בני עקיבא חרתה על דגלה השנה את הסיסמא "תנועה של עם". תנועה המחוברת לעם, לגווניו השונים, לערכיו, ולכל אחד ואחת מבני ובנות עמנו. בכך צועדת בני עקיבא בדרכו של מר"ן הרב קוק זצ"ל, שראה באהבת ישראל ערך עליון, ובין היתר כתב: "אני קשור בכולכם… כל נשמותיכם, כל דורותכם… בחטיבה הכוללת של כולכם יש לחיי אותו התוכן, שהוא קרוי חיים" (אורות הראי"ה, עמ' סו)
קדושת המחנה:
צודק הרב שפירא. הויכוח בין האורתודוכסיה הליברלית לבין האורתודוכסיה החרד"לית
הוא הויכוח על הקדושה. הרב שפירא חושב כמו חרדי (לאומי) קלאסי: הוא תופס את עצמו
כממשיך דרכה האותנטית של האורתודוכסיה ומכוח זה יש לראות בדבריו "דעת תורה"
וממילא כל מי שלא מסכים איתו (וכדבריו – אין זה משנה אם הוא מקפיד על קלה כבחמורה) הוא רפורמי.
אלא שבכך הרב טועה ומטעה. הויכוח בין המחנות הוא במידה רבה – עצם הויכוח על הקדושה.
17/1/10
ההודעה התמוהה שהועברה לרב דרוקמן על הדחתו מתפקיד ראש מינהל הגיור מזמינה מחדש דיון אמיתי בשאלה מהו הגיל בו רב צריך לפרוש, אם בכלל.
אך לפני שנתחיל יש לומר בקול ברור כי מקרה זה אינו קשור לכלל.
ישנם תפקידים בכירים ברמה הלאומית אשר ברור לכולם כי אין להם זמן קצוב ונשיא המדינה, יאריך ימים ושנים, יעיד על כך.
תפקיד ראש מערך הגיור הוא תפקיד שכזה. מעבר לעשייה הממשית יש בו היבט סמלי בעל חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה
ולפיכך לא היה כל מקום להדחתו. קל וחומר אם הליך ההדחה נעשה שלא בדרך ארץ ואני מאוד מקווה שלא על רקע אירועי ישיבת הר ברכה.
ואולם, כל זה אינו דומה למצב השורר זה שנים רבות במערך הרבנות המקומית בישראל. רב עיר הינו, בפועל, תפקיד לכל החיים. משמע שלאחר שרב עיר נכנס לתפקיד, הוא יצא ממנו, ככל הנראה, רק על אלונקה.
הסקרים שהתפרסמו לאחרונה ב"מקור ראשון" מגביהים את חומות הסקטור
ומרחיקים אנשים מבתי הכנסת שלנו. עד מתי נשפוט?
שמואל שטח, מקור ראשון, 23/10/09
רבים במערכת החינוך הממלכתיות נשמו השבוע לרווחה. 'חוק גפני' שהיה אמור לעבור השבוע בקריאה ראשונה בכנסת, עבר אמנם, אבל עוד לפני כן הוא עבר שינוי כזה, שהפך אותו לחוק חסר משמעות.
אב תשס"ט, אלישיב רייכנר
אחרי שנים ארוכות בהם קוצצו תקציבים, בוטלו משרות והורדו תקנים,
חוזרים הח"כים הדתיים להיאבק על תחום החינוך. כל מפלגה מנסה לשכנע: "רק אנחנו נציל את החינוך הדתי-לאומי מקריסה"
