הרבנות הראשית לישראל פוליטיקה, סמכות והצעה לתיקון – מניפסט רעיוני

המניפסט יוצא לאור בחסות "המרכז הרעיוני של תנועת נאמני תורה ועבודה"

חלק א': המשבר

"אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין:

אוי לי מבית בייתוס – אוי לי מאלתן

אוי לי מבית חנין – אוי לי מלחישתן

אוי לי מבית קתרוס – אוי לי מקולמוסן

אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי – אוי לי מאגרופן,

שהם כהנים גדולים ובניהן גיזברין וחתניהם אמרכלין ועבדיהן חובטין את העם במקלות."

(בבלי פסחים נז, ע"ב)

שלהי ימי בית שני היו ימים שחורים בהיסטוריה היהודית בארץ ישראל. משפחת חשמונאי שחררה את ישראל מהשלטון הסלווקי והעניקה לו עצמאות לראשונה מזה מאות שנים. היא טיהרה את המקדש והשיבה את העבודה בו לקדמותה. לרגעים היה נדמה שהעידן המשיחי בא, ושנבואות הנחמה של נביאי בית ראשון מתגשמות. אבל לא ארכו השנים עד שהכל הסתאב ונרקב. חורבן רוחני בא לארץ, ובעקבותיו גם חורבן גשמי.

הגורם המרכזי שהוביל את ההסתאבות הרוחנית בארץ היה מעמד הכהונה. בית המקדש היה מוקד העבודה הדתית, והכוהנים נחשבו לסמכות הרוחנית העליונה. בימי בית ראשון, הכהונה במקדש היתה מוסד עצמאי, שנוהל על ידי זרע אהרן, ואילו המלוכה בממלכת יהודה ניתנה לזרע בית דוד. מצב זה השתנה בימי בית חשמונאי, אז הכהונה והמלוכה התאחדו. החשמונאים, שהיו כהנים ושירתו במקדש, שחררו את העם מעול הסלווקים ותפסו את מוסרות השלטון.

העירוב הזה שבין השלטון הפוליטי ובין מוסד הכהונה השחית אט אט את שתי המערכות. התחילו מאבקים על השליטה במקדש, וגורמים בעלי כוח ושליטה החלו לסחור בה. הכהונה נקנתה בכסף, ואנשים תאבי בצע, כבוד וממון, שלא היו ראויים לתפקידם, החלו לשמש בכהונה. המצב היה כה חמור עד שהתלמוד הבבלי מעיד שבעוד שלאורך כל ימי בית ראשון רק שמונה עשר כהנים גדולים שירתו במקדש, בימי בית המקדש השני שירתו יותר משלוש מאות כהנים גדולים, שרובם המוחלט לא כיהן למעלה משנה בתפקיד (בבלי יומא ט, ע"א).

עד כמה מצבו של מעמד הכהנים היה נורא מבחינה מוסרית, ניתן לקרוא ברבים ממדרשי חז"ל ואף ניתן למצוא לו עדויות בממצאים ארכיאולוגיים. הכהנים חיו חיי מותרות מוגזמים על חשבון העם הפשוט, שנאבק כדי לשרוד. הם נטלו ממון לכיסם שלא כדין והתעמרו בעם, שאותו הם היו אמורים לשרת. הקרבה שלהם לשלטון נתנה בידיהם כוח, שהרחיק את דורשי האלוהים מהם ומן המקדש. מצב זה הוא שהאיץ בחכמים לוותר על המקדש ולהקים לו מוסדות אלטרנטיביים בדמות בית הכנסת ובית המדרש, ובמקום הכהנים להקים גיבור דתי חדש – התלמיד החכם.

הגמרא שציטטנו בפתיחה מתארת מצב עגום זה של מוסד הכהונה. ארבע משפחות (בית ביתוס, בית חנין, בית קתרוס ובית ישמעאל בן פיאכי) השתלטו על הכהונה ונהגו באלימות כלפי מי שלא ציית להן. הן היכו (אלתן, אגרופן), יעצו רע (לחישתן) והלשינו (קולמוסן) על מתנגדיהן, ומינו את בניהן לכל התפקידים האחראים במקדש – אבות הבית כיהנו ככוהנים גדולים, בניהן שלטו בתקציב, חתניהן מונו למנהלים של המקדש, ועבדיהן היו השליחים לחבוט בעם ולנצל אותו.

זו תמונת השחיתות. כך נראה סיאוב דתי.

המצב בימינו

ביום שלישי, י"ד אב, ה-1.8.23, היו אמורות להיערך הבחירות לרבנות הראשית בממלכת ישראל השלישית, מדינת ישראל, בתום עשר שנות כהונת שני הרבנים הראשיים – הראשל"צ הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו. אך במערכת הפוליטית החליטו להצביע בעד דחייתן בחצי שנה. מדוע? לטענת מגישי הצעת החוק לדחיית הבחירות מטעם מפלגת ש"ס, הסיבה לכך היתה סמיכותן לבחירות לרשויות המקומיות (שהיו אמורות להתקיים באוקטובר 2023), מה שעלול היה להוביל לאי-סדרים בבחירות לרבנות.

אבל אין זה סוד, שכנראה לא זו היתה הסיבה האמיתית לדחייה. לפי מרבית הפרשנים, הסיבה האמיתית לדחיית מועד הבחירות היתה רצונו של יו"ר תנועת ש"ס, אריה דרעי, למנות את אחיו, רב העיר באר שבע, הרב יהודה דרעי, למשרת הראשל"צ. אלא שבפניו ניצב מכשול. ישנו מועמד נוסף הטוען לכתר – הרב דוד יוסף, אחיו של הראשון לציון המכהן ובנו הצעיר של הרב עובדיה יוסף ז"ל. דרעי, שלא רצה לעורר פילוג בתוך המפלגה, ביקש למנות את הרב דוד יוסף לרבה של ירושלים, כפיצוי על מסירת תפקיד הראשל"צ לאחיו, הרב יהודה דרעי. ואולם, משרת רב העיר ירושלים היתה מאויישת עד סוף חודש דצמבר 2023 על ידי הרב שלמה עמאר (שבינתיים כהונתו הוארכה עד אפריל 2024) – קצת פחות מחצי שנה לאחר תאריך הבחירות המקורי לרבנות הראשית. כדי להצליח לסדר את המינויים דאג דרעי לדחות את הבחירות לרבנות הראשית בחצי שנה, מה שיאפשר לו לדאוג למינויו של הרב דוד יוסף לרבנות ירושלים קודם.

במקביל לדחיית הבחירות לרבנות הראשית, הובילה ש"ס מהלך פוליטי נוסף, שמחזק מאד את שליטה בעולם הרבנות הממסדית בישראל. באמצעות יו"ר ועדת חוקה ממפלגת 'הציונות הדתית', ח"כ שמחה רוטמן, היא קידמה במהירות ובאינטנסיביות חוק שביקש להעביר לידי השר לשירותי דת ולמועצת הרבנות הראשית שליטה כמעט מלאה בכל מינויי הרבנים בארץ – מרבנים ערים ועד רבני שכונות, תוך התעלמות כמעט גורפת מרצון הציבור והקהילה המקומית. הטענה הרשמית לצורך בחוק הזה היתה שהוא בא לפתוח את ה"פקק" שנוצר במינוי רבני ערים, מה שהוביל לחוסר ב-37 רבני עיר במדינת ישראל. אבל טיעון זה התעלם מהעובדה שהשר לשירותי דת הקודם, מתן כהנא, כבר פתח את הפקק הזה כששינה את התקנות למינוי רבני ערים ואף הצליח למנות בתקופה קצרה ארבעה רבני ערים באמצעותן.

עובדה זו חשפה את המניע האמיתי לחקיקת 'חוק הרבנים': בעוד שמתן כהנא מסר את רוב הכוח למינוי רבני עיר לשלטון המקומי (שמנה על פי התקנות 75 אחוזים מהגוף הבוחר) החוק החדש ביקש לתת לשר ולמועצת הרבנות הראשית יחד חמישים אחוז ומעלה בגוף הבוחר את רבני הערים, מה שמעניק להם בפועל את השליטה במינויים. בדרך הזו, ביקשה ש"ס, ששולטת על הרבנות הראשית וגם על משרד לשירותי דת, להשתלט גם על מינויי רבני הערים, ולמנות את מי שהם רוצים במקומות שהם רוצים.

למותר לציין שמלבד הפגם המוסרי והמנהלי בחוק הזה, שמוסר את הרבנות בידי פוליטיקאים ומעודד את תרבות הג'ובים וסידור העבודה למקורבים, החוק הזה היה מנוגד לאופן שבו מונו רבנים מאז ומעולם במסורת ישראל. "אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור", קבע האמורא רבי יצחק במסכת ברכות (נה, ע"א), במה שהפך לכלל מכונן במינוי רבנים לאורך הדורות. הרבנות תמיד צמחה מלמטה, והיתה תלויה בהסכמת הקהילה. חוק הרבנים, לעומת זאת, מבקש להנחית רבנים מגבוה, מלמעלה למטה, על ידי פוליטיקאים ונציגיהם, לעתים בניגוד גמור לרצון הציבור המקומי. לא לחינם, השלטון המקומי מתנגד נחרצות להצעת החוק הזו.

מלחמת חרבות ברזל שפרצה בשבעה באוקטובר 2023, עיכבה את התכניות הללו. דחיית הבחירות לרשויות המקומיות לסוף פברואר 2024, הביאו לדחייתן של הבחירות לרבנות הראשית כמעט בשנה, כשהמועד החדש המסתמן הוא יולי 2024. 'חוק הרבנים' הושהה, והוא חוזר בימים אלה לסדר יומה של הכנסת. מי שחשב שהמלחמה תשנה משהו בתחום מינויי הרבנים התבדה. זהות המועמדים לתפקיד הרבנים הראשיים כנראה שלא תשתנה, ו'חוק הרבנים' חוזר לכנסת באותו נוסח קודם, המעניק למשרד לשירותי דת שליטה מלאה במינויים.

במקביל, המשרד לשירותי דת ממשיך לפעול להעצמת כוחו במוסדות שירותי הדת. המשרד פרסם תקנות חדשות למינוי ממונים למועצות הדתיות, שהם מינויים ישירים של השר לשירותי דת האחראים על הפעלת המועצות הדתיות. התקנות החדשות מרחיבות מאד את מאגר המועמדים לתפקיד, כך שיכלול גם אנשים שיש בידם רק השכלה תורנית, מבטלות את הגבלת הקדנציה שלהם לחמש שנים בלבד, ומעל הכל: הן משנות את הרכב הוועדה המייעצת המאשרת את מועמדות הממונים, כך שמנכ"ל המשרד, איש אמונו של השר, ינהל אותה במקום היועצת המשפטית של המשרד. התוצאה: שליטה בלתי מוגבלת של המשרד לשירותי דת גם במינוי הממונים על המועצות הדתיות, החברים בין היתר באסיפה הבוחרת את רבני הערים, ואפשרות למינוי מקורבים לתפקיד. כאן המקום לציין, שרוב המועצות דתיות בישראל כיום מנוהלות בידי ממונים.

סערה אשכנזית

ומה קורה בגזרה האשכנזית? כדי להעביר את הצעת חוק הרבנים, מפלגת 'הציונות הדתית' קיבלה ככל הנראה הבטחה שהיא תוכל למנות רבנים המקורבים לה במספר יישובים וערים בארץ. המשמעות המיידית של עסקה זו היתה שמפלגת 'הציונות הדתית' ויתרה על הרבנים הספרדים הציונים-דתיים ובחרה רק במינויים של האשכנזים. אין שום סיכוי שש"ס תמנה רבנים ספרדים ציונים דתיים, כשהיא יכולה למנות את רבניה שלה.

משמעות רחבה מכך היא שמפלגת 'הציונות הדתית' גרמה לכך שאף רב מהציונות הדתית, שאינו זוכה להסכמה של ש"ס, יוכל אי פעם להתמנות לתפקיד רבני כלשהו. קיים אף חשש ממשי, שש"ס תבקש להדיח רבנים מכהנים, שלהם היא מתנגדת, על פי סעיף מיוחד שהכניסה ב'חוק הרבנים'. במלים אחרות, בקידום חוק הרבנים, מפלגת 'הציונות הדתית' הפקידה בפועל את הרבנות הממסדית במדינת ישראל בידיה של מפלגת ש"ס, המחזיקה חזק במשרד לשירותי הדת ובמשרד הפנים, שבאמצעותו ניתן להפעיל לחץ על הרשויות המקומיות.

הרב אריה שטרן, מבכירי הרבנים בציונות הדתית ומי שכיהן כרבה של ירושלים, התאונן על המציאות הזו בראיון שהעניק לאתר 'כיפה' לקראת יום ירושלים התשפ"ג:

"הפוליטיקה מתערבת לא לטובה. אני אומר את זה בגאווה ובגאון: אנחנו גידלנו תלמידי חכמים מהשורה הראשונה, תלמידי חכמים מובהקים שיש להם כוחות תורניים מצויינים והבנה טובה בעניינים של ציבור. לצערי אפילו לא מנסים להגיע אליהם ובכלל לא מתעניינים… יש היום את ש"ס, וש"ס ממילא קובעת… תלמידי החכמים הספרדים הם היום הקבוצה הכי מקופחת בעולם הרבנות מפני שהם נמצאים במסגרת של 'מרכז הרב' ולא עם ש"ס, ולכן כשבוחרים רב שצריך להיות ספרדי – תמיד ברור שזה יהיה ספרדי מש"ס."

הרב שטרן לא התייחס במפורש לחוק הרבנים, שעוד לא נדון אז, אבל מגמת דבריו ברורה. לטענותיו היו שותפים רבנים אחרים, בכירים מאד, בציונות הדתית, כמו הרב אליעזר מלמד והרב ראם הכהן, שהתנגדו מפורשות לחוק הרבנים. למותר לציין שעל קידום נשים בתפקידי רבנות – מהלך שאותו התחיל השר הקודם, מתן כהנא – אין בכלל על מה לדבר.

