אחת המצוות המרכזיות של חג הפסח, היא מצוות החינוך – 'והגדת לבנך', המצווה להמשיך את שרשרת המסירה, לספר שוב ושוב את הסיפור המכונן של העם היהודי ולהפוך אותו למרכז הזהות של הדורות הבאים.
לפניכם שני מאמרים הראשון עוסק בחינוך בליל הסדר והשני מציע פרשנות מחודשת לדמותם של ארבעת הבנים שבהגדה.
פסח הוא חג הולדתו של העם היהודי, החג בו אנחנו שבים אל הסיפור המכונן שלנו – יציאת מצרים, חוזרים ומספרים בו, ומחפשים בו משמעויות עתיקות וחדשות שיעניקו משמעות וערך לחיינו העכשוויים, ותובנות על חיי העם היהודי לאורך ההיסטוריה.
לפניכם מקבץ של כמה מאמרים המבקשים להציע נקודות מבט עכשוויות על החג ועל ליל הסדר. בראש המקבץ תמצאו רעיונות שצריכים ללוות אותנו לאורך השנה כולה; על הכרת תודה, על הדאגה לעני ועל אהבה – כולם רעיונות עומק של החג. בהמשך ישנה הצעה לפרשנות חדשה ועכשווית על ארבעת הבנים, ולבסוף מחשבות שנכתבו בערב פסח תש"ף, ערב ליל הסדר – בסגר.
חג פורים הוא חג יוצא דופן בלוח השנה העברי, אופיו הקרנבלי, העובדה שהוא חוגג אירועים שהתרחשו בגלות ועוד. למרות שמדובר בחג קצר מאוד מסתתרים בתוכו לא מעט ערכים, תובנות ולקחים שמלמדים על דרכי החיים הראויות.
לפניכם מקבץ של שלושה מאמרים העוסקים בהיבטים שונים של חג פורים – השמחה, איבוד הפרופורציות והתקשורת (או העדרה).
מצוות מחיית עמלק, התובעת מלחמת חורמה בעם שלם והשמדתו ללא רחמים סותרת את המוסר האנושי הטבעי, באשר היא מחייבת ענישה קולקטיבית וטוטלית של כל צאצאי עמלק, עקב מעשה שאירע בעבר הרחוק. ענישה זו עומדת, לכאורה, בסתירה לדרכה של היהדות, דרך של מוסר, צדק ושלום, אשר "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, 17).
המאמר מצביע על חמישה כיוונים עיקריים של פרשנות, שהתפתחו במסורת היהודית, על סוגיית עמלק והמצווה למחותו.
שאלת המוצא שלי היא מה גרם להיווצרותו של הרוע העמלקי? האם היה זה כורח המציאות שייווצר עם בעל מגרעות חסרות תקנה ומדובר בכרוניקה של מוות ידוע מראש שנקבע בגזירה קדומה, או שעצם קיומו של עמלק הינו מקרי (קונטינגנטי), והיה ניתן למנוע אותו? על פי דברי חז"ל נראה בעליל שהרשעות העמלקי לא היתה מחויבת המציאות כלל ועיקר, והאחריות על היווצרותה מוטלת במידה רבה על אבותינו.
במאמר זה נבחנת תשובתו של הרב חיים דוד הלוי לשאלת חסידי אומות העולם, בה הוא בוחן את הנושא על פי מקורות הקבלה ולאור דבריהם של "בעלי הפשט", ולבסוף מוסיף מסקנות עקרוניות מעבר למתחייב מן המקורות. בכל אחד מחלקי תשובתו מתבררת דרכו הייחודית של הרב.
במאמר זה נעמוד על נרטיבים מקראיים בהם השתמשו הרבנים בעצבם את תפיסותיהם לגבי העימות הישראלי-ערבי. נראה כיצד רבנים מובילים ורבי-השפעה רואים בסכסוך הישראלי-ערבי המשך לבעיית האנטישמיות הקלאסית, וכיצד הכותבים מתייחסים אל הערבים כיום לאור הדמויות המקראיות של עשיו וישמעאל כפי שעוצבו בפרשנות חז"ל. נעמוד על כך שהבנת הסכסוך הישראלי-ערבי כהמשך לעימותים שיסודם במקרא מכוננת שורה של מסקנות אופרטיביות הנוגעות לדפוסי הפעילות שמתבקשים לדעתם ממדינת ישראל.
