חג פורים הוא חג יוצא דופן בלוח השנה העברי, אופיו הקרנבלי, העובדה שהוא חוגג אירועים שהתרחשו בגלות ועוד. למרות שמדובר בחג קצר מאוד מסתתרים בתוכו לא מעט ערכים, תובנות ולקחים שמלמדים על דרכי החיים הראויות.
לפניכם מקבץ של שלושה מאמרים העוסקים בהיבטים שונים של חג פורים, השמחה, איבוד הפרופורציות והתקשורת (או העדרה).
על מה שמחים בפורים?
פורים הוא המועד האחרון מבחינה כרונולוגית שקבעו לנו חז"ל, ואחרי שהם החליטו בתום דין ודברים ממושכים לקבוע את מגילת אסתר לדורות בתוך התנ"ך, והוסיפו מסכת שלימה בתלמוד לפרט את הלכות ימי הפורים, מתבקש היה להניח שענייני הפורים המהותיים והמרכזיים יהיו ברורים ונהירים לכל בר בי רב. ברם, נראה שדווקא בעניינו של פורים קיים פער גדול בין הדרך שבה הוא ידוע בציבור, ובין הדברים כפי שהם, ולפער זה ישנן השלכות משמעותיות על תפיסת המרכיב המוסרי של פורים.
מקובל לחשוב שמיום גזירת השמד שיזם המן הרשע ועד אותו י"ג באדר היה העם היהודי נתון בפחד מוות, וכי במשך אחד עשר החודשים שחלפו מעת הפלת הפור בי"ג ניסן ועד י"ג אדר בשנה שלאחריו, הם ראו את עצמם מובלים אל מותם. והנה הגיע יום י"ג באדר, הנס המיוחל התרחש ואסתר הצליחה להעביר את רעת המן האגגי. היהודים יצאו לרחובות בשמחה תוך שהם מיישמים את עקרון המפתח במגילה: "ונהפוך הוא", ועשו טבח בשונאיהם שבממלכת פרס ומדי. מסע נקמה זה התאפשר לאחר שאותו מלך אדיש, נהנתן וחלש אופי, אחשוורוש, אשר בתחילת סיפור המעשה קיבל ללא היסוס את הצעת המן, נכנע עתה על נקלה וללא תנאי לתכתיב של מרדכי ואסתר, נאמניו החדשים, והוציא פקודה חדשה המבטלת את קודמתה, ומאפשרת ליהודים לבצע מסע הרג בלתי מבוקר ככל שתאבה נפשם. כזכר לאותו יום שבו נהפך הגורל והיהודים הרגו במבקשי נפשם נקבעו ימי הפורים כימי שמחה לדורות.
תיאור דברים זה עשוי לעורר אותנו לשאול מה עשו היהודים בכל התקופה הממושכת שחלפה מאז הגזירה, האם הם הסתפקו בשלוש יממות הצום שקבעה להם אסתר מייד עם היוודע דבר הגזירה, ולאחר מכן במשך קרוב לשנה תמימה לא עשו דבר? תיאור זה גם מעלה תמיהה באשר להתנהגותו של אחשוורוש: הייתכן ששליט אימפריה כה עצומה ילקה בקהות חושים ויהיה רופס עד כדי כך בדרך התנהלותו? שאלה גדולה לא פחות עלינו לשאול: על מה עלינו לשמוח בפורים? ה' גזר גזירה על עמו בעקבות חטא זה או אחר, ומששבו בתשובה דאג לבטלה. לשמחה מה זו עושה? וכי מה יותר טבעי, והגיוני מזה שצום ותשובה יבטלו את רוע הגזירה, כפי שקרה בשעתו בנינוה ובמקרים רבים נוספים, הרי זו הנהגתו של ה' מאז ומעולם בכל הדורות שקדמו? יתר על כן: אנו חוגגים חגים היסטוריים בהם בעקבות האירוע אותו אנו מציינים חלה תפנית משמעותית במצבו של עם ישראל, כגון חגיגת פסח בעקבות יציאת מצרים, חנוכה בעקבות ניצחון החשמונאים על היוונים ועל ההתייוונות, אולם מה נשתנה מצבם של היהודים אחרי נס פורים לעומת מצבם לפני שנגזרה גזרת המן הרשע? הרי כלשונם של אמוראי בבל: "עדיין עבדי אחשוורוש אנו" (זהו, בתרגום לעברית, אחד ההסברים לכך שאין אומרים הלל בפורים).
חמורה מכולן היא, כמדומה, הבעיה המוסרית: האם זו דרכו של המוסר היהודי: הרוג כפי יכולתך? האומנם זו דרכם של צדיקים דוגמת מרדכי ואסתר שאינם מסתפקים בביטול גזירת הצורר אלא צמאים הם גם לקחת נקם, ולהכות מכת חרב והרג ואבדן? האם על כך תפארתה של מסורת ישראל שהיא קובעת חג שמח לדורות כזכר ליום של טבח המוני?
