חרף האפיון של היהדות כדת מעשית, היא הייתה הראשונה להביא לעולם את רעיון השבתון השבועי. רעיון זה היה במשך שנים רבות זר ומוזר בעיני העמים, ועם ישראל אף הושם ללעג ולקלס על כך שהוא מתבטל ממלאכה יממה שלמה בכל שבוע.
יום השבתון כבר התקבל באופן אוניברסלי, אולם הפיתוי הכספי והחומרי לוותר על מנוחת השבת, כנראה גדול מאוד, וגורם לחברה הישראלית להחמיץ את ההזדמנות לבסס אותה במרחב הציבורי של מדינת ישראל.
העם רוצה מנהיגות נקיה, כמו לחם הפנים, שריחה טוב כריח הקטורת. הוא דורש מנהיגים ללא רבב שמבצעים את תפקידם ביושרה ובהגינות, בשקיפות ובמסירות. תביעה זו חזקה עשרת מונים בחברה הדמוקרטית של זמננו, בה כולם שווים בפני החוק, וכל מנהיג ואיש ציבור נתון לשיפוט וביקורת ציבורית.
קיים מנעד של מנהגים במקומות שונים בארץ באשר להשתתפות פעילה של נשים בהלוויות: בקצה האחד נמצאים מקומות שבהם המונעים לחלוטין מנשים ללוות את הנפטר/ת; ובקצה האחר מצויים מקומות שבהם נשים מספידות כדבר שבשגרה, ומאפשרים שורת נשים לאבלות אם יבקשו זאת. בדברים הבאים ברצוני לברר את המקורות העומדים מאחורי ההסתייגויות השונות ביחס למקומן ולתפקידן של נשים בהלוויות, ולבדוק אם בפועל קיים בסיס הלכתי המונע מנשים לעבור בשורה ולשאת הספד.
דומה שרק בציונות הדתית התגבשה השקפת עולם סדורה המבקשת לדון במלחמות ישראל במבט-על אידאולוגי. השקפה זו מופיעה בכתבים רבים של רבנים בציונות הדתית, ולאלה נודעת השפעה ניכרת על עיצוב תפיסותיהם של מי ששייכים לחברה זו. טענת היסוד של מאמר זה היא שרבני הציונות הדתית פיתחו תובנות חדשות אשר יצרו תשתית תאולוגית מקורית המביאה אותם לראות את העימות הפיזי שבין מדינת ישראל לאויביה בדרך ייחודית, שונה לחלוטין מזו הרווחת בחברה הישראלית הכללית.
עבור רבים מבני הציונות הדתית השאלה האם לימודים אקדמיים רצויים, וכן השאלות מה והיכן ללמוד באקדמיה, אינן מהוות סוגיה דתית או אידיאולוגית המחייבת ליבון. ברם, עבור רבים אחרים מדובר בנושא טעון מבחינה רעיונית ואף הלכתית שגורר לבטים ושאלות רבות.
ראוי לעניות דעתי להכיר בכך שבציונות הדתית של זמננו מפכים שני זרמים המובחנים זה מזה בהשקפת עולמם ובאורחות חייהם: האחד, מתאפיין בדפוסים תורניים-שמרניים של חשיבה וסגנון חיים, והאחר בדפוסים דתיים-ליברליים יותר, ובקצרה: הד"ל והחרד"ל.
המושג 'דעת תורה' במובן שאנו משתמשים בו כיום אינו מופיע כלל, עד כמה שידיעתי מגעת, בכל ספרות חז"ל ובכל דברי הראשונים והאחרונים שאת מימיהם אנו שותים, והוא מוכר לנו רק מן הדורות האחרונים. המקור היחיד שבו מוזכר מושג זה בדברי חז"ל הוא בגמרא (חולין צ, ב), ושם עניינו שונה, ובמידה מסוימת אף מנוגד למשמעותו כיום . בראשונים ניתן למצוא את הביטוי 'דעת תורה', אך במובנים שונים מאלה המשמשים בזמננו .
היכן אפוא החל לצמוח המושג 'דעת תורה' במובנו המוכר כיום, ומהו הרקע להתפתחותו?