אגב, חלק מן הדיל עם מפלגת 'הציונות הדתית' כלל גם הבטחה למינוי רב ראשי אשכנזי ציוני-דתי. יו"ר מפלגת 'הציונות הדתית', בצלאל סמוטריץ', מינה וועדת רבנים לצורך בחירת המועמד של הציונות הדתית לתפקיד, כאילו אין בחירות ואין גוף בוחר של 150 איש אלא הכל נקבע על ידי הפוליטיקאים. אלא שבעוד שהוא קיווה שמי שייבחר הוא רב העיר פתח תקווה, הרב מיכה הלוי, מי שנבחר הוא רב פחות מוכר – הדיין הרב מאיר כהנא, סגן אלוף במילואים, בוגר ישיבת קרית שמונה. המפלגות החרדיות האשכנזיות הודיעו בתגובה שהן יתנגדו למינוי שלו. סוגייה זו טרם נפתרה.

מכיוון אחר, רבנים בכירים, יוצאי 'מרכז הרב', מעוניינים למנות כרב הראשי האשכנזי את ראש ישיבת מרכז הרב, הרב יעקב שפירא, בנו של הרב אברהם שפירא ז"ל, שהיה הרב הראשי בשנות השמונים. אלא שלשם כך יש לבטל את החוק המגביל את גיל המועמדים לרבנות הראשית לגיל 70. גם בעניין זה עוד לא נאמרה המילה האחרונה.

שליטה ברבנות

אז מה קיבלנו? שליטה מוחלטת של המפלגות הדתיות בתפקידי הרבנות במדינת ישראל, והכל תחת המטריה הרחבה של ש"ס. את שני הרבנים הראשיים הנוכחים, ששניהם בנים של רבני ראשיים בעבר (הרב עובדיה יוסף ז"ל ויבל"א הרב ישראל מאיר לאו), מבקשים הפוליטיקאים להחליף ברבנים מטעמם, שאחד מהם הוא אחיו של אריה דרעי. כשליש מחברי מועצת הרבנות הראשית כיום גם הם בנים, מחותנים או גיסים של רבנים ראשיים בעבר או בהווה. אם חוק הרבנים יעבור, ש"ס תקבל גם שליטה מוחלטת בכל משרות הרבנות במדינת ישראל, ותמנה אליהן את מקורביה. ואם התקנות החדשות למועצות הדתיות יתקבלו, ש"ס גם תשתלט על תפקידי ראשי המוצעות הדתיות.

בראיון שהעניק השר לשירותי דת, מיכאל מלכיאלי, לעיתון 'בשבע', זמן לא רק לאחר כניסתו לתפקיד, הוא אמר שהוא רואה עצמו כשליח של הרבנות הראשית. ואולם, מניתוח המהלכים הפוליטיים שהבאנו מתברר שהאמת הפוכה מכך. לא הפוליטיקאים הם עושי דברה של הרבנות הראשית אלא בדיוק להפך – מפלגת ש"ס היא ששולטת ברבנות הראשית לכל שדרותיה. היא מבקשת למנות את מקורביה כרבנים ראשיים, למועצת הרבנות הראשית ולממונים של שירותי הדת במועצות הדתיות, קובעת מי ייבחר לשם גם מהציונות הדתית, והיא עתידה לאייש את משרות הרבנות במדינת ישראל ברבנים הנאמנים לה .

הנה כמה דוגמאות שממחישות את הקשר בין הרבנות הראשית ומפלגת ש"ס: בסיומו של השבוע (יולי 2023) שבו מפלגת 'עוצמה יהודית' התנגדה לאחד המהלכים שקידמה מפלגת ש"ס בממשלה בנוגע לבחירות לרבנות, תקף הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, בבוטות רבנים בכירים בציונות הדתית, ובהם את הרב דב ליאור, אשר מתירים ואף מעודדים את העלייה להר הבית. כיצד צץ עניין העלייה להר הבית? שלא במקרה, הרב ליאור הוא פטרונו הפוליטי של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, יו"ר מפלגת 'עוצמה יהודית', שכאמור התנגדה למהלכים של ש"ס.

גם ביוני 2022, חמישה חודשים לפני הבחירות הארציות, כשעל פי סקרים מפלגת 'עוצמה יהודית' נגסה בכוחה של ש"ס, התבטא הראשון לציון נגד בן גביר וקרא לו 'אהבל' על כך שהוא סומך על הרב ליאור. בתגובה לעיתון 'ישראל היום' הגיב הרב ליאור לדברי הראשון לציון: "יש מקום לחשוש שהדברים מגיעים מסיבה פוליטית. אני לא יכול להיות בטוח במאה אחוזים, אבל יש מקום לחשוש".

עוד דוגמה: ב-2.4.23 חתם השר לשירותי דת מטעם ש"ס, מיכאל מלכיאלי, על תיקון התקנות לחוק רבני ערים, המאריך בפועל את כהונתם של כ-13 רבני ערים שהגיעו לגיל פרישה בחצי שנה. את הכוונות שלו הוא לא טרח להסתיר. בעמוד הפייסבוק של המשרד לשירותי דת נכתבו דברי ההסבר לתיקון: "משמעות החתימה: הרבנים הותיקים, שהיו אמורים לפרוש השנה לפי התקנות הקודמות, ימשיכו לכהן בתפקידם עד אחרי הבחירות לרבנות הראשית". כלומר, השר לשירותי דת הצהיר במפורש שהוא האריך את כהונתם של רבני ערים ותיקים רק כדי שיוכלו להצביע בבחירות לרבנות הראשית, שהיו אמורות בשלב הזה להיערך במועדן המקורי ב-1.8.23. אלו תקנות פרסונליות מובהקות, שנועדו להשפיע על האסיפה הבוחרת את הרבנים הראשיים (שבה כלולים 25 רבני הערים הגדולות).

והנה עוד דוגמה: בבחירות לרב העיר נשר בשנת 2017, נוצר תיקו בין המועמד הציוני-דתי, הרב יהודה דנה, לבין המועמד של ש"ס, הרב יצחק לוי – רב צעיר, בן 37, חסר ניסיון בעולם הרבנות (שנתיים וחצי בלבד כרב יישוב), אך מקורב לראשון לציון, הרב יצחק יוסף (הוא הגיה כמה מספריו ושיכתב את השיעורים שלו לעלון המחולק בבתי כנסת). לקראת הסיבוב השני נכנס הראשון לציון לתמונה, וכפי שהוא העיד הוא דיבר על ליבו של הגוף הבוחר "והפכתי את הראש שלהם, ובזכות זה הוא (=הרב לוי) נבחר" (בג"ץ קבע שהראשון לציון פעל נגד הדין במעשהו זה). שנה וחצי לאחר מכן כבר נבחר הרב לוי למועצת הרבנות הראשית, לאחר שהוא זוכה במספר הקולות הרב ביותר – 100 מתוך 150, עוקף בכך מועמדים מוכרים ומנוסים ממנו, והופך בכך לחבר הצעיר ביותר במועצת הרבנות הראשית לישראל. המסקנה ברורה: הבחירות מנוהלות מלמעלה, כשיש מי שמושך שם בחוטים חזק מאד.

אבל למה צריך דוגמאות כשמפלגת ש"ס אומרת זאת בעצמה? על פי דיווח של עטרה גרמן ב'מקור ראשון', מה-18.6.23, התפתח ויכוח בוועדת השרים לחקיקה לאחר שהשר איתמר בן גביר התנגד להצעת החוק של ש"ס שביקשה לדחות את הבחירות לרבנות הראשית בחצי שנה, וטען שהרבנים הראשיים שייכים לכלל ישראל ומפלגת ש"ס לא יכולה לעשות שם כרצונה. בתגובה, צעק לעברו השר חיים ביטון מש"ס: "הרבנים הראשיים זה שלנו, נעשה שם מה שבא לנו ואל תתערבו". נדמה שאין צורך להוסיף דבר על המילים הללו. ההצעה, אגב, עברה.

מכבוד לפילוג

שלא יובן לא נכון. מאז ומעולם היתה פוליטיקה ברבנות. תפקיד רבני הוא תפקיד ציבורי, הדורש גם התחככות עם ציבור רחב וגם שיתוף פעולה עם בעלי שררה, והדבר דורש ללא ספק כישורים פוליטיים. ובכל זאת, בעשרות השנים האחרונות משהו השתנה. אפשר לומר שבעבר, הפוליטיקה היתה בשירות הרבנות. הרב שלמה גורן הזדקק למהלכים פוליטיים כדי להיבחר למשרת הרבנות הראשית, אבל הוא כשלעצמו היה תלמיד חכם עצמאי שלא נשלט על ידי פוליטיקאים וללא כל ספק היה ראוי לתפקיד. גם מקבילו, הרב עובדיה יוסף, כרת בריתות עם רבנים כדי להיבחר למשרת הרב הראשי, ולאחר מכן אף הקים את מפלגת ש"ס כדי להחזיר את עטרת מורשת יהדות ספרד ליושנה. הרב עובדיה השתמש בפוליטיקה כדי לבסס את גישתו ההלכתית הייחודית, ואין אף אחד שיכול לערער על גדולתו התורנית.

היום התהפכה התמונה. במקום שהפוליטיקה תהיה כלי שרת בידי הרבנות לקדם מועמדים ראויים, הרבנות הפכה לכלי שרת בידי הפוליטיקה שעושה בה כרצונה. הרבנות לא רק הפכה לסידור עבודה לבני משפחה ולמקורבים של פוליטיקאים אלא למוסד שבאמצעותו המפלגות הפוליטיות מגדילות את האלקטורט וצוברות יותר כוח. ש"ס כביכול פועלת בשם הרבנים הראשיים אבל היא זו שקובעת בפועל מי ישב על כס הרבנות, הן ברמה הארצית והן ברמה המקומית. כך היא מנהלת מערך שלם של רבנים בכל רחבי הארץ, אשר מזהים פוליטית עמה ומשפיעים על קהל גדול להצביע למפלגה. כפי שמסתמן כעת מהצעת חוק הרבנים, עולה חשש רציני שגם מפלגת 'הציונות הדתית' הולכת לצעוד באותו כיוון. גם היא תזכה בשליטה על מינויי רבנים לתפקידים ממלכתיים וכך תמנה את המקורבים לה והתומכים בה, ותשיג שליטה אלקטורלית רחבה בערים, שכונות ויישובים. בדיונים הנערכים בוועדת חוקה, חוק ומשפט, מפלגת 'הציונות הדתית' לא מתייראת לומר שמטרתה למנוע את מינויים של רבנים פתוחים מדי לטעמה לתפקידי רבנות בכירים.

לבל תהיה טעות: אין מטרת הדברים לטעון נגד מינויו של רב כזה או אחר לתפקיד כלשהו ואין הם מבקשים להביע תמיכה ברבנים שמרנים יותר או פתוחים יותר, ממגזר כזה או אחר. כוונתם אחת: להצביע על הבעיה בכך שמפלגות ממנות רבנים על פי מפתח פוליטי, תוך התעלמות מאופיו ורצונו של הציבור שאותו הרב נדרש לשרת. אין כל בעיה שרבנים המזוהים עם ש"ס ימונו בקהילות וערים שבהן הציבור באמת מעוניין בהם. וכך גם ביחס לכל רב, מכל מגזר, המקובל על הציבור. העיקר הוא שהרב יהיה מקובל על הציבור. ובאותו האופן ביחס לרבנים ראשיים: ודאי שרבנים אלה צריכים להיות גדולי תורה מובהקים, בעלי גישה ממלכתית, שהציבור הכללי יהיה מעוניין בהם ויקבל אותם עליו כבעלי סמכות. אחרת, מוסד הרבנות הראשית יהפוך לקרדום פוליטי לחפור בו, יגרום לחילול השם וירחיק רבים מן היהדות, כפי שלצערנו רואה בימינו לא מעט.

התוצאות של המעורבות הפוליטית במינויי הרבנים ושל ניהולם ניכרות בעין. בשלושים השנים האחרונות, הרבנים הראשיים שנבחרים כבר אינם בהכרח הגדולים בדורם, כפי שהיה בעבר, ובכלל איננו יכולים כלל להיות בטוחים שהרבנים שנבחרים לכלל תפקידי הרבנות במדינת ישראל אכן ראויים לתפקידם והם תלמידי חכמים. בשיחה שנשא לפני זמן לא רב ראש ישיבת 'ברכת משה' במעלה אדומים, הרב יצחק שילת, יוצא ישיבת 'מרכז הרב', בפני תלמידיו, הוא הצביע על הבעיה הזו כגורם לירידת קרנה של הרבנות בימינו. כך הוא התבטא:

"המצב לצערנו בשנים האחרונות הוא שהרבנים הראשיים הם כבר לא ה'טופ' של גדולי התורה בישראל, עם כל הכבוד להם. וזה גורם לכך שבעצם בעיות לאומיות, עניינים לאומיים שעל סדר היום, במיוחד עניינים הלכתיים, אין להם מענה… אנו נמצאים בתקופה שבה קרנה של הרבנות הראשית ירדה ובשביל להעלות אותה מחדש… [היא צריכה להיות כזו ש]מאחדת את עם ישראל, לא מסתגרת בפינה שלה ואומרת 'שלום עלייך נפשי וכל השאר לא מעניין אותי', אלא מרימה [את העם] מתוך רגישות לעם ישראל כולו ומתוך יכולת תורנית לעשות את זה."

ביטוי לאבסורד שצמח מכך הוא העובדה שאף אחד משני הרבנים הראשיים היום לא הוסמך לדיינות ולא שימש מעודו כדיין, ובכל זאת כל אחד מהם כיהן כחצי קדנציה (יותר מחמש שנים!) כנשיא בית הדין העליון. האם יעלה על הדעת שלנשיא בית משפט עליון יוצנח מי שמעודו לא שימש כשופט? לא די בכך, אלא שהראשון לציון, הרב יצחק יוסף, לא שימש מעודו כרב שכונה גדולה או עיר אלא כיהן כראש ישיבה עד בחירתו. לא היה לו כמעט ניסיון ברבנות שפוגשת ציבור. כך היום הדבר נראה ברבנות הראשית.