אכן, בדיקת העובדות לאשורן מגלה שלא כך הם פני הדברים. משימת ביטול הגזירה אצל מלכו של עולם הושגה מייד כתום שלושת ימי הצום של הקהילה היהודית בשושן. תשובתם הכנה פעלה לאלתר. ביום השלישי כאשר אסתר שמה נפשה בכפה ונכנסה אל חצר המלך הפנימית מבלי שנקראה (ד, יא), היא לבשה מלכות (ה, ב) בכל המובנים: בגדי מלכות, הוד והדר מלכותיים שיד הצום לא פגמה בהם, וכן גם: שליטה מלכותית של מי שהעוצמה נתונה בידיה. ברגע זה בו פונה המלך לאסתר אשתו בתואר: "אסתר המלכה", ומבטיח לה את מילוי בקשותיה עד חצי המלכות (ה, ג), כבר הוכרעה המערכה לטובתה. עד כה, היה המן הדמות השניה במעלה במלכות אחשוורוש, שכן המלך גידלו מעל כל השרים והכל השתחוו לו (ג, א). אסתר נשאה אמנם חן בעיני המלך והוא בחר בה כאשתו, אך עובדה זו לא העניקה לה כל מעמד בענייני הממלכה. עתה הוא רואה בה מלכה ולא רק רעיה, והיא מקבלת זכויות להגשת בקשות "עד חצי המלכות". בכך מעמדה עולה על זה של המן, והמהפך המיוחל בגזירה על היהודים הוא רק עניין של זמן, או שמא נכון יותר לומר: של כמה משתאות עבודה פורמליים. עם ישראל אינו זקוק לימי צום נוספים.
ואכן, המן נידון למוות ומוצא את דרכו אל חבל התליה תוך זמן קצר מאד, ימים אחדים בלבד לאחר שהפיל את הפור המפורסם והזדוני שלו (ז, י). גזירתו אמנם שרירה ותקיפה גם לאחר מותו, אולם גם היא משתנה ביום כ"ג סיוון באותה שנה. פחד הגזירה שהטילה מוראה על היהודים לא נמשך אלא שבעים יום בלבד. אילו רצו חכמי ישראל לקבוע חג לזכר הריגת האויב הם היו בוודאי קובעים את יום תליית המן. אולם נראה ששמחת הנקמה היתה כה רחוקה מהם והלאה, עד שאף לא טרחו כותבי המגילה לציין מתי התרחש אירוע זה. ניתן היה לחשוב ששמחת הפורים נועדה להכיר טובה ל – ה' על ביטול גזירת המן, אולם אם עניינם של חכמים היה בקביעת מועד כהכרת תודה ל – ה' על ביטול הגזירה, היה עליהם לקובעו ביום כ"ג סיוון. ברם, גם בזאת הם לא ראו את העיקר, שהרי, אך טבעי הדבר בהנהגתו של אל צדק, תמים דעות שיבטל גזירה רעה כאשר עמו שב בתשובה וסיבת הגזירה אינה קיימת עוד.
על מה בכל זאת שמחים אנו בפורים? כדי לענות על כך עלינו לשים לב לעובדה שגזירתו של המן מעולם לא בוטלה. היא לא בוטלה משום שאי אפשר היה לבטלה. החוק בפרס ומדי קבע ש"כתב אשר ניתן בשם המלך ונחתם בטבעת המלך – אין להשיב" (ח, ח). חוק זה שלל אף מאחשוורוש עצמו את הסמכות לבטל את גזירת המן שקיבלה תוקף משפטי מלא. אחשוורוש, יש לדעת היה שליט המציית לחוק הפורמלי ללא כחל ושרק, ואיננו מוכן לסטות ימין ושמאל מאשר יאמר היועץ המשפטי שלו. יתירה מזו: בעיני אחשוורוש שלטון החוק הוא חזות הכל. לא תוכן החוקים ומשמעותם חשובים בעיניו כי אם עצם ההקפדה על הישום הפורמלי היבש של כללי המשפט שעל פיהם יכון הסדר הציבורי. לא במקרה חוזרת ומופיעה במגילה המילה "דת" במשמעות חוק עשרים ואחת פעמים. זאת בנוסף למילים נרדפות לחוק כגון: דבר המלך, מצוות המלך, מאמר המלך וכיו"ב, המופיעות במגילה שוב ושוב. אפילו השתיה במשתה היין חייבת היתה להיות כדת (א, ח). גם גזירת המלך על ושתי נובעת מהקפדתו על החוק. החוק בפרס קבע שעל האשה לציית לבעלה, ואם אחשוורוש יגיב בשוויון נפש על הפרת חוק זה על ידי ושתי, הדבר עלול להתפרש כ"דבר המלכה על כל הנשים" (א, יז) הבא לשנות את כללי החוק שמייצבים את הסדר החברתי בעניין זה. לפיכך צריך המלך לזמן את יועציו המשפטיים "יודעי דת ודין" (שם, יג), כדי שיורו לו "כדת מה לעשות" (שם, טו). הכל צריך לעבור דרך הפריזמה של מערכת המשפט.
