שאלת יחסה של ההלכה כלפי יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות היא מהשאלות המובהקות והיסודיות ביותר של המפגש בין היהדות והמודרנה, והיא החלה לתפוס מקום בשיח התורני כבר ביהדות אירופה של המאה ה-19, מעת שהחלה להתפשט תופעת החילון בעם ישראל. שאלת היסוד של מאמר זה היא: האם קטגוריה הלכתית – 'תינוק שנשבה' – שפותחה לפני כמאה וחמישים שנה בגרמניה, עודנה בת יישום בחברה הישראלית של ימינו?
ברצוני להניח בראשי פרקים את היסודות לגישה אחרת הגורסת שיש להשתית את העמדה כלפי החילוני בזמננו על קביעה חד משמעית שאין הוא זהה לרשע עליו דיברו המקורות. התפיסה שברצוני להציע סבורה שלא הרי החילוני של ימינו כהרי הרשע או המומר של תקופת חז"ל או של ימי הביניים. ההבחנה ביניהם שמן הסתם כל אדם חש בה באינטואיציה טבעית ועמוקה, באה לידי ביטוי בכמה היבטים
הציבור החילוני בישראל מסתמך באופן מהותי על קיומם של זרמים אורתודוקסיים ביהדות כחלק מכינון ומשימור זהותו החילונית. ביסוס יהדות חילונית משמעותית מחייב אנשים שיהיו מוכנים להשקיע את עצמם בתחומים הללו וליצור את האלטרנטיבה הזו, לא רק בצדדיה הרוחניים אלא גם בצדדיה המעשיים
מפעלי היהדות החילונית, שמכנסים סביבם ציבורים גדולים שיוצרים לעצמם תכנים, טקסים ומנהגים מתוך קשר עמוק לזהות היהודית וללא מחויבות להלכה האורתודוקסית, הם המשך ישיר של חזונו היהודי-חילוני של חיים נחמן ביאליק. גם אם החזון נדחק הצדה, כתוצאה משיח הזהויות הדומיננטי כיום בישראל, הוא רלוונטי יותר מתמיד
"תינוק שנשבה", "רשע" ו"כופר": לאורך הדורות ניתנו כינויים שונים לאנשים שעזבו את התורה והמצוות, והם משקפים יחס ערכי שונה כלפיהם. אך האינדיבידואליזם המתעצם בימינו והטשטוש הגובר שבין 'דתי' ו'חילוני' יוצרים פער משמעותי בין הכינויים הללו, שמקורם במסורת ההלכתית, לבין המציאות בעולם היהודי ובמדינת ישראל. הרב שלמה וילק טוען שהחילון לא יעלם כל כך מהר, ומסביר למה זה דווקא טוב