ביטוי נוסף לירידת מעמדה של הרבנות הוא חוסר הרלוונטיות שלה בקרב מספר גובר והולך של אנשים מכל המגזרים. הצביע על כך ראש ישיבת הר עציון, הרב אהרן ליכטנשטיין, כבר בשנת 1992, במאמר שפרסם באנגלית ושתורגם לעברית על ידי פרופ' אביעד הכהן:

"חילונים וחרדים מתעלמים ממנה בדרך כלל, ואילו הלא-אורתודוכסים נלחמים בה. מעמדה בחברה הדתית-לאומית בטוח יותר, אך אפילו שם, רבים אינם משלמים לה יותר מאשר מס שפתיים, ומצייתים לה רק כשהדבר נוח להם. זאת ועוד: ככל שהרבנות הפכה מזוהה, יותר ויותר, כ"נחלת אבות" של פלג דומיננטי אחד, בסיס התמיכה בה נעשה צר יותר ויותר, ומספר האנשים המצפים, באמת ובתמים, להנחיותיה הלך ונדלדל. אפילו בעולם ישיבות ההסדר אין רבים, שבעומדם אל מול פסקים סותרים של הרבנות הראשית ופוסק אחר, דוגמת הרב שלמה-זלמן אויערבך [זצ"ל], יעדיפו, כדבר שבשגרה, את פסקיה של הרבנות הראשית."

שלושים ושתיים שנים עברו מאז נכתבו דברים אלה, והמצב רק החמיר. אחוזים גבוהים מהציבור היהודי-ישראלי מתחתנים בחתונה אזרחית, ואלמלא ארגונים כמו 'צהר', המציב אלטרנטיבה לרבנות הראשית, אלפים היו מתחתנים בחתונה שאינה הלכתית. סקר דעת קהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2022 גילה שרק לשלושים אחוזים מהציבור היהודי יש אמון ברבנות הראשית (לעומת 46 אחוזים בשנת 2003), ומאז המצב רק הולך ומחמיר.

ביטוי שלישי לפחיתות במעמדה של הרבנות הוא מעמדה הממלכתי. בניגוד לשאר מוסדות הממשלה, אין לרבנות הראשית משכן קבע בקריית הממשלה או בסמוך למשכן הכנסת. היא החליטה לעזוב את 'היכל שלמה' שהיה מזוהה עם המפד"ל וכיום נודדת בין משרדים. הרבנים הראשיים אינם נחשבים לסמלי שלטון, ומלבד אמירת קדיש וקריאת פרק תהלים בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הם אינם נושאים דברים בטקסים ממלכתיים. אי אפשר לטעון שהם לא זכו בכך בדין. לא פעם ההתנהגות והאמירות הציבוריות של הרבנים הראשיים עוררו מבוכה יותר מאשר גאווה, וגם בעתות משבר קשות לעם בישראל הם לא הוציאו שום אמירה משמעותית, מחזקת או מעוררת השראה, עבור כלל העם בישראל.

ניכור מכלל ישראל

חוסר הרלוונטיות של הרבנים הראשיים ניכר לאורך כל תקופת הקורונה, תקופת המחלוקת הסוערת על הרפורמה המשפטית וגם בזמן מלחמת חרבות ברזל. בניגוד לרבנות הצבאית, שהתגייסה באופן מלא למלחמה – עסקה בזיהוי חללים, הציעה פתרונות הלכתיים נועזים למקרים רגישים, כמו קבורת חיילים לא-יהודיים בבתי עלמין יהודיים או נסיעת חיילים בשבת לצורך ריענון ומנוחה, והוציאה הנחיות הלכתיות ברורות לכלל החיילים – הרבנות הראשית הגיבה בקול ענות חלושה. ההנחיות שלה לשינויים בתפילה והוספת פרקי תהילים כמעט שלא נודעו בציבור, היא כמעט שלא זירזה הליכי גיור עבור חיילים שחששו שיפלו במערכה וביקשו להיקבר כיהודים, היא לא הציעה מענה הלכתי הולם לסוגיות רגישות בעניינים שבינו לבינה בצל המלחמה או של קבורת אזרחים שנפלו בשבעה באוקטובר בעת שהיו בתהליכי גיור, כמעט שלא קראה לחזרה מוקדמת של תלמידי הישיבות ובתקשורת כמעט ולא נשמעו מפיה דברי חיזוק לכלל הציבור.

שיא הניכור של הרבנות הראשית מהציבור הישראלי הרחב הגיע בדרשתו של הראשון לציון, הרב יצחק יוסף ,במוצאי שבת ב-10.3.24. בעוד מדינת ישראל מבכה את החיילים שנופלים ברצועת עזה, הרב יוסף קבע שאסור לגייס את בני הישיבות ואיים שאם מדינת ישראל תעשה זאת החרדים ירדו מהארץ. דבריו עוררו זעם רב בקרב הציבור הרחב, כולל בקרב רבנים בכירים בציונות הדתית, שהחשיבו אותם כמנותקים וחסרי אחריות. "אתה צריך לבקש מחילה מבני", תקף את דבריו ראש ישיבת 'אורות שאול', הרב תמיר גרנות, ששכל את בנו במלחמה. "אתה הראשון לציון, לא הראשון לברוקלין או הראשון לבגדד, יש לך אחריות על עם ישראל". חגי לובר, שגם שכל בן במערכה, ביקש מהרב יוסף שייפגש בעקבות דבריו עם אשתו, אם שכולה, אך נענה בשלילה מלשכת הרב יוסף.

הרב הראשי האשכנזי, דוד לאו, מילא פיו מים למול דבריו של הרב יוסף. גם רוב מוחלט של חברי מועצת הרבנות הראשית לא אמר דבר. כולם בשתיקתם, יישרו עמו קו. מדוע? אפשר רק לשער.

לא למציאות הזו פילל הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית בשנת התרפ"ב. הרב קוק ביקש להשיב את כבוד הרבנות למקומו, וזאת באמצעות בחירת רבנים גדולים ומובהקים, שסגולת אישיותם מעוררת הערצה וכבוד מצד כל עם ישראל. הוא הבין שלכבוד יזכו אותם רבנים אך ורק הם יתנתקו מהפוליטיקה (כבוד הרבנות, מאמרי הראי"ה, עמ' 54):

"סכסוכי המפלגות וניגודיהם צריכים להיות רחוקים מלב הרבנים, והם חייבים להביט בעין טובה על הכל, להסתכל רק על חלק הטוב שיש בכל סיעה ובכל מהלך של חיים, ולהשפיע על ידי זה רוח של קדושה, של אמונה, של הכרה יהודית טהורה על כל החיים הכלליים של האומה בחומר וברוח."

צריך להודות בכאב, התמונה המצטיירת לנגד עינינו בכל הנוגע לרבנות הראשית כיום, קרובה יותר אל מוסד הכהונה של שלהי ימי בית שני מאשר לחזונו של הרב קוק, וזאת עוד מבלי שהזכרנו את המקרה העצוב והמצער של רב ראשי שישב בכלא באשמת שוחד. אנחנו נכנסים למערכת בחירות שלישית ברבנות הראשית שבה שולטים הנפוטיזם והמעורבות הפוליטית. רבנים לא רק שהם לא מציבים עצמם מעל הפוליטיקה אלא שהם נדרשים להזדהות פוליטית כדי לזכות במשרה בכירה. מי שיוצא נגד הממסד השולט ברבנות ובפוליטיקה – מוקע.

הוסיפו לכך את ההתקפות הברוטליות של הרב יצחק יוסף ברבנים ותלמידי חכמים מובהקים מיהדות ספרד – כמו איגוד רבני המערב והרב יצחק ברדא מאשקלון, שלא יישרו קו עם פסיקותיו אלא שימרו מסורות פסיקה עצמאיות; ההתנגחות בארגון רבני צהר, שמאתגר את הרבנות בשירותי הדת יעילים ומקרבים; ההשתלטות האלימה של ש"ס על משרות ותקציבים ברבנות המקומית; ההסתגרות המפלגתית והמגזרית והניכור מהציבור הישראלי הרחב שמובילות המפלגות החרדיות וכעת גם מפלגת 'הציונות הדתית'; החלוקה העדתית העיקשת בין ספרדים לאשכנזים למרות שאין בכך היום כל צורך; הדרת נשים מהגוף הבוחר את הרבנים הראשיים ואי הכרה בלימוד התורה שלהן; ונבין שאנו חוזים בביטויים של חורבן, לא בסימנים של גאולה.

האתגר

אני שומע מסביבי יותר ויותר קולות של רבנים ורבניות מן המרכז הדתי, שמפגינים ייאוש ביחס לרבנות הראשית. חלקם מצהיר בפומבי שהגיעה העת לסגור את המוסד, חלקם אומר זאת בשיחות סגורות. אחרים מפחדים בכלל להתבטא בנושא הזה מחשש למשרתם. ובציבור הרחב, המצב קשה עוד יותר. אם הדור הותיק עוד מפגין יחס מכבד לרבנות הראשית, הדור הצעיר כבר אדיש כלפיה. היא פשוט לא רלוונטית בעיניו. והאחוזים רק הולכים וגדלים.

אבל לאחוז בגישה של ייאוש מהרבנות ואדישות כלפיה זהו פתרון קל מדי ומסוכן מדי. אכן, הכוחות הפוליטיים השולטים כיום ברבנות חזקים מאד ולא מראים סימנים של התגמשות או ויתור. לפוליטיקאים לא-דתיים אין אינטרס להידרש לכך, והם מעדיפים להעניק למפלגות החרדיות את הרבנות כדי לזכות בתמיכתן בנושאים אחרים. גם את דעת הקהל הדתי, שנשבתה בחלקיה הגדולים על ידי סיסמאות שמפריחים רבנים מטעם, קשה לשנות, וכל מי שמעז להתבטא בנושא חוטף גינויים ונאצות.

אבל מי שדמותה של מדינת ישראל חשובה לו אסור שייכנע למציאות הזאת. להתייאש מן הרבנות ולהתעלם ממנו נראה כלפי חוץ כצעד פסיבי, אבל למעשה הוא מפקיר באופן אקטיבי את הרבנות בידי המשחיתים את דמותה.  במאבק הרוחני והתרבותי שמתקיים היום במדינת ישראל אין ואקום. מי שלא נאבק על הרבנות שותף בפועל להחרבתה.

אכן, לקהילות דתיות מקומיות, הנהנות מרבנות קהילתית חזקה, הפגיעה בדמותה של הרבנות הראשית אולי פחות בולטת. אבל עבור הציבור הכללי במדינת ישראל הדבר מאד משמעותי. הרבנות היא מקום המפגש המרכזי של רבים בחברה הישראלית עם היהדות – בנישואין ובגירושין, בכשרות ובמקוואות ובתקשורת. מי שלא יילחם על המוסד הזה, גורם בעקיפין להמשך חילול שם שמים שנוצר שם ולהרחקת רבים בעם ישראל מזהותם היהודית.

לא צריך לדמיין את העתיד. הוא כותב שחור על גבי לבן בהיסטוריה שלנו. כמו בתקופת החשמונאים, בה הכהונה והפוליטיקה מוטטו אחת את השנייה, אנו חוזים בימים אלה בנפילתה של הרבנות הממסדית בישראל, ונפילה זו עלולה להפיל גם את השלטון. במקום שהמורשת היהודית תהווה בסיס לזהות מאוחדת של העם בישראל, היא הופכת כיום למפלגתית ומשום כך לגורם מפלג ומסכסך, המרחיק את הציבור הרחב מזהותו היהודית.

הרב יונתן זקס, שכיהן כרבה הראשי של אנגליה, הזהיר מהמציאות הזו לא אחת בכתביו ונאומיו. באחד הראיונות שהעניק לעיתונות בתגובה לקריאתו של רב אמריקני ידוע להצביע עבור דונלד טראמפ לנשיאות, הוא אמר (בתרגום חופשי שלי):

"היהדות לימדה מאז ומתמיד את העולם: אל תערבבו דת עם פוליטיקה. אם עושים זאת, אתה מקבל פוליטיקה נוראית ודת עוד יותר גרועה ממנה. זו זוועה מוחלטת."

המציאות הנגלית לנגד עינינו מחייבת אותנו לערוך חשבון נפש עמוק ויסודי בנוגע למעמדה ולמצבה של הרבנות הראשית בישראל. והזמן דוחק. רבנים ראשיים עתידים להיבחר בקרוב לתקופה ארוכה מאד של עשר שנים. הצעת חוק הרבנים שמקדמת כעת הקואליציה, עתידה לאייש בזמן הלא-רחוק את כלל משרות הרבנות ברחבי הארץ במינויים שאינם מוגבלים בזמן. משמעות הדבר שמהלכים שמקודמים כעת יעצבו את פניה היהודיות של מדינת ישראל למשך עשרות השנים הבאות, ודומה שלא תהיה עוד שעת כושר לשינויים או לפחות למשיכת תשומת לב ציבורית לנושא הרבנות כמו זו.

אסור בעת הזאת לחשות. צריך להפעיל את כל האמצעים כדי לנתק את הרבנות משליטת הפוליטיקאים, לטהר את המערכת, ולפעול לכך שכבודה ישוב למקומו. צריך להיאבק על כך במישור הפוליטי – בכנסת ובמועצות המקומית, אבל גם במישור הרעיוני – להבין את שורש הבעיה ולהציע לה פתרון. לכך יוקדש החלק הבא במסמך. לאחר שהצבתי את הבעיה בחריפותה, אבקש לפתוח במסע רעיוני-הלכתי לבירור מעמד הרבנות כיום במדינת ישראל. אבקש להבין אילו פונקציות היא ממלאת ומהיכן נובעת סמכותה. לאחר שנברר זאת, נוכל להציע דרך שבה הרבנות תשוב להיות כוח חיובי בונה לזהותה היהודית של ממלכת ישראל השלישית.