כיוון שאין חשיבות רבה בעיני המלך לתוכן החוק אלא רק לעצם הציות למנגנון המשפטי, אין פלא בכך שהחלטות הרות גורל יכולות להתקבל בממלכת פרס על ידי הפלת פור הוא הגורל. כל עוד הגורל מתבצע בדרך חוקית ולפי כל כללי האתיקה הציבורית, תוצאותיו תקיפות אף שהן שרירותיות לחלוטין וחפות מכל שיקול דעת ערכי או רציונלי. יש במדרשי חז"ל ובפרשנים הרואים באחשוורוש שוטה גדול, ויש הרואים בו רשע גדול שהיה שותף מלא לשנאת היהודים של המן, וכמובן, יש להם על מה שיסמוכו. ברם, ברובד של הפשט אין אנו צריכים לכך כדי להבין מדוע נבצר היה ממנו לבטל את הגזירה על השמדת היהודים שיזם המן. אחשוורוש מסביר את עמדתו למרדכי ואסתר בהרבה הבנה ואמפטיה. הוא אומר להם: היה ביכולתי לצוות על תליית המן, ועל כך שביתו ימסר בידכם. אני אף מוכן לנפק אגרת חדשה על היהודים שאתם תקבעו את תוכנה, אך לבטל את הראשונה אינני יכול, גם אני כפוף לחוק (ח, ז-ח). מרדכי נאלץ אפוא, להכתיב לסופרי המלך אגרת חדשה המצווה על היהודים "להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם" (ח, יא). אילו ניתן היה מבחינה חוקית לבטל את גזירת המן לא היה יוצא הצו החדש המורה ליהודים לקחת נשק לידיהם, וכל ההרג היה נמנע. אך במצב שנוצר מכוח אילוצי החוק ידעו אויבי ישראל שעליהם להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים… ושללם לבוז", וזאת מתוקף הכתב הראשון (ג, יג), ומאידך היה על היהודים "להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז" מתוקף הכתב השני (ח, יא). בניגוד להבנה המקובלת שהיהודים הרגו טף ונשים, יש לעניות דעתי להבין את סופו של כתב הציווי כך: היהודים צריכים להקהל ולהרוג את הצרים אותם, את טפם ואת נשיהם, והרוצים לבוז ולשלול מהם שלל. המילים "טף ונשים" שבפסוק הם המשך לתיאור היהודים שאויביהם צרים אותם. בשום מקום לא נאמר שהיהודים הרגו נשים וילדים, ונראה שאין כל סיבה להנחה הרווחת שהם עשו כן.
נמצאנו למדים שעל אף תליית המן וחרף השינוי שחל עם מתן הכתב השני, היו ליהודים במלכות פרס ומדי סיבות טובות להמשיך ולחשוש מיום י"ג באדר שבו יקומו אויביהם כנגדם, ומי יודע יד מי תיגבר. הנס נעשה, היהודים גברו, ועדיין לא על ניצחון אויביהם ומפלתם הם קבעו את יום הפורים. יום הפורים נקבע דווקא ליום המחרת, יום המנוחה מן הלחימה. בשלושה עשר יום באדר שלטו היהודים בשונאיהם והרגו בהם (ט, א, ו-יז), אך דווקא את יום ארבעה עשר בו נחו בהשקט ובבטח, הם קבעו כיום משתה ושמחה. בשושן נמשכה הצלחת ההתגוננות היהודית יום נוסף כדברי הפסוק: "והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו", ולכן דווקא את יום חמישה עשר: "עשו אותו יום משתה ושמחה" (ט, יח). אילו רצתה המסורת היהודית לציין בחגיגת הפורים את ההרג ההמוני שעשו היהודים באויביהם, היה עליה לקבוע את י"ד באדר כיום הפורים הכללי בכל אתר ואתר הן בערי הפרזים והן בערי החומה. בכך היתה נמנעת אותה הבחנה יוצאת דופן בין תושבי ישובים שונים שאין לה אח ורע בשום חג מחגי ישראל. ולא זו אף זו: ההרג הגדול והמרשים יותר בוצע גם בשושן ביום י"ד באדר. באותו יום הרגו שם היהודים חמש מאות איש ותלו את עשרת בני המן, אירוע חריג ובולט שבוודאי נחרת היטב בזכרונו של כל יהודי ופרסי בן התקופה. למחרת, לעומת זאת, רק המשיכו יהודי שושן באופן מצומצם את שעשו יום לפני כן בגדול. בט"ו הרגו יהודי שושן שלוש מאות איש משונאיהם בלבד. למרות זאת, ואפשר דווקא בשל כך, קבעו חז"ל את יום ט"ו כיום שושן פורים. הם באו להדגיש באופן ברור שלא את ההרג והנקמה אנו חוגגים בפורים, אלא את הצלתנו שלנו מסכנת מר המוות, והישארותנו במצב של שקט ובטחון ביום שלאחרי. יום הניצחון הגדול של יהודי פרס ומדי בעימות הקרבי שלהם נחרט לדורות בלוח השנה היהודי דווקא כיום צום, הוא תענית אסתר, ביום זה אין כל מקום לשמחה. ה"ימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם" הם שנקבעו "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (ט, כב).
קביעת יום הפורים ליום שאחרי ההרג עולה בקנה אחד עם התפיסה המוסרית של תורת ישראל שבאה לידי ביטוי גם בחג הפסח. חכמים הפנו את תשומת ליבנו לכך שלא נאמר בו כל ציווי של שמחה: "אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג ושמחת בחגך, והיית אך שמח, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת למה? … בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל, אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה? משום "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" (פסיקתא דרב כהנא פסקא כט, מהדורת בובר עמ' קפט, ילקוט שמעוני, אמור רמז תרנד).
