נכתב ע"י עו"ד יוסף שטח, יו"ר הוועדה לניסוח משפטי בלשכת עורכי הדין במחוז ת"א והמרכז.

פורסם בעלון למשפט העברי המתפרסם על ידי לשכת עורכי הדין, מחוז ת"א וההמרכז.

חובת הצדקה במשפט הכללי ובמשפט העברי
במשפט הכללי – הפסיקה, בהתבססה על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו תשנ"ב-1992 קבעה את חובת השלטון לדאוג לקיום אנושי מינימלי וכדברי הנשיא א' ברק "כבודו של האדם כולל בחובו הגנה על מינימום הקיום האנושי. אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו נפגע. אדם הרעב ללחם הוא אדם שכבודו נפגע. אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי הוא אדם שכבודו כאדם נפגע, אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים הוא אדם שכבודו נפגע" (רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיה . ראה גם בגץ 366/03 עמותת מחויבות נ' שר האוצר). בפסק דין אחר קבע השופט י' זמיר כי "תפקיד השלטון הוא לכבד את זכויות האדם. תפקיד נוסף הוא לקדם את רווחת האדם..ועוד תפקיד הוא לעשות צדק חברתי .. אסור שזכויות האדם ישמשו רק את האדם השבע " (בג"ץ 164/97קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר).ואילו השופט מ' חשין הוסיף בפסק דין זה:"אין היחיד חב כל חובה משפטית לשלטון,.. עומדת לו ליחיד זכותו לעשות כחפצו, ..אין הוא חב דבר, לא לאדם ולא לשלטון. הוא אינו חסיד. הוא אינו צדיק. הוא עושה את שנדרש ממנו..מעשי-התנדבות, אלטרואיזם ועזרה "למך ולזקן", חברה בריאה וראויה לא תקום בלעדיהם, ואולם אלה – בעיקרם – חיים הם מחוץ למסגרת המשפט. יש, אמנם, שהמשפט יאמץ לו חובה…למשל: החובה להגיש עזרה לנפגע בתאונת דרכים , החובה להצלת חיים בים."