 

חלק ב': מעמד ותפקיד הרבנות

לא סנהדרין

כאשר הראי"ה קוק פעל להקמתה של הרבנות הראשית הוא ראה בעיני רוחו את הסנהדרין. הסנהדרין היתה הגוף הרבני העליון בעם ישראל, ועל פי המסורת פעלה מימיו של משה רבנו ועד המאה החמישית לספירה לערך. היא שימשה כערכאה המשפטית העליונה בעם ישראל, והיתה אחראית על פסיקת הלכה ודרישת פסוקי התורה בהתאם למציאות המתחדשת. לאורך הדורות נעשו מספר ניסיונות להקימה, אך כולם נחלו כישלון. החזון להקים את הרבנות הראשית במדינת ישראל, היה במובנים רבים ניסיון אחד מני אלה.

אבל כפי שקרה בעבר, גם הניסיון הזה נחל כישלון. מבחינה הלכתית אין לרבנות הראשית כיום כל סמכות שאפילו קרובה לסמכותה של הסנהדרין הקדומה. הסנהדרין ההיסטורית ינקה את סמכותה ההלכתית משני ערוצים מרכזיים: הראשון הוא הסמיכה ההיסטורית. מסורת הסמיכה עברה מדור לדור, מאז ימי משה, ויצרה רצף היסטורי שהעניק לרבנים המוסמכים הכרה במעלתם התורנית, מה שחייב את העם להישמע להם. מאז שמסורת הסמיכה פסקה ניתק הרצף הזה ואבדה הסמכות שהוא טומן בחובו.

ערוץ שני הוא הסכמת כלל חכמי ישראל. הרמב"ם פסק (הלכות סנהדרין ד, יא) שאם כל חכמי ישראל יסכימו למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי שאלו סמוכים. זוהי דעה שמאפשרת באופן תיאורטי להחזיר את הסמיכה, אבל בפועל היא מעולם לא מומשה. לא רק שלא כל פוסקי ההלכה אחזו בדעה זו של הרמב"ם אלא שלא קרה שכל חכמי ישראל באמת הסכימו על חכם אחד שראוי לסומכו. הרבנות הראשית בימינו לא חריגה מכך. ודאי שאין הרבנים הראשיים או חברי מועצת הרבנות הראשית זוכים להסכמתם של כלל חכמי ישראל. הרי אפילו הרבנים הראשיים פונים אל גדולי התורה בשאלות שונות. הם לא רואים עצמם כראויים למעמד של סמוך.

מהו אפוא מקור סמכותה של הרבנות הראשית לפסוק בעניינים שונים? כאן אנו עומדים על אחד הפרדוקסים המוזרים במעמדה כיום. סמכותה של הרבנות הראשית, שמתיימרת להיות הגוף הדתי העליון במדינת ישראל, אינה נשענת על מקור דתי אלא חילוני. החוק האזרחי של מדינת ישראל הוא שהציב את הרבנות הראשית כאחראית על שירותי דת שונים. מכוח החוק, הרבנות הראשית אחראית על הכשרות הממלכתית, על הפיקוח על המוהלים, על הרישום לנישואין ועל בתי הדין לגיור, וכן על מערך הבחינות המאפשר לרבנים לקבל תפקיד ממלכתי. אבל מבחינה דתית אין לה סמכות בעניינים הללו יותר מכל רב אחר.

גם הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים אינו מעניק סמכות דתית. כאמור, הגוף הבוחר מורכב משמונים רבנים ושבעים אנשי ציבור. אבל שמונים הרבנים אינם משקפים את השדרה הרבנית הבכירה בעם ישראל. לא שותפים בהם ראשי ישיבות וגדולי תורה מובהקים. כלולים בהם רבני ערים, אזורים, יישובים ושכונות, וכן דיינים, שבמינוייהם שולטים פוליטיקאים, וגם עשרה רבנים שממנים הרבנים הראשיים עצמם. גם אישי הציבור אינם ייצוג שווה של כלל החברה הישראלית. חברים בהם ראשי המועצות הגדולות, אבל גם ראשי מועצות דתיות ועוד נציגים, שהם מינוי של המשרד לשירותי דת. עובדה היא שאחוז הנשים בגוף הזה הוא קטן עד למאד, באופן שרחוק מייצוג הנשים באוכלוסייה הכללית (בבחירות לרבנות הראשית בשנת 2013, השתתפו רק 15 נשים בגוף הבוחר; 10 אחוזים בלבד). אי אפשר אפוא לומר שהגוף הבוחר מבטא בצורה כלשהי את הסכמת כלל חכמי הדור וגם לא את הסכמת כלל הציבור.

זו הסיבה, בין היתר, שהחרדים עד היום לא מייחסים שום חשיבות לרבנות הראשית או לפסקיה ואפילו מזלזלים בה. גם בציונות הדתית מעטים אלה שמעדיפים את פסקיה של הרבנות הראשית על פני פוסקים מוסמכים אחרים, כדבריו של הרב ליכטנשטיין שהבאנו למעלה. מכיוון אחר, ברור שאין צורך לעבור את מבחני הרבנות הראשית כדי להיחשב לתלמיד חכמים. רבנים רבים מכהנים כמורי הוראה וכראשי ישיבות מבלי שהם קיבלו הכרה מצד הממסד הרבני הרשמי של מדינת ישראל. עולם התורה היום הוא עצמאי ואינו תלוי כלל ברבנות הממסדית.

המסקנה המיידית העולה מכך ברורה: העובדה שגוף בוחר, שהרכבו נקבע על ידי החוק האזרחי, בחר בשני רבנים ראשיים או בעשרה חברי מועצת הרבנות הראשית, לא הופכת אותם לבעלי מעמד תורני מיוחד. אין בבחירה שלהם הכרה דתית אלא לכל היותר אזרחית, ומשום כך אין להם שום יתרון על פני כל רב אחר במדינת ישראל. אם ראויים הרבנים הראשיים לכבוד, הרי שזהו כבוד פוליטי, שאינו שונה מכל כבוד שמעניקים לפקיד ציבור כזה או אחר. אבל אסור לבלבל כבוד זה עם הכבוד התורני, שנקבע באופן עצמאי על ידי הציבור הרחב וכלל תלמידי החכמים. לתמונות שאנו רואים לעתים, בהן רבנים ראשיים, שלא הוכרו כתלמידי חכמים בכירים לפני הבחירה בהם, זוכים לכבוד תורני בישיבות ובבתי כנסת שאליהם הם מוזמנים, אין הצדקה הלכתית. הגישה החרדית צודקת כאן.

גבולות סמכות מצומצמים

מעמד זה של הרבנות הראשית מקרין גם על גבולות סמכותה. בהיעדר סמיכה, אין כל חובה הלכתית לציית לפסקיה של הרבנות הראשית. כל אדם מחוייב להישמע מבחינה הלכתית אך ורק לרב שהוא קיבל על עצמו. כך מורה המשנה במסכת אבות "עשה לך רב" (א, ו), וכפי שהדבר התפרש באבות דרבי נתן (ח, א):

"עשה לך רב כיצד? מלמד שיעשה לו את רבו קבע וילמד ממנו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות, טעם שהניח לו במקרא סוף שיאמר לו במשנה, טעם שהניח לו במדרש סוף שיאמר לו בהלכות, טעם שהניח לו בהלכות סוף שיאמר לו בהגדה, נמצא האדם ההוא יושב במקומו ומלא טוב וברכה."

הווה אומר: כל אדם וכל קהילה מחויבים לעשות להם רב קבוע, שממנו ילמדו תורה ולפסיקותיו ההלכתיות ישמעו. אין כל סמכות הלכתית לרבנות הראשית על האנשים והקהילות הללו. אלה חייבים לשמור על מנהגיהם ומורשתם, בהתאם לפסיקה של הרב המקומי ששמו עליהם.

יתירה מכך, רבנים לא רק שאינם מחויבים להישמע לפסקי הרבנות הראשית אלא שאם הם סבורים אחרת ממנה – אסור להם להישמע לה. חז"ל דרשו את הפסוק "לא תגורו מפני איש", כאומר שאסור לדיין לשנות את דינו מפני הפחד מבעלי כוח או שררה (רמב"ם הלכות סנהדרין כב, א). במובן הזה, רב שיש לו דעה הלכתית בעניין מסויים אסור לו לשנות אותה מפני שיקולים של כסף, מעמד או כוח. עליו לעמוד מאחוריה גם אם רבנים, שזכו למעמד בגלל חוק המדינה, סבורים אחרת.

בדיוק מהסיבה זו, הצעת חוק הרבנים שהונחה על שולחן הכנסת, שביקשה לחייב רבני ערים, יישובים ושכונות, לחתום על תצהיר נאמנות להחלטות מועצת הרבנות הראשית, מנוגדת לא רק למנהל התקין אלא גם להלכה. שוו בנפשכם שעורך דין שעובר מבחני לשכה יחתום על תצהיר שבו הוא מתחייב להישמע לכל החלטה של לשכת עורכי הדין. הדבר כמובן לא יעלה על הדעת. משמעות הענקת הרישיון לעריכת דין היא שאותו אדם נמצא ראוי מבחינת ידע וכישרון משפטי לפעול כעורך דין במדינה. משעה זו, האופן שבו הוא פועל הוא באחריותו בלבד. הציבור הרחב הוא שיקבע האם כדאי לשכור את שירותיו או לא.

הדבר נכון באותה מידה לרבנות. משמעות הסמיכה והכושר לרבנות היא שהאדם נמצא ראוי מבחינת ידע, אישיות וכישרון הלכתי, לכהן ברבנות מטעם המדינה, ומשעה זו עליו לפעול באופן עצמאי ובלתי תלוי. המדינה לא יכולה להתערב בשיקול דעתו ההלכתי של רב ולחייב אותו להישמע לפסיקות שהוא לא מסכים להן. החוק האזרחי יכול לקבוע את צורת הניהול של שירותי הדת; הוא לא רשאי לקבוע את ההלכה עצמה.

יתירה מכך; חיוניותה של המסורת ההלכתית נבעה מקיומן של מחלוקות בתוכה. אלמלא הייתה נשמרת עצמאותם של הרבנים, לא היינו מקבלים גדולי תורה כמו הרב שלמה זלמן אויערבך, הרב עובדיה יוסף, הרב שלמה גורן או הרב חיים דוד הלוי. אם אלה היו מחוייבים להישמע לרבנות הראשית ולפסקיה, הם לא היו מצליחים לחולל את המהפכות הגדולות שביצעו. אין כל סמכות לרבנות הראשית לכוף את דעתה ההלכתית על רבני ישראל וודאי לא לפסול או לדחות רבנים שדעתם אחרת, כפי שלמרבה הצער קורה היום.

מאותה סיבה, הקביעה שנוסחה בהצעת חוק הרבנים, שלמשרד לשירותי דת ולמועצת הרבנות הראשית תהיה שליטה על הגוף הבוחר את הרבנים המקומיים, גם היא מנוגדת להלכה. אין סמכות לחוק האזרחי לקבוע לציבור מי יהיו רבניו. כפי שראינו במקורות למעלה, רק הציבור הוא המוסמך לקבל על עצמו סמכות רבנית. בלא הסכמתו, להחלטות ומעשי הרבנים אין כל משמעות דתית. אבל גם מבחינה אזרחית ההצעה הזאת לא מתקבלת. כשם שהשלטון המרכזי אינו יכול לבחור במקום האזרחים את השלטון המקומי, כך אין שום סיבה שהרבנות הראשית תבחר עבור התושבים את הרבנות המקומית. המסקנה ברורה: חובה שלציבור המקומי יהיה רוב בוועדות הבוחרות את רבני הערים והשכונות, האזורים והיישובים. אי אפשר להנחית עליו רבנים מגבוה.

באותה מידה חובה לקצוב את כהונת הרבנים, כך שיעמדו לבחירה מחודשת בתום הקדנציה שלהם. בחירת הציבור היא היחידה שמעניקה לרב את הסמכות הדתית. אחרת אין לו כל מעמד. גם מבחינה אזרחית הדבר מחויב. אין אף תפקיד ציבורי שלא קצוב בזמן. אך למרבה הצער, גם את העניין הזה מבקשת הצעת חוק הרבנים לבטל, כשהיא מבקשת למנות רבנים לכל חייהם. זהו איום חמור. כבר כיום יש יותר מדי יישובים, קהילות וערים, בהם הציבור הרחב מאס ברב המקומי, אך האחרון אוחז בתפקידו כבקרנות המזבח. התוצאה: במקום לשמש מגדלור רוחני עבור הציבור, הרב מהווה נטל ומעורר דחייה. איננו רוצים להגיע למצבים האלה. קל לדמיין מה יקרה לכבוד הרבנות אם הארץ תוצף ברבנים מקומיים שיכהנו בתפקידם לאורך שנים רבות מבלי שהציבור חפץ בהם עוד.

סיום תקופת ה"גדולים"

אבל אין אלו רק מניעות הלכתיות שאינן מאפשרות להתייחס אל הרבנות הראשית כסנהדרין. גם שינויים תרבותיים ורוחניים שעוברים על העולם כולו, ובכלל זאת על החברה הישראלית, מרחיקים את האפשרות הזאת.

בימים אלה אנו חוזים בתום עידן ה"גדולים". זקני העדה של המגזר חרדי – האשכנזי והספרדי, כמו גם אלה של הציונות הדתית, נפטרים אט אט מן העולם, ואיננו מוצאים רבנים בעלי שיעור קומה שנכנסים לנעליהם. אין זה רק משום "ירידת הדורות" אלא בגלל שינויים עמוקים שעוברים על הציבור הרחב ביחס למנהיגים שלו.

