מספרים על זוג שלא הפסיק להתווכח ולריב עד שהם החליטו לפנות לייעוץ. כשהגיעו ליועץ, כל אחד מהם התלונן על כך שהאחר כלל לא מקשיב לו. פנה אליהם היועץ והציע פתרון: "שבוע אחד אתה תיתן לה לדבר והיא תקשיב, ושבוע אחד את תדברי והוא יקשיב". כעבור חודש חזר הזוג לפגישה עם היועץ. "איך השיטה שלי עובדת", פנה אליהם היועץ בחיוך. הגבר ענה מיד וללא היסוס: "שבוע אני דיברתי והיא הקשיבה, שבוע היא דיברה ואני הקשבתי, ושבועיים שנינו דיברנו – והשכנים הקשיבו"…
הכל רוצים להזדקן, אך איש אינו רוצה להיות זקן. דא עקא, הזדקנות היא עדיין הדרך היחידה לאריכות ימים, אין עוד מלבדה. מי שאחראי על המצאת פטנט הזקנה הוא, לדברי חז"ל, לא אחר מאשר אברהם אבינו. אברהם היה הראשון עליו נאמר בתורה שהיה זקן, ולדעת חכמים התורה מציינת זאת משום שלפניו לא היה אדם שניכרו עליו אותות הזקנה. הזקנה לא קפצה על אברהם בתור עונש, והיא לא הופיעה בעל כורחו, אלא דווקא על-פי רצונו של אברהם.
מה בא משה לחדש או לחדד בנאומו הארוך שבפרשת 'עקב'? במבט ראשון נראה שהוא חוזר שוב ושוב על אותו רעיון מוכר: יש לשמור את מצוות ה', ולא לשכוח את טובותיו וחסדיו. אולם במבט שני אפשר להצביע על עיקרון מרכזי בנאום, המתומצת במילת הכותרת של הפרשה: "עקב". המילה "עקב" פירושה: בגלל; מפני; כיוון; בעקבות וכדומה. אולם דומה שדווקא היא נבחרה מכל המילים בעלות אותה משמעות, משום שהיא רומזת גם לחשיבותה של עקביות. זו הדרישה העיקרית אשר משה שואל מעמנו בפרשה זו: היו עקביים!
בעלי התפקידים הבכירים בשירות הציבורי תופסים מקום מרכזי בפרשתנו, וראשי התיבות שלהם משכ"ן: מלך, שופט-שוטר, כהן, נביא. כשהם פועלים באופן אידיאלי הם עשויים לתרום רבות להשראת שכינה בישראל. חוט אחד שוזר את דרישותיה של התורה מכל שדרת המנהיגות הזו, והוא התביעה לשמש מופת מוסרי, ולהציב דגם של התנהגות שמרכיביו הם צדק וענווה, כפיפות לשליחות ויראת שמים.
בספר 'דברים' אין יותר שונאים ואויבים מישראל, אלא כולם אחים. נראה שאפשר להוסיף על דבריו, שספר 'דברים' מדבר אל עם העומד להיכנס לארץ, ולקראת הכניסה לארץ יש צורך מיוחד לחנך את עם ישראל לאחווה, ולהטמיע נקודת מבט לפיה כל אדם יראה את חברו כאחיו. מסיבה זו התורה חוזרת שוב ושוב (שש פעמים!) על הכינוי "אחיך" בנוגע למאבד האבדה או לבעל בהמת המשא האנונימיים
משה רבנו, כך מתברר, הבין שאם במדבר סיני היה מתאים לדבר אל עם ישראל כאל גוף קולקטיבי, ולנקוט כל הזמן בלשון רבים, הרי שלפני הכניסה לארץ, כאשר העם עומד להתפצל, להתפרק ולהתפרט לפרטים, יש לשנות סגנון ולדבר אל ליבם של בני ישראל כיחידים.
עם ישראל מסיים בפרשתנו את תקופת ההליכה במדבר, שהיתה עבורו בגדר טירונות. עכשיו, לפני הכניסה לארץ, יש להם כבר היכרות עם בורא עולם, והתנסות מתמשכת עם קיום מצוותיו על הקושי והנועם שבהם, והם בשלים לברית שבה כל אחד יכול לזקוף קומה ולהרגיש שהוא ניצב לפני ה'.
בגיל שלו אנשים לא נוהגים להתרוצץ, ברם, משה רבנו הוא אדם שאינו מפסיק ללכת קדימה. הוא לא מוכן לדרוך במקום אפילו לא יום אחד. משה רבנו לקח ברצינות את מה שכתב בתורה "אם בחוקותי תלכו". הסיסמה שלו היתה כמילות השיר הידוע: "יש ללכת ללכת, יש לנוע לנוע
פרשת "וזאת הברכה" היא הפרשה היחידה בתורה שלא קוראים אותה בשבת אלא בחג. בהיותה נקראת בשמחת תורה נפלה בחלקה הזכות להיקרא שוב ושוב. אולם ניטלה ממנה תשומת הלב והעיון הראויים לתכניה. שמחת סיום התורה בולעת אל תוכה את קריאת סיום התורה, ומעלימה את הפרדוקס הגדול – כיצד ייתכן שאנו צוהלים תוך שאנו קוראים על מות משה?
