פרשת בראשית מתארת את החטאים הראשונים של האנשים הראשונים: חטא האכילה מעץ הדעת, וחטא הרצח הראשון. ניתן לראות חטאים אלה בתור שני אבות החטאים של המין האנושי, כאשר הראשון הוא ראש לחטאים שבין אדם למקום והשני הוא ראש לחטאים שבין אדם לחברו.
מעשה ביהודי אמריקאי שהגיע לבית הכנסת בסוף חודש תשרי לומר קדיש על אביו. הרב ניסה לשכנע אותו שיבוא גם בשבת הקרובה לבית הכנסת, ואמר לו: "אנחנו בשבת פרשת "נח", היה מבול וכמעט כולם נהרגו. כדאי לך לבוא, יהיה מעניין". "אני לא יכול לצערי לבוא", אמר האיש, "אבל אין בעיה, כבוד הרב, שלח לי בבקשה את מספר החשבון, ואדאג להעביר כסף למען הניצולים…" נזכרתי באותו יהודי רחוק, כיוון שהמסקנה שלו מתאימה מאוד למסר החשוב ביותר שעולה, לדעתי, מתוך פרשת נח.
מספרים על זוג שלא הפסיק להתווכח ולריב עד שהם החליטו לפנות לייעוץ. כשהגיעו ליועץ, כל אחד מהם התלונן על כך שהאחר כלל לא מקשיב לו. פנה אליהם היועץ והציע פתרון: "שבוע אחד אתה תיתן לה לדבר והיא תקשיב, ושבוע אחד את תדברי והוא יקשיב". כעבור חודש חזר הזוג לפגישה עם היועץ. "איך השיטה שלי עובדת", פנה אליהם היועץ בחיוך. הגבר ענה מיד וללא היסוס: "שבוע אני דיברתי והיא הקשיבה, שבוע היא דיברה ואני הקשבתי, ושבועיים שנינו דיברנו – והשכנים הקשיבו"…
הכל רוצים להזדקן, אך איש אינו רוצה להיות זקן. דא עקא, הזדקנות היא עדיין הדרך היחידה לאריכות ימים, אין עוד מלבדה. מי שאחראי על המצאת פטנט הזקנה הוא, לדברי חז"ל, לא אחר מאשר אברהם אבינו. אברהם היה הראשון עליו נאמר בתורה שהיה זקן, ולדעת חכמים התורה מציינת זאת משום שלפניו לא היה אדם שניכרו עליו אותות הזקנה. הזקנה לא קפצה על אברהם בתור עונש, והיא לא הופיעה בעל כורחו, אלא דווקא על-פי רצונו של אברהם.
הקריאה של ה' שפותחת את ספר ויקרא מתחילה במילה: "אָדָם": "אָדָם כִּֽי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן". מילת פניה זו אינה שגרתית בתורה כלל, וניתן היה לצפות שספר העוסק בקורבנות ובעבודת המשכן יפתח בפנייה המקובל: "איש איש מבני ישראל". נראה שבפתיחה זו רצתה התורה להדגיש את חשיבותו של הפרט בחיי הכלל. הקהילה והעם נבנים מיחידים, מאדם ועוד אדם.