ההתפתחות האדירה של הטכנולוגיה הפכה את עולם הידע, שפעם היה שמור ליחידי סגולה, פתוח לציבור הרחב. סקר שנערך בשנת 2019 גילה שכמעט חמישים אחוזים מהקהל הדתי פונים אל האינטרנט כשהם נתקלים בשאלה הלכתית. רק 39 אחוז הודו שהם מתייעצים עם רבנים. כיום, חמש שנים אחרי, ברור שהמספרים דרמטיים מכך. הציבור הרחב כבר לא זקוק לפוסקי הלכה כדי לדעת את המותר והאסור; הוא מוצא זאת לבד באינטרנט. והתפתחות הבינה המלאכותית רק הולכת להעצים זאת. כל זה כמובן מוריד מחשיבותה של המנהיגות הרבנית, שהתייחדה בראש ובראשונה בידע שקיים ברשותה.

תהליך נוסף שקורה במקביל ובעקבות ההתפתחות הטכנולוגית הוא ההתמקדות בפרט ורווחתו. אם בעבר, הקולקטיב, על צורותיו השונות (לאום, קהילה וכו'), הועמד במרכז התודעה, בעידן המודרני האדם היחיד הוצב במרכז. הדבר גורם לכך שאנשים מחפשים היום יותר את הביטוי העצמי מאשר את ההסכמה החברתית, וגם תנועה זו מערערת את המסגרות הדתיות ובמיוחד את הנאמנות למנהיגות רוחנית שמכתיבה לאדם מגבוה את הראוי והטוב.

את תוצאות המהלכים הללו אפשר לראות בכל תחומי החיים – בפוליטיקה, בביטחון, בחינוך, בתרבות וכמובן בדת. השלטון המרכזי מצמצם את כוחו ומעביר יותר ויותר סמכויות למגזר הפרטי או לשלטון המקומי ואף הקהילתי. אנשי מקצוע כבר לא נתפשים כאורים ותומים עבור האדם הרגיל, והוא מתייחס אליהם בביקורתיות, מבקש לשמוע דעות נוספות ולקבל את ההחלטות בעצמו. מורים ומרצים כבר לא נחשבים כיודעי כל, וגיבורי התרבות הם כבר לא המבוגרים בעלי הניסיון אלא הצעירים שהתפרסמו מהר.

כשזהו הלך הרוח התרבותי, שאינו פוסח אף על החברה הדתית והחרדית, קשה לדבר על שימור תרבות "הגדולים" ועל סמכות דתית הלכתית אחת, כפי שהיה בסנהדרין. על אדם שרגיל בעודף בחירה בכל השירותים שמעניקה לו המדינה אי אפשר לכפות רבנות ראשית ריכוזית שתכפה עליו שירותי דת בגוון אחד ויחיד. מאדם שרגיל להשמיע ביקורת על כל מה שנאמר לו, אי אפשר לדרוש לציית באופן עיוור למה שרבנים אומרים. מאדם שרגיל לשמוע "חוות דעת שנייה" (Second Opinion) בכל התחומים, אי אפשר להסתיר את קיומן של מחלוקות בתוך עולם ההלכה. ואי אפשר לצפות שחברה, שהתבגרה מהערצה עיוורת של מנהיגים, תקבל על עצמה להתייחס לרבנים מסויימים כ"גדולי דור", תמימים ומושלמים, שהם בעלי הסמכות הרוחנית העליונה. אנו חיים בעידן אחר, בו העצמאות האישית וחירות הפרט, ניצבות במרכז, ואין לצפות שנחזור אחורה בזמן.

מסיבה זו לא רק שיש להכיר בכך שהרבנות הראשית לא הצליחה לזכות במעמד של סנהדרין אלא שקיים ספק גדול אם הדבר יקרה אי פעם בעתיד. בעולם שמקדש מחלוקת ושוני קשה לדבר על מועצה רבנית אחת, האוחזת לבדה בידע, בכישרון ובסמכות הדתית. עידן ה"גדולים" תם והוא לא ישוב להתקיים בעתיד הנראה לעין.

 

להתפקח מן החלום

כל זה מחייב שינוי עקרוני ביחס לרבנות הראשית ובציפיות הנתלות בה. חלקים מסוימים בציונות הדתית ממשיכים להתייחס אל הרבנות הראשית במעין ערגה משיחית: הרבנים הראשיים נחשבים בעיניהם ככוהנים גדולים, חברי מועצת הרבנות הראשית נתפסים כיושבי הסנהדרין, וכל החלטה שמתקבלת שם נחשבת כמו תורת משה מסיני. גישה זו מסמאת את עיניהם להכיר הן בשינויים הגדולים שעוברים על העולם והן בשינויים הגדולים שעברו על הרבנות. גם אם דריסת הרגל הפוליטית ברבנות ניכרת לעין כל, גם אם הציונות הדתית עצמה נדחקת הצידה בעקבות ההשתלטות של ש"ס על משרות הרבנות, ואפילו אם הראשון לציון מזלזל באופן בוטה ברבנים בכירים מהציונות הדתית, מחכמי המערב או ברבנים אחרים שלא קבלו על עצמם נאמנות מוחלטת ובלתי מותנית לדרכו, הכמיהה המשיחית גורמת להם להמשיך להתייחס לרבנות הראשית בהערצה עיוורת.

אבל זו נאיביות מסוכנת, שמכשירה בעקיפין את הסיאוב הדתי ומנותקת מן המציאות. הגיעה העת שהציונות הדתית תתפכח מן החלום. צריך להכיר שחזונו של הראי"ה לא התגשם. העולם הדתי לא הצליח להעמיד גוף רבני עליון, המוסכם על כלל המגזרים והעדות. הרבנות הראשית אינה סנהדרין, לא קרובה להיות סנהדרין וספק גדול אם בעתיד תוכל להיות סנהדרין.

יש להכיר שהרבנות הראשית כיום היא אוסף של רבנים (חשובים ככל שיהיו) שמונו על ידי המדינה כדי לנהל את שירותי הדת שהיא מספקת, ולא מעבר לכך. אין ברבנות הראשית ממד של קדושה, היא ודאי לא משמשת כ"יסוד כסא ה' בעולם", היא לא "עיקר תורה שבעל פה" או "עמודי ההוראה", כפי שהגדיר הרמב"ם את הסנהדרין בהלכות ממרים (א, א), והיא חסרת מעמד תורני בפני עצמה. אין לה סמכות הלכתית יתירה על אף רב אחר בעולם, אין צורך בהכרה שלה כדי להיחשב כתלמיד חכם, והכבוד שהיא ראויה לו הוא כבוד אזרחי בלבד ולא כבוד דתי.

המהלך הראשון שצריך לבצע אפוא ביחס לרבנות הראשית כדי לרפא אותה הוא לצמצם את היומרה ואת הציפייה ממנה. את הבלון מלא ההוד וההילה שקושרים לה צריך לנפץ. כתב על כך לפני למעלה משלושים שנה הרב אהרן ליכטנשטיין, במאמר שממנו הבאנו לעיל:

"הרבנות הראשית שמחה לראות את עצמה כמגלמת את האידיאל, אך בוודאי שאין היא מגשימה אותו בהווה, ודומה שאף לא תעשה כן בעתיד הנראה לעין: דמות המשמשת אמצעי להגשמת החזון הנבואי של 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. לכל היותר, הרבנות הראשית משתוקקת להגשמת חזון זה, וטוב שעובדה זו תהא ידועה. רבנות ראשית עם תדמית עצמית צנועה יותר, בעלת טון פחות גרנדיוזי, תהיה בריאה הרבה יותר."

הרב ליכטנשטיין מפנה דרישה זו כלפי הרבנות הראשית עצמה, אבל דומה שהיא מכוונת בראש ובראשונה לציבור. גישה ממלכתית ביחס למדינה ולמוסדותיה אינה מחייבת לעטר את הרבנות הראשית בכתרים שאינם שייכים לה. הציפייה המשיחית, ושמדינת ישראל אכן תממש את עידן 'ראשית צמחית גאולתנו', אינן אמורות לסמא את העיניים מלראות את הכשלים והבעיות שקיימים בעירוב שבין הדת והפוליטיקה. מצד שני, לא צריך להתייאש מהממלכתיות. פשוט צריך להכיר במעמדה של הרבנות הראשית כפי שהוא, לא פחות ולא יותר.

אם הציונות הדתית תצנן את הציפייה מהרבנות הראשית, אולי גם יקטן הזעזוע ממנה. אם הציבור הרחב יפסיק לתת חשיבות עודפת לאמירות או לפסקי הלכה שיוצאים מפי רבנים האוחזים בתפקידים ממלכתיים, אולי גם הנזק שלהם יהיה פחות דרמטי.

במלים אחרות, התיקון מתחיל בראש ובראשונה בתודעה. ישנם הרבה רבנים במדינת ישראל, שאינם חלק מהממסד הרבני הרשמי של מדינת ישראל או שפועלים במקביל אליו, שעושים עבודת קודש בשירותי דת שהם מעניקים ובייצוג המסורת היהודית, ובכך הם מחזקים בפועל את זהותה היהודית של החברה הישראלית כולה. ישנם גדולי תורה בישיבות ובקהילות, המוכרים על ידי הציבור הרחב ושאינם נושאים בשום תפקיד ממלכתי. בהם יש להתמקד, ואותם יש להאדיר ולכבד. אם ישנם רבנים כאלה גם מתוך הממסד הרבני, ודאי שהם ראויים לאותו יחס. אבל לא משום שרב נבחר לתפקיד ממלכתי על ידי קבוצה של פוליטיקאים הוא ראוי להתכבד בכבוד תורני.

ברגע שהציונות הדתית תפנים את העיקרון הזה ביחס לרבנות הראשית, אולי היא תצליח להוביל תודעה ציבורית שתיתן פחות משקל לנעשה ברבנות הראשית, ומכאן גם פחות נזק לתדמית היהדות במדינת ישראל.

כהן ונביא

אבל שינוי תודעה איננו מספק. שכן, כאמור לעיל, הרבנות הראשית אחראית בפועל על שירותי הדת במדינת ישראל, ואלו מהווים את מקום המפגש של ישראלים רבים עם המסורת היהודית. כדי לרפא את מעמד הרבנות צריך אפוא לא רק להתמקד בתודעה אלא גם במעשה – להציע תיקון למנגנון אשר יוודא ששירותי הדת ניתנים באופן ראוי ומאיר פנים לחברה הישראלית הרחבה ולא מרחיק אותה. נקודה זו מביאה אותנו להעמיק באופיו של התפקיד הרבני במדינת ישראל, המורכב משתי פונקציות מרכזיות – פונקציות שאינן רק שונות האחת מהשנייה אלא במידה רבה הפוכות.

כבר מראשית דרכה של התורה מצאנו שני טיפוסים דתיים: הכהן והנביא. אברהם היה נביא, ואילו מלכיצדק היה "כהן לאל עליון". משה היה נביא, שריכז בידיו סמכויות רבות של חקיקה והוראה, ולצידו שימש אהרן אחיו בכהונה. גם לאחר הכניסה לארץ ולאורך כל תקופת המלכים, מצאנו הפרדה בין נביאים ובין כהנים שהיו חלק משדרת המנהיגות בעם ישראל.

מה בין כהן ונביא?

הכהן הוא איש ממסדי, הממונה על עבודת המקדש ועל הפולחן הדתי בכלל. תפקידו לנהל את שירותי הדת ולבצע אותם עבור כל מי שמבקש להקריב קרבנות, להיטהר ובכלל להתקרב אל הקודש. הכהן היה אחראי לפסוק מי טהור ומי טמא, מה מותר ומה אסור, מה כשר ומה פסול. הכהן היה איש של חוקים ושל נורמות. הוא היה אחראי על כך שהכל יתנהל על פי שורת הדין ובלא סטייה ממנו, בהתאם להוראות שנתנו מגבוה. אופיו של הכהן היה נוקשה. היה עליו לשמור על המסגרת לבל תיפרץ. הכהן פעל בחסות הממסד והיה חלק ממערך כולל של נותני שירות עבור כלל העם.

הפוך ממנו היה הנביא. הנביא לא היה איש של חוק אלא איש של רוח וחזון. הוא לא עסק בנורמות ובאכיפתן אלא בשאלות של ראוי וטוב. תפקידו לא היה לשמר אלא לחדש, לא לקיים את המערכת על פי כללי העבר אלא לקדם אותה אל עבר החזון העתידי. שפתו היתה שפת ההשראה וכוחו היה טמון ברטוריקה שלו. הוא הביא את דבר האלוהים אל הארץ וסיפק מבט גבוה, צופה עתיד, על המציאות היומיומית. מסיבה זו, הנביא לא היה חלק מהמערכת השלטונית אלא לרוב עמד באופוזיציה לה, ביקר אותה ופיקח עליה. הוא לא פעל מטעם הממסד, כספק שירותים, אלא התייצב לעומתו וכנגדו. הנביא היה אישיות בודדת מטבעה. הוא לא מונה לתפקיד מגבוה אלא צמח אליו בעצמו. מי שהעניק לו את הכוח ואת המעמד היה העם שהכיר במעלתו הרוחנית ושמע לו.

עם חורבן המקדש והפסקת הנבואה, השתנו מעט הפונקציות הללו, ועם זאת החלוקה שבין הכהן והנביא תמיד המשיכה להתקיים בצורה כזו או אחרת. אפשר למצוא הד לחלוקה הזו בהבדלים שבין בית הכנסת, ממשיכו של בית המקדש ("מקדש מעט"), ובין בית המדרש, ממשיכו של מוסד הנבואה ("חכם עדיף מנביא"), בין מורי הלכה לדרשנים או בין רבנים לחזנים (הקרויים "כלי קודש"). יש פער מהותי בין מי שאחראי על ביצוע הפרקטיקה הדתית, שהוא חלק מן המערכת, ובין מי שמשמש מגדלור רוחני עבור העם, שהוא מעצב המערכת. הראשון הוא טכנאי בעוד שהאחרון הוא מהנדס. התפקיד השונה גוזר אישיות ותודעה שונות של האחראים עליו.