על הכלל של ספר משלי: "בנפול אויבך אל תשמח" כתב רבי דוד הנגיד בן רבי אברהם בנו של הרמב"ם שמדובר כאן בעיקרון מוסרי כללי: "הבורא יתברך לא ירצה בשמחה לאיד בשום אחד מהברואים אפילו הוא מאומות העולם" (מדרש דוד למסכת אבות פ"ד, כד).
בתור תנא דמסייע לדברינו שעצם הניצחון ומפלת האויבים אינו סיבה לקביעת יום חג מתאים להביא מדבריהם של הנצי"ב מוולוז'ין ורבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק.
בפירושו לפסוק: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות", כותב הנצי"ב: "לא נתבאר מהו יום שמחת ישראל… והראב"ע כתב שהוא בשובם ממלחמה בניצוח, ואנחנו לא ראינו בכל המקרא שעשו מלכי ישראל הצדיקים והשופטים כן, אלא עיקר הפירוש הוא יום חנוכת המזבח. (העמק דבר לבמדבר י, י).
בעל האור שמח מדווינסק בבואו להסביר מדוע איסור החמץ בפסח מצרים נהג רק יום אחד כותב: "כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת אויביהם לחג יום הניצחון, לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה וכמו שאמר: "בנפול אויבך אל תשמח… פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו" (משלי כד, יז). הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה', ולכך לא נזכר בפסח חג המצות "כי בו עשה ה' שפטים", רק "כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים", אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל." ("משך חכמה" על התורה, שמות יב, טו).
עדיין שואלים אנו: שמחה גדולה זו של פורים על שום מה? התשובה על כך טמונה בעובדה שנס פורים הביא את עם ישראל למצב יחידאי ויוצא דופן בהיסטוריה הקשה ורצופת התלאות שלו, מצב של שלווה, ביטחון ומנוחה מאויבים. מצב זה כידוע לא נמשך לאורך זמן רב. היהודים שבאותו דור אכן ידעו מה לעשות במתנה שהוענקה להם בדרך נס. הם קבעו מצוות המחזקות את האחווה והאחדות בקרבם, וקיבלו עליהם מחדש ובאורח רצוני ובלתי כפוי את תורת ה' כדברי רבא בגמרא: "הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט): קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר (שבת דף פח עמוד א).
היום שאחרי ההצלה המופלאה וההתגוננות המוצלחת של יהודי פרס ומדי היה אפוא יום המטרים את הגאולה העתידית. עתה יכולים אנו להציע דרך חדשה בהבנת נצחיותה של שמחת הפורים, שחכמינו הפליגו בה עד שהעמידוה מעל מועדי ישראל האחרים, אף אלה הכתובים בתורה. חז"ל קבעו "שכל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר (אסתר ט כח): וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" (מדרש משלי (בובר) פרשה ט, וכן לעניין המגילה תל' ירושלמי מגילה פ"א, ד. וראה גם משנה תורה לרמב"ם, הלכות מגילה, פ"ב, יח). רבים התקשו שאלת מעמדו המיוחד של פורים וניסו ליישב את המאמר הנ"ל זה בכה וזה בכה. לפי דברינו יום הפורים עתיד להתקיים גם בעידן בו יתגשמו חזונות אחרית הימים של נביאי ישראל, שכן הוא הולם באופן המדויק ביותר את המצב שעתיד להיות בימות המשיח. היה זה יום יחיד ומיוחד שבו התקיימו התנאים שישררו עם בא עת קץ, עת בה ישב יעקב שאנן ואין מחריד, ו"יהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי גויים" (רמב"ם הלכות מלכים פי"ב, א). גם ימות המשיח כמו יום הפורים תחילתם במלחמות (שם, ב), אך "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים… אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל" (שם, ד). ימות המשיח הם היום שאחרי ההיסטוריה רווית הצרות והצוררים, ימים של קבלת התורה מרצון ועיסוק בה בלא מורא ופחד מפני איומים ביטחוניים, ויום הפורים היה כדוגמתם, יום שבו קיימו וקיבלו תורה מרצון מבלי כל חשש קיומי מפני נוגש ומבטל.
על דרכינו בהבנת יחודו של פורים המעניק לו קיום גם בימות המשיח למידים אנו גם ממאמר ספר הזוהר העורך הקבלה בין שלוש גאולות: "כתיב: גם את השני גם את השלישי וגו' שלש פעמים – "גם": רמז לשלש גאולות על ידי שלשה צדיקים משה מרדכי משיח שעתיד לגאלנו בקרוב" (זוהר לבראשית, פרשת וישלח דף קסט עמוד א). המדובר שם בהכנותיו של יעקב לעימות עם עשיו והפסוק אומר: "ויצו את הראשון לאמור… מנחה היא שלוחה לאדוני לעשיו … ויצו גם את השני גם את השלישי גם את כל ההולכים אחרי העדרים" ( בראשית פרק לב, יח – כ). לפי דברי ספר הזוהר רומזת המילה המיותרת לכאורה "גם" בדרך של ראשי לשמותיהם של שלשה גואלים. אין המאמר מפרט מהו שמשותף דווקא לשלושה אלה? מדוע וכיצד תופס הגואל מרדכי, שכידוע היו בין חכמי ישראל מי שהביעו הסתייגויות ממנו, מקום בין הגואלים משה ומשיח? האם לא היו בקרב שופטי ישראל, המלכים הצדיקים או מנהיגים אחרים דוגמת עזרא הסופר שהיו ראויים ממנו? לפי דברינו מתבהרים הדברים באר היטב: לא מידת צדיקותו של מרדכי מקנה לו את המקום שבין משה והמשיח, אלא המצב הגאולתי שהשתרר בעקבות פעילותו. הזוהר מלמד על שלוש פעמים בתולדות האנושות בהם מתממש מצב דומה של גאולה. בימי משה גברה יד ישראל על עמלק מצאצאי עשיו, ומייד אחר כך קיבלו תורה מבלי שיפריע כל נוגש ומבטל, בימי מרדכי גברה ידם של היהודים על צאצאי אותו עמלק וקיבלו תורה באין נוגשים ומבטלים, ולעתיד לבוא יעמוד המשיח ו"ילחם מלחמות ה'" (רמב"ם הלכות מלכים פי"א, ד), ותגבור יד ישראל על אדום, הוא זרע עשיו, ואחר כך כאמור תהיה קבלת תורה מחודשת, אוניברסלית מבלי נוגש ומבטל.