הקריאה של ה' שפותחת את ספר ויקרא מתחילה במילה: "אָדָם": "אָדָם כִּֽי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן". מילת פניה זו אינה שגרתית בתורה כלל, וניתן היה לצפות שספר העוסק בקורבנות ובעבודת המשכן יפתח בפנייה המקובל: "איש איש מבני ישראל". נראה שבפתיחה זו רצתה התורה להדגיש את חשיבותו של הפרט בחיי הכלל. הקהילה והעם נבנים מיחידים, מאדם ועוד אדם.
התורה מלמדת אותנו להעריך את העבודות היום-יומיות כשהן נעשות לשם מטרה חשובה. הכינוי 'הרמת הדשן' רומז לכך שניתן לרומם אף פעולות של פינוי שאריות. המילה דשן ניתנת להידרש בראשי תיבות: דבר שאינו נחשב. אפשר לרומם גם דברים שאינם נחשבים, כאשר הם חלק מעניין רב חשיבות, שכן חשיבותה של עבודה איננה נמדדת לפי הפעולה עצמה, אלא לפי הרעיון שהיא משרתת.
הכל מעלים על נס את תגובתו, אך עם זאת מקנן קושי גדול בלב: האם התגובה האידיאלית לאסון כה קשה היא שתיקה מוחלטת? האם התנהגותו של אהרן מלמדת שלצדיקים אסור לבכות על אסונם?
עבירות רבות ושונות עלולות, לדברי חז"ל, להביא על האדם נגעי צרעת, (במד"ר טז), אולם המפורסמת שבכולן היא לשון הרע.
היו מי שהסבירו את הסמיכות של פרשת 'תזריע' לפרשת 'שמיני', בכך ששתי הפרשות עוסקות בחטאי הפה. בפרשת 'שמיני' פירטה התורה את מה שאסור להכניס לפה – מאכלות אסורים, ואילו בפרשתנו היא רומזת למה שאסור להוציא מהפה – לשון הרע. פתגם ידוע מוסיף ומציין שצריך אדם להיזהר יותר במה שהוא מוציא מהפה מאשר במה שהוא מכניס לפה.
בתקופה בה חוגגים את היציאה ממצרים לקראת ההגעה לארץ היעודה, ושמחים ביציאה מהגלות של זמנינו וכינון הישיבה בארץ עם קום המדינה, עלינו לזכור ולהזכיר את מגמת שיבתנו לארץ הזאת, ואת חובתנו לכונן בה חברת מופת של חיים ערכיים ומוסריים, שבהם יבוא לידי ביטוי ייזכינו לשוב לארצנו אחרי 2000 שנות גלות. אבותינו ואבות אבותינו חלמו והתפללו לשוב לציון, אך רק בדורותינו זכינו לכך. דומה שלעיתים "בעל הנס אינו מכיר בניסו" (נדה לא, א). שומה עלינו ללמוד מדברי רבותינו על חזקיה, כמה חשובה ההכרה בנס וההודיה על כך. אבותינו שחלמו ולא זכו, היו מוכנים לשלם הון תועפות כדי לחיות במדינת ישראל, עם כל בעיותיה וסיבוכיה.
בתקופה בה חוגגים את היציאה ממצרים לקראת ההגעה לארץ היעודה, ושמחים ביציאה מהגלות של זמנינו וכינון הישיבה בארץ עם קום המדינה, עלינו לזכור ולהזכיר את מגמת שיבתנו לארץ הזאת, ואת חובתנו לכונן בה חברת מופת של חיים ערכיים ומוסריים, שבהם יבוא לידי ביטוי ייחודינו הרוחני.
הפסוק: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", לא צריך להיתפס רק כציווי אישי הנוגע לקימה בפני זקן באוטובוס. הוא משמיע לנו קריאת כיוון עקרונית הדורשת לכונן יחס של כבוד של כל דור כלפי הדור המבוגר ממנו, יחס שאינו מודד את מידת התועלת של כל אדם, אלא מוקיר את צלם האדם שבכל אחד, את אישיותו וערכו הסגולי הבלתי מדיד.
הכוהנים שנועדו להיות אנשי קודש, המהווים מופת לרבים, נדרשו להתרחק מן המתים, כדי להורות לעם שיש להתמקד בקידוש החיים ובתיקונם, ולא בעיסוק במוות. בכך ניתן להסביר מדוע חוזרים ונשנים אצל הכוהנים האיסורים שנאמרו בתורה לכל עם ישראל: "לֹֽא יִקְרְח֤וּ קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת" (ויקרא כא, ה).
פרשה קצרה זו, רק פרק אחד, מתמצתת במרוכז את תפיסותיה הכלכליות-חברתיות של התורה. ברצוני להצביע על התפיסה החברתית של התורה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרשה, התפיסה של חירות, שוויון ובעיקר אחווה.
ברכה מוזרה ביותר היא הברכה "שבת שלום" בה אנו מברכים זה את זה בשבת. מה הקשר בין המילה "שבת", המתארת זמן, למילה "שלום" המתארת מצב? ומדוע לא נברך איש את רעהו בברכת "שבת טובה" או "שבת שמחה"? התשובה נעוצה, כמדומני, בעובדה, ששביתת השבת אכן מכוננת מצב של שלום בין גורמים שונים הנמצאים במאבק וביריבות בשאר ימי השבוע.