בעולם הרבני של היום, שתי הפונקציות הללו משמשות בערבוביה. יש רבנים הבקיאים בהלכה, מומחים בשירותי הדת, אך נעדרים יכולת חידוש ויצירה מעבר למצב הקיים. הם ידעו מה נכתב בעבר אך לא היו בעלי עומק מחשבה, חזון ומעוף, כדי לחדש הלכה עבור כלל הציבור או לומר לו דבר משמעותי, שיקדם אותו אל עבר העתיד. רבנים אלה מתאפיינים באופי כהני. הם יסתפקו בלדעת מה לעשות ואיך לעשות, יצטטו בעל פה מקורות ותשובות, ויכווינו את העם כיצד להתנהג כדי למלא אחר הדרישות המוכתבות להם מגבוה, אך לא יגידו שום דבר יצירתי מעבר לכך.

מנגד, ישנם רבנים בעלי מעוף מחשבה, חזון ורוח, שעיסוקם הוא בחידוש ותיקון פני החברה. יש שעושים זאת באמצעות פסקי הלכה נועזים שמתמודדים עם המציאות המשתנה ויש שעושים זאת על ידי רעיונות עמוקים שמביאים קריאה יהודית רלוונטית עבור בן העידן המודרני. לכל אלה מכנה משותף אחד – המבט שלהם מושרש עמוק בעבר ונטוע עמוק בעתיד. מחשבתם לא מוגבלת לכאן ועכשיו, לאופן הביצוע של החוקים, אלא מופנית קדימה אל העתיד, מתוך מטרה לעצב את היהדות העכשווית לאור חזון התורה. בכתביהם ובדבריהם הם עוסקים בחידוש פניה של היהדות העכשווית ומביאים בשורה משמעותית לצורת החיים הראויה. הגם ששפתם אחוזה בהלכה, רבנים אלה מתאפיינים באופי נבואי. הם אנשים של רעיונות גדולים ומחשבות עמוקות, ומטרתם לעצב את פני החברה, לא לשרת אותה.

נדירים מאד הרבנים שמגיעים לרמה מאד גבוהה בשתי הפונקציות. הרמב"ם היה כזה. הראי"ה קוק היה כזה. הרב עוזיאל היה כזה. אבל לרוב, הדבר כמעט שאינו אפשרי. כהן ונביא הפוכים בתודעתם וכישרונותיהם (ואמנם, הראי"ה קוק העיד על הקושי הנפשי שלו לעסוק בסוגיות פרטניות קטנות). ועם זאת, נראה שהציפייה כיום מרבנים היא שהם יהיו גם כהן וגם נביא, גם מומחים בעניינים ביצועיים-הלכתיים וגם אנשים בעלי חזון ועומק הבנה ומחשבה. אבל ערבוב תחומים אלה יותר מזיק מאשר מועיל. הוא גורם לאנשים לחפש אצל רבנים פונקציות שלא תמיד קיימות בהם, מה שפוגע הן במעמדם והן בתפקידם הרבני.

משרתי דת ומייצגי דת

ההבחנה בין תפקידו של הכהן ובין תפקידו של הנביא מציעה לנו להבחין כיום בעולם הרבני בין משרתי דת למייצגי דת. משרתי הדת הם ממשיכי הכהנים. אלו האנשים שיודעים לתפעל את שירותי הדת בצורה הטובה ביותר. משגיחי ומפקחי כשרות, למשל, מוהלים וקברנים, סופרי סת"ם ובלניות, שוחטים ובודקים, רושמי נישואין ועורכי חופות – כל אלה מספקים שירותי דת לציבור הרחב בצורה מקצועית. אבל האם בשל כך נציב אותם ברבנות הראשית? האם בשל מומחיותם בביצוע ההלכה נעניק להם מעמד תורני מיוחד? התשובה היא ודאי שלא. עם כל חשיבותם לקיום הלכה, הם לא במעמד שמזכה אותם בכבוד תורני השמור לגדולי תורה.

לעומתם, יש את מייצגי הדת, ממשיכי הנביאים. מייצגי הדת הם אלה שמעצבים את דרכה של היהדות בעת הזו, כך שכשמסתכלים עליהם ושומעים אותם פוגשים את פניה של היהדות. מייצגי הדת הם הרבנים הגדולים ביותר בתחומי ההלכה או האגדה. הם יכולים להיות פוסקי ההלכה הבכירים ביותר או אנשי הרוח הגדולים ביותר. מעמדם הנישא נובע מן ההכרה הציבורית בחכמתם ומעלתם הרוחנית, ולא משירות כזה או אחר שהם מספקים. בחיבורים שהם כותבים ובנאומים שהם נושאים, הם משמשים כמגדלור רוחני עבור כלל הציבור בישראל.

הראשונים, משרתי הדת, לא חייבים להיות בעלי מעמד והכרה ציבורית. איננו מצפים מהם לשאת את דברה של היהדות בעת הזו. מנגד, רבנים המייצגים את היהדות ומעצבים את דמותה לא צריכים לעסוק בהכרח במתן שירותים דתיים לציבור הרחב.

לדעתי, הפיחות במעמדה של הרבנות הראשית בימינו, וההשתלטות הפוליטית עליה, נובעות בראש ובראשונה מן העובדה שלא מתקיימת בה ההבחנה הזו בין משרתי הדת למייצגי הדת. אפשר למצוא בלבול זה בדבריה של הרבנות הראשית עצמה. על פי אתר האינטרנט שלה, הרבנות הראשית מגודרת כ:

"הסמכות הדתית העליונה במדינת ישראל, והשפעתה פרושה על העולם היהודי בארץ ובתפוצות."

במלים אחרות, הרבנות הראשית מתיימרת לשמש כמעצבת הראשית של דרכה של היהדות במדינת ישראל ובעם היהודי בעולם. כלומר, תפקידה הוא לייצג את הדת היהודית באופן האולטימטיבי.

בהמשך, כתובים תפקידיה של הרבנות הראשית:

"תחת פיקוח הרבנות הראשית לישראל ישנם אינספור נושאים מורכבים ורגישים, ובהם הפיקוח על אישות וגירות, הפיקוח על המוהלים, נושא הכשרות – כולל שחיטה, מצוות התלויות בארץ ועוד."

דברים אלה מעבירים אותנו אל עולם אחר, בו מרכז עיסוקה של הרבנות הראשית הוא לא ייצוג הדת אלא שירותי הדת. הרבנות הראשית נדרשת כאן לשמש כגוף המנהלי העליון של כלל שירותי הדת במדינת ישראל. היא לא רק הרשות המחוקקת את דין התורה אלא גם הרשות המבצעת, האחראית על ביצועו בפועל.

לפנינו שני תפקידים הדורשים כישורים שונים לחלוטין. הראשון דורש עומק מחשבתי והלכתי, והשני דורש כישרון מקצועי של ניהול וביצוע. הראשון מתאים ליחידי סגולה, שמעלתם מסתמכת על מעמד הציבורי, השני מתאים למערכת ממסדית שממנה אנשי מקצוע לתחומים שבהם הם רכשו מומחיות.

פקידים במעמד של נבחרים

מהו התחום שבו כיום, בפועל, הרבנות מתמחה? כאמור לעיל, הרבנות הראשית היא כבר מזמן לא "מייצגת דת". לא רק ש'גדולי דור' זה מוסד שהולך ונעלם מחיינו, אלא שגם אם יש עוד פוסקי הלכה ומנהיגים רוחניים גדולים במדינת ישראל, הרי שרובם המוחלט לא משרת ברבנות הממסדית. אין אף אוטוריטה הלכתית בדמות של 'פוסק הדור' שמכהנת היום הרבנות הראשית. ודאי שאין שם אף דמות שתתקבל כסמכות רוחנית על כלל הציבור במדינת ישראל.

ברבנות הראשית מכהנים היום רבנים שרק חלקם כתב שו"ת או ספרי סיכום הלכתיים. אין כמובן לזלזל בכך, אבל מצד שני אסור להגזים במשמעות של חיבורים אלה. כפי שאמר הרב יצחק שילת בשיחתו שצוטטה לעיל – אין כיום ברבנות הראשית אף רב שיכול להתמודד מבחינה הלכתית או רוחנית עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל כיום.

הדבר מותיר אותנו עם תפקידה הצנוע יותר של הרבנות הראשית: אספקת שירותי דת. מבחני ההסמכה לרבנות שנעשים מדי שנה, במטרה לאפשר לתלמידי חכמים לכהן ברבנות ממסדית, מוכיחים שזה ורק זה הוא תפקידה. המבחנים נעשים על נושאים הלכתיים מרכזיים – החל משבת, נידה ועד אבלות וכשרות – ודורשים מהנבחן בעיקר לשנן ידע. לא בודקים שם את היכולת הלמדנית או את עומק המחשבה של הנבחן. כל מי שלמד למבחני רבנות יודע שמדובר בעיקר ברכישת ידע טכני של המותר והאסור, תוך ציטוט מקורות קיימים.

ומכאן צומחת הבעיה. כי אותה רבנות ראשית, שמומחיותה היא סיפוק שירותי דת, מתיימרת לשמש גם כמייצגת הדת עבור כלל אזרחי מדינת ישראל ויהודי העולם. רבנים אלה הם היהדות שאותה פוגש אדם חילוני ממוצע, היא משמשת כשער הכניסה ליהדות, בהיותה אחראית על בתי הדין לגיור, והיא גם משמשת כסמכות שמכריעה האם רבני קהילות יהודיות ברחבי העולם יוכרו או ייפסלו לעניין נישואין וגיור. בלא הבחנה בין התפקידים, רבנים שאינם מוכשרים לייצג את הדת הופכים לפנים של היהדות ונוטלים לעצמם עטרה שלא מתאימה להם.

בלבול זה מתבטא גם במעמדה המנהלי של הרבנות. מצד אחד, הרבנות הראשית משמשת כיחידת סמך במשרד לשירותי דת, כאילו היתה פקידות ציבורית. מצד שני, הרבנות מהווה גוף נפרד מהמשרד, עם מנכ"ל וייעוץ משפטי משלה. חברי הרבנות הראשית אינם ממונים על פי קריטריונים מקצועיים אלא על ידי גוף בוחר, בפרוצדורה שמתאימה למינויים של נבחרי ציבור, הראויים לשמש כגוף ייצוגי של הדת היהודית. במלים אחרות, מה שקורה הוא שהרבנים ממונים בהליך של נבחרי ציבור אך בפועל מתנהלים כפקידים מקצועיים. התפיסה הפקידותית היא זו אשר מביאה את מפלגת ש"ס ו'הציונות הדתית' לבקש לשלוט על כל הרבנים הממונים ברחבי הארץ. הם מצפים מהם להיות פקידים אך לזכות במעמד של נבחרים.

אגב, בלבול זה מתרחש גם ברבנות המקומית, לא פעם מן הצד ההפוך. רב עיר נבחר לתפקידו על ידי גוף בוחר, המורכב מחברי המועצה המקומית ונציגיה ונציגי המשרד לשירותי דת (על השינוי שרוצים לערוך במגנון זה ב'חוק הרבנים' הרחבנו למעלה). הבוחרים בו אינם בוחנים את מומחיותו המקצועית בסוגיות הכשרות והנישואין אלא בעיקר מתרשמים מאישיותו, חכמתו והופעתו הציבורית. מציאות זו מובילה פעמים רבות לכך שרבני ערים מקבלים לידיהם סמכויות של משרתי דת, כשבפועל אין להם את ההבנה והמומחיות המספקת לכך. הם לא מספיק מבינים בעולם הכשרות שנהיה יותר ויותר מורכב ומסובך ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, וגם לא ברישום לנישואין של אוכלוסיות מגוונות ומורכבות של עולים חדשים וצאצאיהם.

ואמנם, משיחות שערכתי עם רבני ערים הסתבר שהם רואים את עיקר תפקידם בייצוג הדת בקרב תושבי העיר, הכולל הופעות במוסדות חינוך וטקסים ציבוריים, ליווי קהילות ומשפחות ועוד, ולא בתחום אספקת שירותי הדת. מי שנפגעת מכך היא כמובן איכות שירותי הדת שתושבי המקום מקבלים, שמנוהלים על ידי רב שאינו מומחה לכך, מחמיר לעתים שלא לצורך או שלעתים פועל נגד ההלכה.

כדי לרפא את חולאיה של הרבנות הראשית בישראל היום דומה שאין מנוס מאשר לחדד את ההבחנה בין משרתי הדת למייצגי הדת, בין ממשיכי הממסד הכהני לבין ממשיכי הממסד הנבואי, ולעגן זאת בחוק. אם נדע להפריד בין הפונקציות השונות ולא נערבב ביניהן, נוכל ליחד לכל תפקיד את המנגנון והאנשים הראויים לו, וכך נדאג שהמערכת כולה תתפקד באופן הראוי והיעיל ביותר, עם הכבוד הראוי לה.

 

חלק ג': הצעה לפתרון

ניסיונות עבר

לאורך השנים עלו הצעות חוק שונות לתיקון מערך הרבנות, שעיקרן היה אחד: שינוי הרכב האסיפה הבוחרת את הרבנים הראשיים ואת מועצת הרבנות הראשית, כך שתהיה יותר מגוונת, תייצג את כלל החברה הישראלית, תצמצם את השפעת הפוליטיקאים ונציגות הרבנות החרדית על חברי הגוף הבוחר, ותוודא שהרבנים הראשיים הנבחרים יהיו מקובלים על מנעד רחב של ציבורים בחברה הישראלית. כלל ההצעות הללו אף פעם לא התקבלו.

מי שכן הצליח לשנות קצת דברים היה חבר הכנסת מתן כהנא, שבעת כהונתו כשר לשירותי דת, העביר תקנות ששינו את האופן שבו נבחרים רבני ערים. הוא העביר את מרכז הכובד באסיפה הבוחרת לשלטון המקומי ונציגיו וגם קצב את כהונת הרבנים לעשר שנים, שלאחריהן יצטרכו לעמוד לבחירה מחודשת. בדרך הזו הספיקו להתמנות ארבעה רבני ערים, עד חזרתה של מפלגת ש"ס למשרד לשירותי דת, כשאחד מצעדיה הראשונים היה להקפיא את תוקפן של תקנות אלו.