ימי שמחה ומועד אחרים אכן עלולים לאבד מערכם עם בוא הגאולה השלימה, ומעמדם יהיה כמעמד הנר מול אור השמש. לא כן פורים. האורה של פורים עולה ומשתלבת כאש בשלהבת של אורו של משיח. יום זה יתמזג בימות המשיח באופן טבעי, ויהיה ראוי לזוכרו כתופעה יחידאית של יום משיח שהקדים את זמנו. שמחת פורים באה לשחזר מצב גאולתי חד פעמי שכבר היה לעולמים.
עד שנזכה להגיע לעידן מיוחל זה עלינו לזכור בעת שמחת פורים לשמחה מה זו עושה?! יש לזכור על דרך השלילה שלא ההרג בשונאים הוא העילה לשמחת פורים, וכי יום ההרג הגדול אינו אלא יום הצום של תענית אסתר. חשוב עוד יותר לזכור על דרך החיוב ששמחת פורים מציינת את היום שבו קיבלו היהודים תורה באופן רצוני ומתוך בחירה, וזכו לשבת לבטח עם רשעי גוים מבלי שיהיה להם נוגש ומבטל. אותו יום בו ידעו שאין הם זקוקים עוד לנשק, והם יכולים לכתתו למזמרות, הוא היום שנקבע לדורות כיום משתה ושמחה. פורים בא להטמיע בעם ישראל לדורותיו את הציפיה האולטימטיבית שצריכה להנחות כל יהודי לשאוף לימים כאלה, ולהעמיק את חובת ההודיה ל-ה' והשמחה שיש לבטא אם וכאשר זוכים יהודים לקיים תורה מתוך השקט ובטחה.
מי עושה מכל זבוב פיל? תובנה בלי פרופורציות
אחד המאפיינים של קריקטורות הוא הגדלה לא פרופורציונאלית של פרטים מסוימים, כאשר הן מבליטות בהגזמה מאפיינים שונים של הדמות או נקודות תורפה שלה, במטרה להצחיק או לעורר ביקורת. בדרך כלל מגזימים בקווי המתאר של הפנים ומגדילים את הראש לעומת שאר הגוף, וזאת על מנת להדגיש נקודות מסוימות הנוגעות לאופיו ולהתנהגותו של האדם אליו הקריקטורה מתייחסת.
כשאנחנו קוראים את מגילת אסתר יש לנו תחושה מתמדת שמדובר בעלילה רצופה קריקטורות. ההתרחשויות מלאות בסצנות שנעות בין מגוחך לגרוטסקי, באפיזודות רוויות בטקסיות רבת גינונים, בנתינת חשיבות יתרה להבלים, והיעדר נתינת דעת לדברים חשובים. בולטים מאוד הקלות הבלתי נסבלת שבנטילת חיים עד כדי ג'נוסייד של עם שלם, ולעומת זאת הקושי הבלתי נסבל של ביטול החוק אף כשמתברר שהוא איוולת נוראה. הדמויות מעוררות גיחוך רב, כאשר בהתנהגותן הטובלת בקפריזות, תככים נכלוליים, תאוות ויצרים הן נראות כדמויות שמשחקות על במת תיאטרון האבסורד, עד שקשה לדמיין שאכן היו קיימות במציאות.
אבל הן היו קיימות, ובמידה מסוימת הן קיימות בכל זמן ומקום ובכל אדם. המגילה מדגימה באופן קיצוני ומחודד את התופעה המוכרת לכולנו של אובדן פרופורציות. למעשה, כל העלילה במגילה מתרחשת בשל הנטיה של גיבוריה לעשות מכל זבוב – פיל. נדגים זאת באמצעות כמה דוגמאות שהפרסים שבמגילה מספקים לנו.
התופעה מתחילה כבר בסצנה הראשונה שבה ושתי ממאנת לבוא בדבר המלך. באופן נורמאלי היה צריך אחשוורוש להתייחס לסירוב זה כאל בעיה אישית קטנה בזוגיות, בעיה שדורשת שיחה קלה בינו לבין אשתו ותו לא. ברם, במקום זאת הוא בוחר בעצת יועציו לראות במיאון של ושתי תקרית גלובאלית, אסון קטסטרופאלי לכל המין האנושי. ממוכן, העוזר האישי של המלך לא מוכן להסתפק בפחות מכך: "וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים: לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן". הולכת להתרחש כאן מהפכה כלל עולמית, טוען ממוכן, חייבים לנקוט בצעדים דרסטיים קיצוניים.
