מה בא משה לחדש או לחדד בנאומו הארוך שבפרשת 'עקב'? במבט ראשון נראה שהוא חוזר שוב ושוב על אותו רעיון מוכר: יש לשמור את מצוות ה', ולא לשכוח את טובותיו וחסדיו. אולם במבט שני אפשר להצביע על עיקרון מרכזי בנאום, המתומצת במילת הכותרת של הפרשה: "עקב". המילה "עקב" פירושה: בגלל; מפני; כיוון; בעקבות וכדומה. אולם דומה שדווקא היא נבחרה מכל המילים בעלות אותה משמעות, משום שהיא רומזת גם לחשיבותה של עקביות. זו הדרישה העיקרית אשר משה שואל מעמנו בפרשה זו: היו עקביים!
בספר 'דברים' אין יותר שונאים ואויבים מישראל, אלא כולם אחים. נראה שאפשר להוסיף על דבריו, שספר 'דברים' מדבר אל עם העומד להיכנס לארץ, ולקראת הכניסה לארץ יש צורך מיוחד לחנך את עם ישראל לאחווה, ולהטמיע נקודת מבט לפיה כל אדם יראה את חברו כאחיו. מסיבה זו התורה חוזרת שוב ושוב (שש פעמים!) על הכינוי "אחיך" בנוגע למאבד האבדה או לבעל בהמת המשא האנונימיים
משה רבנו, כך מתברר, הבין שאם במדבר סיני היה מתאים לדבר אל עם ישראל כאל גוף קולקטיבי, ולנקוט כל הזמן בלשון רבים, הרי שלפני הכניסה לארץ, כאשר העם עומד להתפצל, להתפרק ולהתפרט לפרטים, יש לשנות סגנון ולדבר אל ליבם של בני ישראל כיחידים.
עם ישראל מסיים בפרשתנו את תקופת ההליכה במדבר, שהיתה עבורו בגדר טירונות. עכשיו, לפני הכניסה לארץ, יש להם כבר היכרות עם בורא עולם, והתנסות מתמשכת עם קיום מצוותיו על הקושי והנועם שבהם, והם בשלים לברית שבה כל אחד יכול לזקוף קומה ולהרגיש שהוא ניצב לפני ה'.
בגיל שלו אנשים לא נוהגים להתרוצץ, ברם, משה רבנו הוא אדם שאינו מפסיק ללכת קדימה. הוא לא מוכן לדרוך במקום אפילו לא יום אחד. משה רבנו לקח ברצינות את מה שכתב בתורה "אם בחוקותי תלכו". הסיסמה שלו היתה כמילות השיר הידוע: "יש ללכת ללכת, יש לנוע לנוע
פרשת "וזאת הברכה" היא הפרשה היחידה בתורה שלא קוראים אותה בשבת אלא בחג. בהיותה נקראת בשמחת תורה נפלה בחלקה הזכות להיקרא שוב ושוב. אולם ניטלה ממנה תשומת הלב והעיון הראויים לתכניה. שמחת סיום התורה בולעת אל תוכה את קריאת סיום התורה, ומעלימה את הפרדוקס הגדול – כיצד ייתכן שאנו צוהלים תוך שאנו קוראים על מות משה?
נראה שמידת הענווה עליה לימד מתן תורה מכילה מורכבות של הכרת האדם בערך עצמו, ובה בעת הימנעות מהפרזה בערך עצמו, וזהירות מלהתהדר ולהתנשא על אחרים. אין אפוא כל רע בדימוי עצמי גבוה או בביטחון עצמי תקין. אדרבה, כשהם מחוברים למציאות, לא גורמים לניפוח האגו ולא מהווים מטרד לסביבה, אלה תכונות ראויות ומועילות. גאווה, לעומת זאת, היא במקורותינו תכונה מגונה שיש לשנותה.
חכמי ישראל ודייניו בדורות עברו נזקקו לחיזוקים כדי שידאגו גם לעצמם. כיום עולה לעיתים חשש שקברניטי הציבור דואגים רק לעצמם. זהו כמובן חשש מוגזם, ואין ספק שרוב השופטים והמנהיגים בישראל רואים את טובת הציבור לנגד עיניהם, ועושים עבודתם נאמנה. עם זאת, הקריטריונים למינוי דיינים שעולים מפרשתנו מציבים רף גבוה של ציפיות שעלינו לשאוף אליהן.
העם רוצה מנהיגות נקיה, כמו לחם הפנים, שריחה טוב כריח הקטורת. הוא דורש מנהיגים ללא רבב שמבצעים את תפקידם ביושרה ובהגינות, בשקיפות ובמסירות. תביעה זו חזקה עשרת מונים בחברה הדמוקרטית של זמננו, בה כולם שווים בפני החוק, וכל מנהיג ואיש ציבור נתון לשיפוט וביקורת ציבורית.