חוק אחר שהעביר כהנא נגע למבנה מערך הכשרות. החוק קבע שבמקום שהרבנות הראשית תעסוק בפיקוח על הכשרות, הסמכות תינתן לגופים פרטיים שיספקו את הפיקוח, כאשר הרבנות הראשית משמשת רק כרגולטור וכקובעת הנהלים. עוד נקבע בחוק שוועדה של שלושה רבני ערים תוכל להכתיב נהלי כשרות אחרים מאלו של הרבנות הראשית. גם מימושו של חוק זה הוקפא עם מינויו של השר לשירותי דת בממשלה האחרונה.

עוד ניסיונות חקיקה בתחום הרבנות נעשו בתחומי הגיור, ביטול הכפילות של הרבנים הראשיים (ספרדי ואשכנזי), ועוד. ואולם, כמו שקרה עם נושאים רבים אחרים הקשורים ליחסי דת ומדינה, כל אלה שניסו לשנות דבר מה ברבנות הראשית כשלו. הרבנות נותרה בידי שליטתן המלאה של המפלגות החרדיות.

מודלים חלופיים לתיקון מערך הרבנות הוצעו בעבר על ידי תנועת 'נאמני תורה ועבודה'. ה'מודל הקהילתי' הציע להעביר את תקציבי הדת מן הממסד אל הקהילות. כל קהילה מוכרת תקבל תקציב מן המדינה אשר יאפשר לה לערוך פעילויות ולממן את שכרו של רב הקהילה. הקהילות הגדולות יתאגדו, והאיגודים הגדולים יוכרו כנותני כשרות, כרושמי נישואין וכמגיירים. כך הרבנות תיבנה מלמטה מלמעלה, כאשר הכוח מועבר לעם.

מודל פעולה אחר, 'המודל הדמוקרטי', הציע להשתית את הממסד הרבני על רבני השכונות והיישובים, שייבחרו בבחירות ישירות על ידי תושבי השכונה או היישוב. רבנים אלה ירכיבו ועד רבנים בכל עיר או אזור אשר יתווה את המדיניות ההלכתית במקום. תפקיד רב העיר והרב האזורי יבוטל. רבנים אלה שהם שיבחרו את מועצת הרבנות הראשית ואת הרב הראשי. כך הרבנות הראשית תיתן ייצוג לכלל חלקי האוכלוסיה, וכמו המודל הקודם – תצמח מלמטה למעלה.

כל הצעות החוק והמודלים שהוצעו לתיקון מבנה הרבנות לא יצאו אל הפועל, ודומני שאין זה מקרי. הם כולם איימו לקחת מן המפלגות החרדיות את מה שהן כל כך זקוקות לו – היכולת לאייש את התפקידים במערך שירותי דת. עבור הציבור החרדי מדובר במשאב תעסוקתי ראשון במעלה, שמלבדם לא נראה שיש איזשהו מגזר שיכול למלאם. קשה לדמיין תרחיש שבו הציונות הדתית תאייש את כלל תפקידי משגיחי הכשרות, עובדי החברא קדישא ועוד. על כן, גם למען ההיתכנות הפוליטית וגם לטובת ההיתכנות המעשית, כל פתרון יצטרך להתחשב בנקודה הזו – לאפשר למגזר החרדי להיות מועסק בתחום שירותי הדת ולא לקחת זאת ממנו.

דומני, שההפרדה שהצענו למעלה בין משרתי הדת למייצגי הדת, תוכל מבחינה זו להוות הצעה ריאלית.

שירותי דת כגוף מקצועי

ההצעה המונחת כאן מתבססת על הצעה שהעלה ד"ר אריאל פינקלשטיין מן המכון לישראלי לדמוקרטיה. במחקר מדיניות שערך בנושא הרבנות המקומית בישראל, הוא ניתח את פעולת הרבנות, עמד על הכשלים המובנים במערכת ולבסוף הציע הצעה לתיקון המתבססת על ההבחנה שעשינו למעלה בין משרתי הדת למייצגי הדת. אני מבקש להרחיב הצעה זו מן הרבנות המקומית אל הרבנות הארצית ולהבחין באופן עקרוני בין הרבנות הראשית, שתהווה, במידה והמדינה תרצה בכך, גוף עצמאי וייצוגי של המדינה, ובין המוסד שאחראי של שירותי הדת.

על פי הצעתנו כאן, המוסד האחראי על כלל שירותי הדת במדינת ישראל יהיה המשרד לשירותי דת. המשרד לשירותי דת יהיה האחראי הישיר על ניהול מערך הכשרות, הרישום לנישואין, מבחני הסכמה לרבנות, פיקוח על מוהלים ושאר שירותי הדת אשר היום נתונים תחת סמכותה של הרבנות הראשית. את ניהול המערכות הללו הוא יבצע באמצעות רבנים מומחים בתחומים הללו, אשר ימונו לתפקיד בדומה לאופן שבו מאיישים את שאר התפקידים הממשלתיים – באמצעות מכרזים וועדות איתור, שיבחנו אך ורק את כישוריהם המקצועיים של המתמודדים, ניסיונם וכישוריהם. עובדים אלה לא ייחשבו כ'נבחרי ציבור' ולא יהיו בעלי מעמד ציבורי אלא ינהלו את כלל שירותי הדת באופן מקצועי ובלתי תלוי.

המדיניות ההלכתית בגופים האלה תיקבע על ידי ההלכה המקובלת בציבור הרחב, בהתאם לעמדת פוסקי ההלכה המקובלים כיום הציבור. במקרה של מחלוקות בין עדות ואסכולות שונות, ידאג המשרד לאספקת שירותי דת ברמות ומסלולים שונים שיתאימו לציבור מגוון, כפי שכיום יש הבחנה בשירותי הדת בין אשכנזים, ספרדים ותימנים, ועוד רמות שונות של פיקוח והקפדות למחמירים ולמקלים. אני מאמין שברגע ששאלות כאלו של מדיניות הלכתית ישילו מעליהן את כל המטען הייצוגי והאידיאולוגי שאותו הן נושאות היום, הן יוכלו להיפתר ביתר קלות ומבלי לעורר רעש. ברגע ששירותי הדת יפסיקו להיות כלי ניגוח בידי מפלגות ומגזרים שונים ויהפכו לעניין מקצועי טהור, הם יוכלו להתנהל באופן ישר, מתון ומתחשב, מבלי לעורר התנגדויות ובעיות.

במסגרת שירותי הדת שהמשרד לשירותי דת מציע ייכללו גם מבני ההסכמה לרבנות, אשר יכשירו רבנים להתמודד לתפקידים בתחום שירותי הדת במדינת ישראל. תעודות ההסמכה יהיו מקצועיות בלבד ויידרשו אך ורק לצורך התפקידים המסוימים שהמשרד לשירותי דת מציע. רב שירצה לערוך חופות יידרש לעבור מבחנים על דיני חופה וקידושין. מוהלים יצטרכו לעבור מבחני הסמכה תיאורטיים ומעשיים בהלכות מילה. עובדי חברה קדישא ייבחנו בהלכות אבלות ובלניות ייבחנו בדיני מקוואות וטהרה. רושמי נישואים יצטרכו לעבור מבחנים בתחומם שלהם וכך גם משגיחי כשרות ומפקחי כשרות, עד לדרגים הבכירים ביותר. את מבחני ההסמכה לדיינות ינהל מערך בתי הדין הרבניים שהוא גוף נפרד הכפוף למשרד המשפטים.

מתוך כל הרבנים המוסמכים לתפקידיהם יוקם וועד הרבנים, אשר בדומה ללכת עורכי הדין ישמש כגוף המפקח והמייצג של כלל הרבנים. וועד זה יארגן כנסים וימי עיון עבור כלל הרבנים, ינהל דיונים בענייני הלכה ואף ישמש כגוף משמעתי עבור הרבנים משרתי הדת. הוועד ייבחר בבחירות ישירות על ידי כלל הרבנים המוסמכים שישלמו דמי חבר שנתיים לוועד.

באותו האופן שבו פועל המשרד לשירותי דת בתוך הממשלה, יפעלו המועצות הדתיות בתוך הערים. בניגוד למציאות הרווחת היום, בה מועצות דתיות פועלות כגוף עצמאי, המקביל לעירייה, יהפכו המועצות הדתיות לאגף לשירותי דת בתוך המועצה המקומית (כפי שנהוג היום בכמה ערים, כמו חריש ומודיעין) ויפעלו תחת הרשות המקומית, בדומה לשאר המחלקות בעירייה. את המינויים באגף לשירותי דת תעשה המועצה המקומית על בסיס מקצועי ובאמצעות מכרזים. האגף לשירותי דת בעיריות יהיה אחראי על כל שירותי הדת בעיר ויפעל תחת הרגולציה של המשרד לשירותי דת.

רבנות ראשית ייצוגית

מוסד אחר, נפרד מהמשרד לשירותי דת, יהיה מוסד 'הרב הראשי' או 'הראשון לציון'. תפקידו של המוסד הזה, במידה והמדינה תרצה בכך, יהיה ייצוגי בלבד. תבוטל הכהונה הכפולה של רב ראשי אשכנזי וספרדי, וכן תבוטל הכהונה של הרב הראשי כנשיא בית הדין הרבני העליון (נשיא בית הדין ייבחר מבין הדיינים, כפי שנהוג בכל מערכת משפט מתוקנת). בדומה לאופן שבו מתקיים מוסד נשיא המדינה, הרב הראשי יכהן לבדו בתפקיד וסביבו מערך של עוזרים. הוא יכהן כנבחר ציבור, וייבחר על ידי כלל חברי הכנסת לקדנציה של חמש שנים, שבסופן יוכל להציע עצמו לבחירה מחודשת (אפשר להציע מנגנון בחירה ציבורי אחר. לדעתי הבחירה על ידי הכנסת היא פשוטה יותר).

הרב הראשי לא יידרש לפסוק בענייני הלכה מורכבים ולא לעסוק באספקת שירותי הדת במדינת ישראל. הוא יהיה נעדר סמכויות סטטוטוריות ועיסוקו יתרכז בהנהגה רוחנית של כלל העם, השתתפות בטקסים ממלכתיים, חיזוק זהותה היהודית של החברה הישראלית בדרכי נעם, וייצוג דתי של מדינת ישראל בעולם. הרב הראשי ישמש כפניה של היהדות בעיני הציבור וישאף לקירוב לבבות בעם ישראל בין מגזרים ועדות. כישוריו יידרשו להיות ייצוגיים ורטוריים, המסתמכים כמובן על ידע רחב במקורות היהדות ועומק רוחני ומחשבתי. הרב הראשי לא יזוהה עם מפלגה כלשהי או עם מגזר כלשהו. דמותו תהיה ייצוגית עבור כלל העם, שכל חלקיו יהיו שותפים בבחירתו.

אם יידרש הרב לסוגיות הלכתיות הקשורות למדינה, הוא יוכל לכנס את פוסקי ההלכה הגדולים והמוכרים בציבור, לתווך להם את האתגרים והדרישות העולות מן השטח, ולהוציא מהם חוות דעת הלכתיות רלוונטיות. אם יהיה בעל כישרון, הוא יוכל לשאוף להביא אותם להסכמה ולהוציא פסק הלכה מוסכם אחד. פוסקי ההלכה האלה לא יצטרכו להיבחר על ידי גוף מסוים. הרב הראשי יהיה אמון על כינוס גדולי התורה המוכרים והמקובלים בציבור הרחב, על פלגיו וזרמיו.

בדומה לרב הראשי הממלכתי, ערים יוכלו לבחור למנות לעצמן רב עיר משלהן בתפקיד סמלי, שגם הוא יהיה נעדר סמכויות סטטוריות. הרב לא ייחשב כעובד של האגף לשירותי דת בעירייה ולמעשה כלל לא יהיה קשור אליו. הרב ייבחר על ידי כלל חברי מועצת העיר לקדנציה של חמש שנים – בהתאם לקדנציה של המועצה המקומית, שבסופן יוכל להציע עצמו לקדנציה נוספת, וייחשב כמינוי ישיר על המועצה. שכרו של הרב ישולם בחלקו הגדול על ידי העיר (75 אחוז) ומיעוטו על ידי המדינה (25 אחוז) וגובהו יהיה ביחס ישיר למספר תושבי העיר. ערים שלא ירצו במינוי רב עיר, לא יחויבו לעשות כן.

רב העיר לא יהיה בעל סמכות הלכתית בעיר. הוא לא יחתום על תעודות כשרות ולא על מסמכי הנישואין. תפקידו יהיה ייצוגי בלבד – לעבור בין בתי הכנסת ובתי הספר, ללוות משפחות, לקרב בין מגזרים ועדות ולהופיע בטקסים עירוניים. כשאנשי העיר יראו אותו, הם יראו את פניה היפות של היהדות.

תפקידי רבנות נוספים

בדומה למתרחש בערים, גם מועצות אזוריות יחזיקו באגף לשירותי דת, אשר יספק את כלל שירותי הדת באזור וינוהל באופן מקצועי. מועצות אזוריות שירצו בכך, יוכלו למנות לעצמן רב אזורי שישמש בתפקיד ייצוגי. התקן שקיים היום לרבני שכונות בערים יבוטל.

רבני יישובים ייבחרו לתפקידם על ידי תושבי היישוב ולא יהיו חייבים להיות בעלי הסמכה רשמית לרבנות. הם יעבדו תחת הוועד היישובי, אשר יקבל תמיכה מן המדינה לתקצוב רב יישוב. רק במידה שהרב היישובי יידרש לספק שירותי דת, כמו פיקוח על כשרות או רישום לנישואין, יהיה עליו לעבור את המבחנים הרלוונטיים של המשרד לשירותי דת. ייתכן שיישוב יבחר לקבל את שירותי הדת ישירות מן המועצה האזורית ואילו רב היישוב יתמקד בתפקיד ההנהגה הרוחנית וההלכתית לבדו. הכל בהתאם לצרכי ורצון היישוב.