בהמשך, נוהג המן באותה שיטה. כאשר מרדכי איננו כורע ומשתחווה לו, היה אמור המן לראות בכך עניין שבינו לבין מרדכי, נושא אישי קטן שיש לטפל בו על-ידי שימוע למרדכי הסרבן, ובכך לסגור עניין. אולם המן מייד הופך את הבעיה הזניחה לסכסוך בין-לאומי. אם מרדכי אינו משתחווה – הרי שכל העם היהודי הוא עם של סרבני מצפון עקשנים, ועל כן צריך לומר די לסרבנות ולחסל את כל העם היהודי.
בהתאם לאותה נטיה לעשות מכל עניין קטן עסק גדול, הפרסים של המגילה נערכים למציאת המלכה החדשה. הם לא מסתפקים בפניה לשדכנים או לאתר היכרויות שידאגו למצוא למלך מספר מועמדות. הם צריכים לאסוף אותן מכל קצווי הממלכה. כאשר מגיעות המועמדות הן לא מגיעות לראיון אישי קצר וזריז אצל המלך הסובל מבדידות וזקוק לפתרון דחוף, אלא הן צריכות לעבור שנה של הכשרה (כמו הכשרת בשר) בשמן המור ובבשמים ובתמרוקי הנשים. בחצר המלך הפרסי הכול מתנהל בהגזמה קיצונית.
בסופו של דבר מתברר שעשוי להיות לגישה הפרסית גם יתרון מסוים. כאשר היהודים מצליחים לקראת סוף סיפור המגילה להתגונן מפני תוקפיהם ולהרוג בשונאיהם, הפרסים נכנסים לחרדות קיומיות ונבהלים כהוגן: "ורבים מעמי הארץ מתייהדים, כי נפל פחד היהודים עליהם". כיוון שהם רואים את צל ההרים כאנשים, הם נכנסים לפאניקה, והיהודים השקטים נדמים להם לפתע כצבא מאיים של לוחמים עזי נפש שכדאי להתגייר מהר, לפני שהם יחסלו את כל הנקרה בדרכם.
הנטיה לראות כל דבר בהגזמה ולהפוך כל זבוב לפיל, גורמת לכך שכל שלב שכזה מסתיים בכך שהפרסי מתחרט על הפעולה הפזיזה והמוגזמת שביצע, והיא מתגלה בדיעבד כמוטעית לחלוטין. המלך התחרט על כך שסילק את ושתי, המן בוודאי הספיק להרהר הרהורי חרטה בליבו על יוזמת הג'נוסייד שלו בעת שחבל התליה נכרך על צווארו. אחשוורוש הבין, אני מניח, שהוא טיפש מושלם כאשר המלכה שנבחרה היתה דווקא זו שלא ביקשה דבר, לא בשמים ולא תמרוקים או תכשיטים, ובאשר לפרסים שהתייהדו – ככל הנראה כמו שהם התייהדו מתוך בהלה פזיזה, כך הם חזרו לפרסיותם זמן קצר לאחר מכן, כשהבינו שלפאניקה שלהם לא היתה כל הצדקה.
כאשר אנו מסתכלים על הפרסים של המגילה שיוצאים מכל פרופורציות בתגובותיהם לבעיות קטנות ושוליות, אנו מפטירים גיחוך קל ולפעמים פורצים בצחוק רועם. אולם למען האמת בכולנו מסתתר פרסי קטן כזה שגורם לנו לאבד לעיתים פרופורציות, ולעשות עניין מכל מיני דברים של מה בכך. מישהו זרק משפט מקומם לעברנו בטעות, ואנו מגיבים כאילו פתח עלינו באש ממכונת יריה אוטומאטית, מישהו הרגיז אותנו בעבודה, ואנו מתייחסים אליו כאל איש צר ואויב, אירעה לנו תקרית קטנה ומביכה עם בן משפחה, ואנחנו כבר שוקלים לנתק איתו את הקשר, משהו בניסוח של מסמך כלשהו אינו לרוחנו, וכבר אין חשק להיות חבר משק. כיוצא בכך יש עניינים שבין אדם לעצמו שאנו נוטים להפריז בהערכתם. אם התגלתה בעיה בריאותית חלילה, אין זה אומר שסוף העולם קרב, ואם לבן או לבת יש קשיים אין זה בהכרח סוף החיים. אלה רק כמה דוגמאות היפותטיות שנקרות בדרכנו, וכמותן יש עוד רבות אחרות.