היחס בעולם היהודי הדתי לתנועה הירוקה נע בין שתי גישות הפוכות: גישה הסוברת שמדובר בהתנגשות חזיתית מול גישה הטוענת להלימה מלאה בין יהדות וקיימות. אך בתווך אפשר להציע גישה שלישית: חרף העובדה שהלימה בין מקורות היהדות לסוגיות הסביבה היא מלאכותית ומאולצת, יש לה חשיבות בהצעת קריאות כיוון רעיוניות ועקרוניות. מסד לחשיבה סביבתית־יהודית חדשה
במאמר זה אנסה לתאר את מקומו של ליווי חולים ביהדות ולהצביע על מקומה של היהדות בעיצוב דרכי הליווי. טענותיי המרכזיות הן, שתורת האתיקה היהודית אמורה להוות גורם מניע ומאיץ לעיסוק בליווי חולים. יתרה מזו, ליווי ומתן סעד רוחני לחולים מביאים לכלל ביטוי תמציתי ומרוכז עקרונות יסוד חשובים ביהדות.
קריאת הכיוון של היהדות מתורת משה דרך חזון ישעיהו, עבור בדברי חז"ל והמשך בחכמי הדורות מצדדת בצדק חברתי על אף שהיא לא פיתחה אותו בשיטתיות. יתר על כן, כל אלה נתנו בידינו תשתית משמעותית של מקורות אף יותר מאשר בכמה נושאים אחרים שבאו מן החוץ. עלינו להרחיב, ולפתח את אותם מקורות וללמוד כיצד להחיל אותם על המציאות החברתית-כלכלית של זמננו.
מאמר זה מטפל בבעיות קשות וכבדות משקל: התאגדות ממוסדת של הומוסקסואלים דתיים, יחסה של הקהילה הדתית אליהם, ובעיקר – מהו האופק האישי והמשפחתי אליו הם יכולים לשאוף במסגרת ההלכה.
השקפת עולמה של האורתודוכסיה המודרנית מתעצבת הן כתגובה למודרנה והן מתוך הנגדה וביקורת לדפוסי תגובה אחרים. האורתודוכס המודרני מגבש את תודעתו העצמית גם בכך שהוא מעמיד את עצמו אל מול הד"ל (דתי ליברלי) מכאן, והת"ל (תורני לאומי) מכאן . במאמר זה ננסה לאפיין את עולמו של האד"ם ולעמוד על טיבו של האתגר הדתי בפניו הוא ניצב
הזרם ההולך וגובר של צעירים דתיים העוסקים ביצירה אמנותית לסוגיה מעלה איתו בעיות רבות, מהן שאלות אופרטיביות הנוגעות במגבלות ההלכתיות של העשיה האמנותית, ומהן שאלות תיאורטיות שעניינן במישור העקרוני. בדברים הבאים ננסה לעמוד על כמה הבחנות יסודיות הנחוצות לשם עיצוב הגישה העקרונית כלפי מקומו ומעמדו של החינוך האמנותי במסגרות הלימוד של החינוך הדתי.
אל מול הפניית העורף של החרד"לים מערכים ליברליים ומודרניים, ואל מול חציית הקווים האדומים של היהדות ההלכתית בקרב התנועה הקונסרבטיבית, מבקשת האורתודוקסיה ליברלית לשלב בין העולם הדתי לבין עולם הליברלי, מתוך נאמנות להלכה ומתוך קשב עדין לאתגרי העולם המודרני. המאמר יעסוק בהבחנה בין הזרמים ביהדות היום.
אכילת בשר הותרה בתורה, ובהזדמנויות רבות היא אף בגדר מצווה. כך באכילת קורבנות, בשמחת החגים לגביהם נקבע: "אין שמחה אלא בבשר ויין" (פסחים קט, א), ואף מדי שבת בשבתו "ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו" (שולחן ערוך אורח חיים סימן רנ).
אולם למרות זאת ההיתר לאכול בשר איננו מובן מאליו. המאמר ינתח את שיקולי המוסר ביחס לאכילת בשר ממקורות היהדות.
בחשיבה האקולוגית בת זמננו מקובל להבחין בין שתי תפיסות: אנתרופוצנטרית, המעמידה את האדם במרכז, וביוצנטרית, הרואה את הטבע כמרכז של הבריאה. בהגות היהודית הקלאסית מתחדדות שתי הגישות ובאות לכלל מחלוקת מפורשת.
שאלת מעמדם של הומוסקסואלים ולסביות והיחס אליהם עולה לאחרונה על סדר היום הציבורי חדשות לבקרים. הדבר נובע מן ההעזה של יחידים להיחשף ברבים, תופעה הידועה בציבור בכינוי "יציאה מן הארון", ומיזמותיהם של ההומוסקסואלים, כקבוצה המתאמצת ליצור מסגרות תמיכה הדדית, לעצב מחדש את דעת הקהל, ולפעול לקידום זכויותיהם האזרחיות והחוקיות כדי להשלים תהליך של התקבלות מלאה בחברה.