שאלת יחסה של ההלכה כלפי יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות היא מהשאלות המובהקות והיסודיות ביותר של המפגש בין היהדות והמודרנה, והיא החלה לתפוס מקום בשיח התורני כבר ביהדות אירופה של המאה ה-19, מעת שהחלה להתפשט תופעת החילון בעם ישראל. שאלת היסוד של מאמר זה היא: האם קטגוריה הלכתית – 'תינוק שנשבה' – שפותחה לפני כמאה וחמישים שנה בגרמניה, עודנה בת יישום בחברה הישראלית של ימינו?
ברצוני להניח בראשי פרקים את היסודות לגישה אחרת הגורסת שיש להשתית את העמדה כלפי החילוני בזמננו על קביעה חד משמעית שאין הוא זהה לרשע עליו דיברו המקורות. התפיסה שברצוני להציע סבורה שלא הרי החילוני של ימינו כהרי הרשע או המומר של תקופת חז"ל או של ימי הביניים. ההבחנה ביניהם שמן הסתם כל אדם חש בה באינטואיציה טבעית ועמוקה, באה לידי ביטוי בכמה היבטים
עמדתי כלפי מושג הצניעות היא מורכבת, אפשר אף לומר אמביוולנטית: מחד גיסא, אני מחבב מאוד את ערך הצניעות, אולם מאידך גיסא, אינני אוהב לדון בו. נקודת המוצא בדבריי היא שמידת הצניעות היא יקרת ערך וחשובה עבורנו, והיא שייכת לערכי הלבה של המסורת היהודית. יחד עם זאת, קיימת בעייתיות מסוימת שאין להתעלם ממנה, והיא שיישומו של ערך זה תורם לא אחת להנצחת אפלייתן של נשים, השתקתן והדרתן מן המרחב הציבורי, וכי הטיפול בו לוקה לעתים קרובות ביחס לקוי כלפי נשים.
צו השעה של זמננו הוא להביא לכלל יישום את מערכת הערכים המוסרית-חברתית של היהדות. בשנים האחרונות התוודענו לכך שהממסד מתקשה לתת מענה הולם לצרכיהם של החלשים בחברה. אנשים פרטיים וגופים וולונטאריים היו צריכים להיכנס לחלל שהתפנה, ולמלא את הצורך האקוטי בדאגה לבעלי קשיים ומוגבלויות שונות. המצווות המוסריות-חברתיות אמורות לתת לאדם הדתי את הכוח, ואת המוטיבציה לפעול על מנת להיטיב, עם מי שגורלם לא היטיב עימם. לשם כך עלינו לדעת לתרגם את מצוות התורה בדבר היחס לחלשים למשמעויות הרלבנטיות בזמננו.
השם משה ניתן למשה רבנו על-ידי בת פרעה, ולדעת חוקרי מצרים העתיקה היה זה שם מצרי (מוסה). אולם השם משה דבק במשה האיש, משום שהוא התאים לו מאוד. משה לא רק נמשה מן המים, אלא גם ובעיקר משה את עם ישראל והעלה אותם מים היגון והעבדות אל החירות הלאומית והדתית. ברצוני להציע שהשם משה מתמצת גם את שלוש התכונות שהפכו אותו למנהיג הגדול מכולם: מ' – מוסריות, ש' – שליחות, ה' – הקרבה. הגדרת המטרה האמתית של האותות והמופתים במצרים חוזרת ונאמרת בתורה שוב ושוב: להוכיח לפרעה ולכל מצרים שה' הוא האלהים.
שאלת המפתח היא: מה הייתה המטרה של כל האותות והמופתים שרגילים לקרוא להם מכות מצרים? רגילים לחשוב שהמטרה הייתה שחרור בני ישראל, אבל זאת יכול היה בורא עולם להשיג בפצצת אטום אחת. המטרה גם לא התמקדה בהענשת המצרים ונקמה בהם, שכן גם את אלו ניתן היה להשיג בהנחתת מהלומה אחת רבת עוצמה.