אפשר שהדרך בה אנו חוגגים את פורים היא תגובה יהודית הולמת בדיוק לאופיו של האירוע אותו אנו חוגגים. בניגוד לכל החגים היהודים שמתאפיינים בשמירה על איזונים, את פורים אנו חוגגים ביציאה מכל פרופורציות. שותים בלי פרופורציות, מרעישים בבית הכנסת בלי פרופורציות, מאפשרים לילדים ולנוער להשתולל בלי פרופורציות. אדם זר שפוגש יהודים בהזדמנויות שונות, ואחר כך רואה לראשונה כיצד הם חוגגים את פורים אינו מבין מה קרה לאנשים השקטים והשקולים הללו. אבל אנחנו – במיוחד אחרי קריאת מאמר זה – מבינים. כל העלילה שלשמה אנו מתכנסים היא עלילה של אובדן בלמים ואיזונים והתייחסות מוגזמת לדברים. לכן אנו חוגגים בדרך זו, ומבליטים בכך שאנו צוחקים ומגחכים על הנטיה להגזים בכל דבר. למחרת פורים עלינו לחזור לשפיות ולאיזון, ולתת לכל דבר את מקומו וערכו כראוי. אם בפורים קצת הגזמנו והתנהגנו קצת כמו פרסים, אחרי פורים אנו שבים ומתייהדים, וחוזרים לעצמנו ולהתנהגות שקולה ומדודה, לפחות עד פורים הבא עלינו לטובה.
תקשורת והסברה מביאים גאולה
התקשורת ידוע בכינוי "המעצמה השביעית", אולם זאת כאשר מדובר בעיתונות לסוגיה, כלומר תקשורת חברתית, ארצית וגלובלית. כאשר מדובר ביחסים בין-אישיים, התקשורת היא המעצמה הראשונה. בתחום התקשורת הבין-אישית הפרסים היו כנראה גרועים מאוד.
"בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן הוא מחליט לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ". הוא מצווה על שִׁבְעַת סָּרִיסִיו להביא אותה, בלי כל דיבורים והסברים. ושתי ממאנת לָבוֹא, וכמו שהמלך הזמין מבלי לנמק, כך גם היא לא נותנת לסירובה שום הסבר, וכתוצאה מכך מקבלת פיטורין וגירושין מתפקידה כמלכה.
אולם הכול יכול היה להיות אחרת. אילו אחשוורוש היה פונה בעצמו אל ושתי, ומזמין אותה אל המשתה בארבע עיניים ובמתק שפתיים, אילו היה מסביר את כוונותיו, ומדבר על החשיבות והתועלת שבבואה, ייתכן מאוד שהיא לא היתה מסרבת. אילו היתה ושתי מסרבת בשיחה אינטימית שבין שניהם ומסבירה לבן זוגה באופן ישיר וממלכתי את נימוקיה, סביר להניח שהוא היה מבין ומקבל, ולא יוצא מגדרו. בכל מקרה אילו ההזמנה והסירוב היו מתבצעים בשיחה אישית שבין המלך לאשתו, הם היו נשארים ביניהם, ואיש לא היה יודע על כך. כיוון שהיה חוסר תקשורת בין בני הזוג, נוצרה חגיגה לתקשורת של כל הממלכה. בהיעדר דיבור בין אחשוורוש לוושתי, החל דיבור בלתי פוסק בשער בת רבים, והתקרית הקטנה הפכה לאייטם הכי חם וצהוב בחברה הפרסית, עד שלאחשוורוש לא היה מנוס מלגרשה.
ההדחה של ושתי התבצעה אף היא ללא שום סיג ושיח בין המלך ומלכתו הסוררת. הוא לא בירר אתה דבר, לא ביצע חיקור דין או שימוע, לא קיים דיון מסודר, ולא בחינה של פתרונות חלופיים. ההדחה בוצעה בדרך שרירותית בעליל, ובשיטת "זבנג וגמרנו".
חוסר התקשורת בין ראשי השלטון הפרסי נמשכת עד סוף המגילה. כשאחשוורוש רוצה לתת יקר וגדולה לאיש שחשף את הקשר נגדו, הוא מזמין את המן להיוועץ בו. אחשוורוש כנראה לא מסוגל לדבר ברור ולהסביר מה הוא רוצה. כך המן מתפתה להאמין שהמלך רוצה לעשות לו, להמן יקר וגדולה, ומפיל על עצמו הצעת פרס מביכה ומבישה. אילו היה אחשוורוש מתקשר כראוי, הפרס למרדכי לא היה מביא להשפלה המביכה של ראש ממשלתו.
באפיזודה האחרונה של מסכת האירועים במגילה אנו מגיעים אל התקרית החמורה מכל, ואף היא נובעת מחוסר תקשורת. כאשר המלך רואה את המן נופל על המיטה אשר אסתר עליה, הוא מסיק מכך מסקנה מהירה, מיידית ואימפולסיבית: המן רוצה לכבוש את המלכה בתוככי הבית, הארמון. גם כאן, כפי שעשה במקרה של ושתי בפתיחת המגילה, אחשוורוש לא מזמין את המן לשיחה, הוא אינו חוקר ודורש, לא מקשיב ולא מקיים דיון, אלא פוסק לאלתר ובצורה נחרצת, שיש לו כאן עסק עם חתרן בלתי נלאה שאחת דינו להמית.
לעומת הדמויות הראשיות של הפרסים בולטת דמותה של אסתר, שכל פועלה טבוע בחותמה של תקשורת בריאה. אסתר היתה ספונה וטמונה עמוק בתוככי הארמון, אך למרות היא הצליחה לתקשר עם מרדכי המתהלך בחוץ. יתר על כן, באמצעות מרדכי משכילה אסתר לתקשר עם כל הקהילה היהודית, כאשר היא מבקשת מהם לצום לקראת מועד כניסתה אל המלך.