בדומה לכך, רבני קהילות ייבחרו לתפקידם על ידי חברי קהילה וגם הם לא יהיו חייבים להיות בעלי הסמכה רשמית לרבנות. המדינה תתמוך בקהילות מוסדרות בהתאם לגודלן ולמצבן הסוציו-אקונומי, והן יוכלו להשתמש בתקציב שניתן להן כדי לממנות לעצמן את הרב שבו הן מעוניינות. רק רב קהילה שירצה לספק שירותי דת, כמו עריכת חופות, יצטרך לעבור את ההסמכות המוכרות לכך על ידי המשרד לשירותי דת. שוב, הכל בכפוף לדרישות הקהילה.

פוסקי הלכה וגדולי תורה מובהקים לא יהיו קשורים כלל למשרד לשירותי דת ולא יזדקקו להכרה ממסדית. כפי שקורה היום, הם יצמחו מלמטה למעלה, מתוך בתי המדרש השונים, ויקבלו הסמכה לרבנות מפני רבותיהם, גדולי התורה של הדור הקודם. מעמדם יסתמך על הכרה ציבורית רחבה בהם בזכות פסקי הלכה שיתנו וכתבים תורניים שיפרסמו. רבנים אלה לא יהיו זקוקים להסכמת אף נציג מן הממסד כדי להיחשב כתלמידי חכמים חשובים (וועדה מיוחדת במשרד לשירותי דת תוכל להכיר בהם כעורכי חופות וכספקי שירותי דת נוספים בלא בחינות שבכתב).

רבנים גדולים אלה יהיו משוחררים מכל תלות או מחוייבות פוליטית והם יוכלו להתבטא בחופשיות גמורה, כפי שראוי לאנשי תורה. הם יהוו דמויות מופת עבור מגזרים וזרמים בחברה הישראלית, וישמשו למעשה כמנהיגות הרוחנית של שבטי ישראל השונים. אם ירצו להיבחר לתפקיד ממלכתי, כרבנים מייצגי הדת, עליהם יהיה לקבל על עצמם את מגבלות התפקיד. אך כל עוד לא יעשו כן, הם יהנו מאוטונומיה מלאה, מה שיאפשר לעולם התורה להתנהל בחופשיות ולהתמודד באופן נטול אינטרסים ופוליטיקה עם האתגרים הגדולים העכשוויים הניצבים בפני ההלכה והמחשבה היהודית.

 

חלק ד': הלכה למעשה

להפריד רבנות ממדינה

"חייבת להיות הפרדה בין הרשות השלטונית – הכנסת והממשלה, לבין הרשות התורנית. לא הפרדת הדת מן המדינה במובן האמריקאי אלא הפרדה בין שטחי השיפוט של שתי הרשויות, כך שיהיה מעמד חוקי מוכר לרשות התורנית ואף סמכויותיה של הכנסת יהיו מוגבלות לתחומים מסוימים." (הרב נחום אליעזר רבינוביץ', מסילות בלבבם, עמ' 350)

השתלטות הפוליטיקה על מוסד הרבנות הראשית גורמת לרבים מאד בחברה הישראלית לטעון בעד הפרדת הדת מהמדינה. אך הדבר לא אפשרי במדינה המגדירה עצמה כמדינה יהודית או למצער מדינת הלאום של העם היהודי. אי אפשר לדבר על הפרדה טוטלית של דת ומדינה במקום שמעניק זכות שיבה ליהודים, שזהותם מוגדרת על פי ההלכה, שמנהיג יום מנוחה שבועי בשבת, שמנהל את חייו על פי לוח השנה העברי, שמחזיק מערך גיור ועוד. ואולם, הגם שאי אפשר להפריד לחלוטין בין דת ומדינה בישראל, בהחלט אפשר וצריך לדבר על הפרדת הרבנות המדינה.

כדי שמוסד הרבנות יזכה בכבוד הראוי לו, צריך לנתק אותו מן הפוליטיקה, כפי שטוען הרב נחום רבינוביץ'. הניתוק לא רק ירומם את קרנה של הרבנות בעיני הציבור אלא בראש ובראשונה יתרום לרבנים עצמם – הוא ישחרר אותם מהתלות בפוליטיקה ויאפשר להם להתנהל בחופשיות.

בחיבור זה טענתי, שהגורם המעכב את ההפרדה הזו בין הרבנות לפוליטיקה הוא הבלבול שקיים בתוך הרבנות עצמה בין הפונקציות השונות שהיא ממלאת. אם נפריד בין אותן פונקציות, בין שירותי דת שצריכים להתנהל באופן מקצועי ובין ייצוג הדת, שאותו צריכים לעשות נבחרי ציבור, נוכל להפוך את תחום שירותי הדת למקצועי ונקי יותר, ומצד שני להציב כמייצגי הדת את האנשים הראויים לכך והזוכים באמון הציבור הרחב. מהלך זה יצמצם מאד את שליטת הפוליטיקאים במערך הרבנות הראשית, ישחרר את הרבנות הראשית עצמה מתדמית לא מוצדקת שהיא נושאת על כתפיה, ויאפשר ליהדות להיות מעוצבת על ידי גדולי תורה המקבלים את אמון הציבור הרחב.

אני מאמין שלתכנית הזו יש היתכנות לעבור בחקיקה, שכן היא משאירה את כל מערך שירותי הדת תחת ניהולו של המשרד לשירותי דת, ואף מחזקת את מעמדו. שימור כלל התפקידים הללו הוא אינטרס ראשון במעלה של המפלגות החרדיות, הזקוקות להם כדי לספק תעסוקה לאנשיהן. מנגד, התכנית הזו תשחרר את אלפי הקהילות והיישובים בארץ מתלות ברבנות הארצית ותאפשר להם לקבל תמיכות עבור רבנים שהם ייבחרו באופן אוטונומי. מצד שלישי, הרב הראשי הייצוגי יזכה להכרה ממלכתית וישמש בתפקיד משמעותי בהרבה יותר בייצוג היהדות במדינת ישראל ומחוצה לה. דבר זה יספק את הציונות הדתית, הרואה במדינת ישראל ביטוי להתחדשות היהודית בעת הזו.

בפועל, קידום התכנית הזו דורש כמה תיקוני חקיקה, ובראשם ביטול הרבנות הראשית בתצורתה הנוכחית וביזורה למחלקות נפרדות בתוך המשרד לשירותי דת וכינון מוסד הרב הראשי. אלו שינויים דרמטיים אך הם אפשריים. במודל הזה, לכאורה כל האינטרסים של כל סיעות הבית, זוכים למענה, ועם קידום נכון, ציבורי ופוליטי, ייתכן שהוא יהיה מיושם. אם מפלגות ישתכנעו להכניס אותו למצע שלהן, ומשם להסכמים קואליציוניים, יש סיכוי שבעתיד נראה אותו מתממש.

מהלכים לבינתיים

שינויים דרמטיים שכאלה אינם עוברים בכנסת תוך יום. מדובר בתהליך שלוקח זמן. אך כפי שכתבתי בהתחלה, הרכבת הפוליטית בתחום הרבנות דוהרת בינתיים קדימה בעוצמה רבה. הבחירות לרבנות הראשית מעבר לפינה, וכך גם הצעת חוק הרבנים צפויה לשוב בעתיד הלא רחוק לשולחן הדיונים בכנסת.

האם ישנם צעדים שאפשר לעשות בינתיים על מנת להחליש את אחיזת הפוליטיקאים ברבנות ולפעול באופן אקטיבי לתיקון המוסד המשמש כפניה של היהדות בעיני הציבור הרחב, בארץ ובעולם?

התשובה היא חיובית. הנה כמה צעדים שאפשר לנקוט בהם כבר כעת, חלקם כתבתי למעלה:

א. חשיפה ציבורית – חשוב שהציבור הרחב, במיוחד זה הציוני-דתי, ידע מה מתנהל "מאחורי הקלעים" של הרבנות, איך מתמנים רבנים לתפקידים בכירים במדינת ישראל וכיצד הרבנות מתפקדת. מעבר לדילים הפוליטיים המדווחים בתקשורת הכללית והמגזרית, יש עוד הרבה מה לחשוף. לדוגמה, בדיקה קלה מלמדת שבשנים תש"פ ותשפ"ב התכנסה מועצת הרבנות הראשית רק פעמיים בשנה. בשנת תשפ"א היא כונסה ארבע פעמים בלבד. יותר משהדבר מלמד על חוסר תפקוד הוא מלמד על אי סדרים באופן קבלת החלטות. בדיקה נוספת מלמדת ששלושת חברי מועצת הרבנות שנבחרו לעמוד בוועדה המפקחת על רבני היישובים הם רבנים מטעם ש"ס. ככל שירבו החשיפות התקשורתיות ויעלה העניין הציבורי, כך הציבור יבין עם איזו רבנות הוא מתמודד.

ב. שינוי תודעתי – בעקבות ההבנה הציבורית בנוגע למה שמתחולל ברבנות הראשית, יש לצפות שהגישה אליה תשתנה. במקום להעניק לה כבוד מדומה, שלא תמיד היא ראויה לו, הציבור ילמד להכיר במעמדה הריאלי. הרבנות הראשית היא האחראית מטעם הממלכה על אספקת שירותי דת ומבחינה זו מעמדה אינו אמור להיות שונה מכל מעמד של פקיד המספק שירותי דת. חברי מועצת הרבנות הראשית אינם בהכרח גדולי דור מבחינה תורנית, ודאי לא באופן שמזכיר את הסנהדרין, וגם מבחינה ציבורית, יש ספק עד כמה יש לראות בהם 'נבחרי ציבור' – זאת לאור השליטה של הפוליטיקאים בגוף הבוחר. ככל שהציפיות מהרבנות יותאמו למעמדה, כך האכזבה והזעזוע ממנה יקטנו.

ג. מעורבות עירונית – על הנעשה במסדרונות הכנסת לאדם הפשוט קשה להשפיע, אבל בהחלט הוא יכול להשפיע על הנעשה בשלטון המקומי. תושבי שכונות יכולים להתנגד למינוי רב שכונה שלדעתם אינו מתאים לשכונה שבה הם מתגוררים. תושבי ערים יכולים להפעיל לחץ על העירייה לא למנות רב עיר, שאינו מתאים לאופי המקום, ולבטל את המועצות הדתיות, שמנוהלות על ידי פוליטיקאים, ולהקים במקומן אגף לשירותי דת בעירייה. כך גם תושבי יישובים צריכים לדרוש רבנים שבהם הם מעוניינים ותושבים של מועצות אזוריות צריכים לדרוש לא למנות רב אזורי שהם אינם חפצים בו.

ד. חיזוק הרבנות המקומית – במקביל להחלשת מעמדה של הרבנות הראשית, הממונה מגבוה, יש לחזק את הרבנות המקומית, שצומחת מלמטה. יש לעודד קהילות למנות לעצמן רבנים ולתמוך בהם רוחנית וכלכלית ככל שניתן. יש להזמין את רבני הקהילות לכנסים וערכי עיון שנערכים, להוקיר ולרומם אותם. בנוסף, יש להאדיר תלמידי חכמים ופוסקי הלכה, צדיקים וישרי דרך, שאינם מוכרים בהכרח על ידי הממסד אך זכו לאמון הציבור. ככל שהקהל הדתי יתייחס אליהם כפניה הייצוגיים של היהדות, כך הם יתפסו גם בעיני הציבור הרחב.

ה. לחזק אלטרנטיבות – על הציבור להצביע ברגליים בכל הנוגע בתחום שירותי דת. יש להימנע מלצרוך שירותי דת מרבנויות שאינן מתנהלות באופן תקין או מספקות שירות בלתי הולם. כיום, בעקבות פתיחת אזורי הרישום בנישואין קל מאד לזוגות שמתחתנים לבחור את הרבנות שבה הם בוחרים. גם לבעלי עסקים יש אפשרות לבחור לקבל כשרות מרב של עיר אחרת, ועליהם לפנות למי שמספק שירות ישר והגון. במקביל לכך יש לחזק אלטרנטיבות בתחום שירותי הדת, כדוגמה ארגון רבני 'צהר', אשר אחראי במישרין ובעקיפין לשיפור דרמטי בשירותי הדת במדינת ישראל.

כמעין סיכום

תקציב הרבנות הראשית הוא קטן יחסית – כשלושים ושלושה מיליוני שקלים בלבד בשנה. סכום זה איננו כולל את שכרם של רבני הערים ושל ראשי המועצות הדתיות, המתוקצב בחלקו על ידי המשרד לשירותי דת ובחלקו על ידי הרשויות המקומיות. להפיכת הרבנות הראשית למחלקת שירותי דת במשרד לשירותי דת אין אפוא משמעות כלכלית רחבה לתקציב המדינה, אבל מבחינה סמלית מדובר במהלך מאד משמעותי. קידום שירותי דת בצורה מקצועית ונטולת אינטרסים ושחרור הסמכות הרוחנית והדתית מידיהם של הפוליטיקאים לטובת החברה האזרחית, תשחרר את היהדות מידי הכוחות האינטרסנטיים השולטים בה ותוכל להביא לפריחתה ושגשוגה בקרב הציבור היהודי הרחב, בארץ ובעולם.

אנו מצויים בתקופה מיוחדת, שבה מדינת ישראל והחברה הישראלית פתוחים לשינויים בעיצוב סדר היום הציבורי והפוליטי. זהו הזמן ליזום ולקדם מהלכים בתחומי הדת והמדינה, שהודחקו והושתקו במשך עשרות שנים לטובת הסטטוס-קוו המשתק. אין אנו רשאים לידום בעת הזו. חובתנו לנצל את הרגע, לעורר תשומת לב ציבורית ולנסות לסחוף ציבור גדול אחרינו. תפקידה של ציונות דתית שורשית, כממשיכה את מורשתו של מייסד הרבנות הראשית, הראי"ה קוק, היא להוביל את המהלכים הללו בתחום הרבנות ובכלל בתחומי הדת והמדינה, לא להפקיר אותם בידי מפלגות שהיהדות הממלכתית אינה עומדת בראש סדר מעייניהן.

למעלה ממאה שנה לאחר כינונה של הרבנות הראשית בישראל הגיעה העת לפעול לתיקונה.