הגדרת המטרה האמתית של האותות והמופתים במצרים חוזרת ונאמרת בתורה שוב ושוב: להוכיח לפרעה ולכל מצרים שה' הוא האלהים.
האדם האחרון שהיינו מצפים שמשה יעניק לו כבוד הוא פרעה. פרעה הוא הרשע האולטימטיבי של התורה, השליט האנטישמי הראשון, שציווה על הריגת כל הבן הילוד, העביד את בני ישראל בפרך ושלל מהם את חרותם. אולם למרבה הפלא יש שורה של אמרות חכמים המדגישות שמשה הצטווה להתייחס לפרעה בכבוד כיאה למלך.
שינויים חיוביים עשויים להתחיל ברגע אחד של התרגשות מול אירוע מכונן היוצר חוויה רבת עוצמה, בשעה מיוחדת של התרוממות נפש בלימוד, או ברגעים של התעלות בתפילה מעומק הלב, וכיוצא באלה. אולם רושמם של האירועים המהירים הללו עלול לחלוף ביעף. מה שיחזק את האדם בדרכו ויטביע חותם בנפשו הוא העבודה המתמדת והאינטנסיבית שלאחר מכן.
חכמי ישראל ודייניו בדורות עברו נזקקו לחיזוקים כדי שידאגו גם לעצמם. כיום עולה לעיתים חשש שקברניטי הציבור דואגים רק לעצמם. זהו כמובן חשש מוגזם, ואין ספק שרוב השופטים והמנהיגים בישראל רואים את טובת הציבור לנגד עיניהם, ועושים עבודתם נאמנה. עם זאת, הקריטריונים למינוי דיינים שעולים מפרשתנו מציבים רף גבוה של ציפיות שעלינו לשאוף אליהן.
החובות המוסריות ביהדות אינן מוטלות רק על הציבור, אלא הן הוראות ישירות לאדם הפרטי. יש ליישם ואף להרחיב אותן בהתאם למציאות החברתית של זמננו. מצוות אהבת הגר צריכה להיתרגם גם לאהבת העולה החדש המרגיש כזר, היחס ליתום ולאלמנה צריך להתפרש גם כחובה לעזור לגרושות, לגרושים ולמשפחות חד-הוריות מכל סוג, החובות כלפי החרש והעיוור נכונות לכל בעלי המוגבלויות, ומעל לכל יש לשים לב לקשישים שרוב ההגדרות חלות עליהם בו זמנית.
דברי חז"ל על המילים "ויקחו לי – לשמי" לא באו לתבוע כוונות נאצלות בכל המצוות, אלא נועדו דווקא להדגיש את הדרישה המיוחדת שהיתה בעניין בניית המשכן. בהקמת המבנה שנועד להשראת שכינה בישראל, היה צורך מיוחד בנתינה לשמה, אך בשאר המצוות ובכל יתר המעשים הטובים שאנשים עושים – העיקר הוא עצם העשייה, ואין לדקדק בטיב הכוונה
האדם עושה את הבגדים, אך הבגדים, כידוע, גם עושים את האדם, כשהם מעניקים לו תחושת חשיבות ותודעת השתייכות, הרגשה חגיגית או אווירת חולין. ברגע שליצן רפואי מניח על אפו חתיכת פלסטיק אדום, התנהגותו משתנה ויחסם של כל הסובבים אליו משתנה. כשצעיר לובש מדי צבא, נכנסת בו לא פעם רוח אחרת, סגנון דיבורו והליכותיו מקבלים תפנית.
אחת הטעויות הקשות של עם ישראל בחטא העגל הייתה, אפוא, בכך שבמקום לנסות לרפא את המצב, הם העדיפו להרוס את הכל. בכך הם ביטאו נטייה טבעית ומוכרת לפתור בעיות באמצעות פתרון גורף, הורס וטוטלי, "זבנג וגמרנו”.