כאשר אסתר נכנסת לפעולה למען עמה, היא אינה פועלת באימפולסיביות, אלא היא מבקשת תחילה לדבר עם המלך בארבע עיניים. לאחר מכן היא מזמנת שתי ישיבות עבודה – או כפי שראוי לכנותם במושגים פרסיים: שני משתאות – עם המלך והמן. ייתכן שכאשר זימנה אסתר את אחשוורוש והמן אל המשתאות, היא לא ידעה כלל כיצד תצליח להשפיע על שינוי הגזירה. אבל דבר אחד היא היטיבה להבין: כדי לפעול נכון ולהצליח מוכרחים להיפגש, לדבר ולשוחח.
דרכה של אסתר מלמדת על חשיבותה העצומה של תקשורת בריאה בין בני אדם. כאשר אנשים פועלים באופן שרירותי ומכני, בלי להסביר את עצמם, ובלי להקשיב לאחר הם מועדים להביא צרות מיותרות על עצמם ועל זולתם [ראו תקרית אחשוורוש וושתי]. כאשר אנשים פועלים באופן אימפולסיבי ושופטים את הזולת מבלי לבדוק את מעשיו ומבלי להקשיב לגרסתו בדבר מניעיו, הם עלולים להמיט אסון על עצמם ועל אחרים [עיין ערך: אחשוורוש והמן]. לעומת זאת אם משוחחים ומקשיבים, אם משתדלים להסביר עמדות ומעשים, ומוכנים גם לשמוע את האחר ולהקשיב לו, יכולים להביא רווח והצלה.
לאור דברים אלה ברצוני להסביר מאמר חז"ל שנראה, לכאורה, מוזר ביותר. חכמינו קבעו: "כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי" (אבות ו, ו). ראשית, יש לשאול מה הקשר בין זה שאסתר אמרה למלך בשם מרדכי שבגתן ותרש קשרו קשר נגדו לבין הגאולה, הרי לא זה היה הגורם לכך שעם ישראל ניצל מההשמדה? שנית, גם אם נניח שאסתר הצליחה לגאול את ישראל רק בזכות העובדה שאמרה דבר בשם אומרו, כיצד מגיעים חז"ל למסקנה כוללת, לפיה "כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם".
תשובתי היא שהאמירה של אסתר בשם מרדכי משקפת את ההתנהלות הבסיסית שלה, התנהלות שבה היא מחברת בין אנשים. באמירה למלך בשם מרדכי אסתר יצרה חיבור בין המלך אחשוורוש ובין מרדכי היהודי. כל צורת ההתנהלות של אסתר משקפת יצירת חיבורים ותקשורת בין בני אדם. כאשר יש נתק בין אנשים, והם שופטים זה את זה בלי לדבר זה עם זה, וכאשר אין ניסיון כן להקשיב האחד לאחר, התוצאה היא ריב ומדון. כאשר אנשים מקבלים החלטות בשרירותיות, בלי לשמוע את כל הצדדים, בלי לשקול את כל האפשרויות, בלי לחקור ולדרוש ולדון לעומק, התוצאה היא חורבן. לעומת זאת, תקשורת טובה, שיחה כנה בין אנשים, מאמץ להסביר כוונות ומניעים, פעולות ודיבורים, אלה מביאים תמיד גאולה לעולם, לפעמים גאולה גדולה ולפעמים גאולה פורתא.
אולי לא במקרה פרשת השבוע שקוראים בדרך כלל לפני פורים היא פרשתו של אהרון. פרשת 'תצווה' שבה משה רבנו כלל לא נזכר, ואילו אהרון תופס את מרכז העניינים. אהרון היה סמל של אדם היודע לתקשר עם כל חלקי העם, ואף יודע ליצור חיבורים בין אנשים שהיו בעימות זה עם זה. אהרון היה הדובר הראשון בהיסטוריה, והציב דגם של תקשורת גואלת.
בזירה הבין-לאומית אנו עדים יום-יום לכוח העצום של המעצמה השביעית, ורואים עד כמה חיונית וחשובה היא ההסברה של מדינת ישראל בעולם, ועד כמה שיפור התקשורת הישראלית בחו"ל הוא צורך אקוטי. יש לישראל הכרח במינוי עוד ועוד דוברים ופעילים שיוכלו להביא את המסרים שלנו לעולם הרחב, שחלקים גדולים ממנו שומעים אך ורק את הצד של אויבינו.
בחיינו האישיים ההסברה והתקשורת חשובים לא פחות, ותועלתם ניכרת בכל פינה. אם מדובר ביחסים בין בני זוג, יועילו השיח והתקשורת הביא גאולה לקשרי הזוגיות, אם מדובר ביחסים בין הורים וילדים או בין מורים ותלמידים השיח והתקשורת יתרמו לבניית קשר בריא ומועיל ביניהם, ואם מדובר ביחסים בין אנשים שונים העובדים ביחד או החיים ביחד, הידברות והקשבה, הסברה ותקשורת יביאו גאולה ליחסים ביניהם.
אם נדע לדבר ולהסביר – ולא פחות חשוב – אם נדע גם להקשיב לאחר ולנסות להבין את רעיונותיו ומשאלותיו, נוכל כולנו להביא גאולה לעולם, לפחות לעולם הקטן שלנו.
