מאמר של הרב אילעאי עופרן
בע"ה
"שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות סב)
ימי ספירת העומר נקבעו לדורות כימי אבלות על מותם של תלמידי ר' עקיבא. עיקרם ומהותם של מנהגי אבלות אלו, איננו בתיעוד היסטורי של אותה מגיפה מסתורית, אלא בהפנמת המסר הגלום בנסיבות שהביאו למותם – "שלא נהגו כבוד זה לזה". קרוב לאלפיים שנים חלפו מאז אותו אירוע ואני תוהה, האם המסר חלחל לעומק תודעתו של עולם התורה, או שמא נותרו מנהגים אלו "מן הזיפים ולחוץ"?