פלייבק בתל אביב
הערב סגרנו סמסטר עם נת"ע- אוניברסיטת תל אביב כאשר הירושלמים תיאטרון פלייבק הגיעו לסכם איתנו את הסמסטר, ובכלל- להעלות את החוויות שלנו על במה. על הבמה הופיעו הסיפורים שלנו- התסכול של סטודנטית לארכיאולוגיה שלא מצליחה בקורס בכלי צור; מחשבותיו של השקל שברח לי מתחת למכונה; התגובות של סטודנטים חילונים כאשר סטודנטים דתיים מתחילים לברך ברכת המזון בתנועות שפתיים בלבד; התגובה של חיילת חילונית שנכנסת לבית הכנסת בדיוק כשחייל דתי מקיף את ההיכל, ארבעת המינים בידיו ושירת 'הושענא' בפיו; המרצה
המאופק למשפטים שהתפרץ פתאום בצרחות אימים על הסטודנטים שלו; הסטודנטית לחשבונאות שהביאה כדוגמא לשיטת מסחר את הסחר בארבעת המינים, ונאלצה להסביר בתנועות ידיים מהו לולב; והסטודנט לפסיכולוגיה שבשנתו הראשונה הצטרך לעשות ניסוי חברתי שכלל סקר, אך הממצא הראשונים שעלה מן הסקר היה העובדה כי הסטודנטים במדשאות שמחים הרבה יותר לענות לשאלותיו כאשר את הכיפה שלראשו מכסה כובע קסקט..
על הבמה עמדו הזרות, ההשתלבות, הפחד מהזר והרצון להתקרב אליו, וכל מה שכואב ומצחיק בלהיות סטודנט דתי. היה ערב מטלטל, וקורע- בשני המובנים..
תודות הרבה ל Elchanan Even Chen, אבי בר איתן, אסף פרידמן ובני גונן, מתיאטרון פלייבק ירושלים, על הערב הזה.
ללללל
שתפו, עשו לייק ותתמכו במטרה חשובה זו!
"מי את"? שאלה מגוחכת: אני שרה קמפלר, סטודנטית לתקשורת ומדעי המדינה בבר אילן. תשובה מדוייקת להפליא אך חלולה להחריד. האם שמי, או תחום לימודיי מעיד על מי שאני, מעיד על תכונות האופי שלי או על מידת הקשר שלי עם הקב"ה? לא. אך בעולם אקדמי אובייקטיבי, תשובה נטולת אופי, נטולת דעה פוליטית וניטרלית היא זו שמקבלת את מלוא הנקודות. בשפה אקדמית, מצויים אנו בעידן פוסט מודרני נטול שייכות והגדרות. ובעידן כזה מי רוצה להתמגזר? רבים לא מעוניינים להיות עם הכיפה על הראש, לחפש מניין בקמפוס בזמן ההפסקה, או להיות זו שלובשת חצאית ארוכה. הם חשים כי מתיש לשמור מצוות ומעייף להתבדל. הרי אחרי שמשרתים יחד עם עמ"י על כל גווניו בצבא, למה שהדת תפריד בינינו דווקא בלימודים? 
