פרשות התורה

העין הרעה או הטובה היא הנקודה האריכמדית במידותיהם של אברהם מכאן ובלעם מכאן. להבנתי משמעותו של מושג זה מתייחסת למידה יסודית יותר, שעניינה אופן ההסתכלות של האדם על המציאות ועל הסביבה האנושית.
אך האדם לא אמור להיות בעל עין טובה בלבד. יש לנו שתי עיניים, ובאופן מטפורי הדבר רומז שיש להפעיל שני סוגים של הסתכלות על המציאות: העין הטובה כדי לראות את הטוב ולחפש כיצד ניתן להיטיב, והשניה כדי לזהות את הרע, להיזהר מפניו ולמצוא דרכים להיאבק בו.

שלושה נושאים מכילה פרשת 'מטות': ענייני נדרים והפרתם, מלחמת הנקם במדיין והמשא ומתן של בני ראובן וגד. דומני שיש מכנה משותף לשלושת הנושאים הללו, והוא שבשלושתם עומדת על הפרק החובה לבצע משימה עד תומה.

הקריאה של ה' שפותחת את ספר ויקרא מתחילה במילה: "אָדָם": "אָדָם כִּֽי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן". מילת פניה זו אינה שגרתית בתורה כלל, וניתן היה לצפות שספר העוסק בקורבנות ובעבודת המשכן יפתח בפנייה המקובל: "איש איש מבני ישראל". נראה שבפתיחה זו רצתה התורה להדגיש את חשיבותו של הפרט בחיי הכלל. הקהילה והעם נבנים מיחידים, מאדם ועוד אדם.

הכל מעלים על נס את תגובתו, אך עם זאת מקנן קושי גדול בלב: האם התגובה האידיאלית לאסון כה קשה היא שתיקה מוחלטת? האם התנהגותו של אהרן מלמדת שלצדיקים אסור לבכות על אסונם?

בתקופה בה חוגגים את היציאה ממצרים לקראת ההגעה לארץ היעודה, ושמחים ביציאה מהגלות של זמנינו וכינון הישיבה בארץ עם קום המדינה, עלינו לזכור ולהזכיר את מגמת שיבתנו לארץ הזאת, ואת חובתנו לכונן בה חברת מופת של חיים ערכיים ומוסריים, שבהם יבוא לידי ביטוי ייזכינו לשוב לארצנו אחרי 2000 שנות גלות. אבותינו ואבות אבותינו חלמו והתפללו לשוב לציון, אך רק בדורותינו זכינו לכך. דומה שלעיתים "בעל הנס אינו מכיר בניסו" (נדה לא, א). שומה עלינו ללמוד מדברי רבותינו על חזקיה, כמה חשובה ההכרה בנס וההודיה על כך. אבותינו שחלמו ולא זכו, היו מוכנים לשלם הון תועפות כדי לחיות במדינת ישראל, עם כל בעיותיה וסיבוכיה.

הפסוק: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", לא צריך להיתפס רק כציווי אישי הנוגע לקימה בפני זקן באוטובוס. הוא משמיע לנו קריאת כיוון עקרונית הדורשת לכונן יחס של כבוד של כל דור כלפי הדור המבוגר ממנו, יחס שאינו מודד את מידת התועלת של כל אדם, אלא מוקיר את צלם האדם שבכל אחד, את אישיותו וערכו הסגולי הבלתי מדיד.

פרשה קצרה זו, רק פרק אחד, מתמצתת במרוכז את תפיסותיה הכלכליות-חברתיות של התורה. ברצוני להצביע על התפיסה החברתית של התורה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרשה, התפיסה של חירות, שוויון ובעיקר אחווה.

השם משה ניתן למשה רבנו על-ידי בת פרעה, ולדעת חוקרי מצרים העתיקה היה זה שם מצרי (מוסה). אולם השם משה דבק במשה האיש, משום שהוא התאים לו מאוד. משה לא רק נמשה מן המים, אלא גם ובעיקר משה את עם ישראל והעלה אותם מים היגון והעבדות אל החירות הלאומית והדתית. ברצוני להציע שהשם משה מתמצת גם את שלוש התכונות שהפכו אותו למנהיג הגדול מכולם: מ' – מוסריות, ש' – שליחות, ה' – הקרבה. הגדרת המטרה האמתית של האותות והמופתים במצרים חוזרת ונאמרת בתורה שוב ושוב: להוכיח לפרעה ולכל מצרים שה' הוא האלהים.

האדם האחרון שהיינו מצפים שמשה יעניק לו כבוד הוא פרעה. פרעה הוא הרשע האולטימטיבי של התורה, השליט האנטישמי הראשון, שציווה על הריגת כל הבן הילוד, העביד את בני ישראל בפרך ושלל מהם את חרותם. אולם למרבה הפלא יש שורה של אמרות חכמים המדגישות שמשה הצטווה להתייחס לפרעה בכבוד כיאה למלך.

חכמי ישראל ודייניו בדורות עברו נזקקו לחיזוקים כדי שידאגו גם לעצמם. כיום עולה לעיתים חשש שקברניטי הציבור דואגים רק לעצמם. זהו כמובן חשש מוגזם, ואין ספק שרוב השופטים והמנהיגים בישראל רואים את טובת הציבור לנגד עיניהם, ועושים עבודתם נאמנה. עם זאת, הקריטריונים למינוי דיינים שעולים מפרשתנו מציבים רף גבוה של ציפיות שעלינו לשאוף אליהן.