פסיכיאטריה

חָנֵּנִי ה' כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי. וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד, וְאַתָּה ה' עַד מָתָי… כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ. יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי (תהילים ו', ב'-ז')

פסוקי תהילים הנאמרים בנפילת אפיים בשעת התחנון הם תפילה של כאב לב, העשויה להיראות קיצונית ביותר. בהלת הנפש העמוקה והבכי הבלתי פוסק עד להמסת המיטה בבליל של דמעות וכאב אינם נתפשים בחברה המערבית כהתנהגות נורמטיבית ומקובלת. הם עשויים להוביל לכך שמי שינקוט בהם בצורה פומבית ובולטת יישלח לטיפול פסיכיאטרי.

לעתים דומה כי החברה חוששת ממצבי הקיצון של הנפש: טירוף הנפש, חוסר היכולת לסמוך על החושים והחשיבה – כל אלו הם איום אשר קשה להתמודד אתו. את הפחד מן השאול הנפשי העצמי מפגינה החברה לעתים בדחייה של החולים מקרבה. בתי-החולים הפסיכיאטריים ממוקמים לרוב במקומות נידחים, בשולי הערים או מחוצה להן, סגורים ומסוגרים. אף כי בניגוד להרבה ממחלות הגוף, מחלות-הנפש אינן מידבקות – היחס אל החולים בהן הוא יחס של חשש מהידבקות ומלווה בחשש מכל מגע או קשר.

לכאורה, הרי שהעמדה היהודית, המכירה בתהומות הנפש וכוללת אותם במנעד הרגשות שעמם ניצב האדם מול אלוהיו – הייתה עשויה לדחוף להכלה קשובה ועמוקה של חולי-הנפש. ואולם, דווקא בחברה הדתית עשויים חולי-הנפש להיתקל במחסומים נוספים בשל היותה של החברה שמרנית יותר ובמקרים רבים גם פתוחה פחות, הן בחשיבתה, הן ביכולת ההכלה שלה את השונה. יתרה מכך – וכפי שיידון בהרחבה בהמשך הגיליון – היהדות וההלכה עצמן עשויות להעמיד קשיים בפני חולי-הנפש.

את הגיליון הזה פותחות עדויות בגוף ראשון של חולי-נפש והאנשים הקרובים להם ביותר. חולי-הנפש ובני משפחתם – אשר נמנעים במקרים רבים מלהיחשף בפומבי בשל חששם מן התגובה החברתית – כתבו דברים אמיצים ונוגעים ללב, אך בעילום שמם. בעיניי, עילום שמם של הכותבים אמור להדליק נורה אדומה אצל כל אלו הסבורים כי החברה מסוגלת כבר להכיל את מחלות הנפש. גם כיום, ב-2014, חולי-הנפש מסתתרים מפנינו. הם יודעים עד כמה מצבם החברתי קשה – והקושי הזה, הנובע בעיקר מדעות קדומות וקלושות – הוא קושי מיותר, היכול להיפתר אם רק יחל בחברה דיון חופשי ומלא ידע על אודות מחלות-הנפש. ולוואי וייפתחו בפני חולי הנפש שערי ההכלה החברתית.