קיים מנעד של מנהגים במקומות שונים בארץ באשר להשתתפות פעילה של נשים בהלוויות: בקצה האחד נמצאים מקומות שבהם המונעים לחלוטין מנשים ללוות את הנפטר/ת; ובקצה האחר מצויים מקומות שבהם נשים מספידות כדבר שבשגרה, ומאפשרים שורת נשים לאבלות אם יבקשו זאת. בדברים הבאים ברצוני לברר את המקורות העומדים מאחורי ההסתייגויות השונות ביחס למקומן ולתפקידן של נשים בהלוויות, ולבדוק אם בפועל קיים בסיס הלכתי המונע מנשים לעבור בשורה ולשאת הספד.
http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FHEIKL&c41t4nzVQ=EE
המחסור בקרקעות הוביל את משרד הדתות להכריז על קבורה בקומות. הרב שמואל פפנהיים, דובר העדה החרדית, מסביר מדוע הוא מתנגד לרעיון החדש, ומולו שמואל שטח, מנכ"ל נאמני תורה ועבודה, מסביר מדוע הוא תומך נלהב: "זה נושא הלכתי טהור!"
20/12/2011
(פורסם ב"עולם קטן", תמוז תשע"א)
השבוע התכנסה לה ועדת הפנים והגנת הסביבה, לדון במחירי הקבורה היקרים במדינת ישראל. אין זה חדש שהולכת ומתעצמת למול עיננו בעיה שאנו חייבים להתגייס למענה. מידי שנה יש צורך בעוד כמה מאות דונם חלקות קבורה חדשות ולמעשה, עד שנת 2020 יהיה צורך במיליון דונם במדינת ישראל ע"מ להכיל את חלקות הקבורה הרגילות. במדינה קטנה כמו שלנו, מדובר במרחבים אדירים שהולכים לאבדון, פשוטו כמשמעו.
"ההלכה", כותב הרב סולובייצ'יק, "חושפת רגש גדול של חמלה כלפי האדם הנבוך והמתייסר, האחוז בחוזקה במלתעותיו של הגדול שבאוביו – המוות". את הדברים הללו אומר הרב סולבייצ'יק בהקשר לתקופת האנינות- התקופה שבין הפטירה לקבורת הנפטר. למרבה הצער, המציאות במדינת ישראל היום איננה מביאה לידי ביטוי את אותם רגשות של חמלה שהאדם שמתו מוטל לפניו כל […]
רקע:
עמותת "מנוחה נכונה ירושלים" הינה עמותה המאחדת בתוכה נציגות מכל הזרמים של היהדות הליברלית: האורתודוכסיה המודרנית ("נאמני תורה ועבודה"), התנועה המסורתית (קונסרבטיבית), התנועה הרפורמית ונציגי היהדות החילונית. נציגי כל הזרמים הללו חברו יחד לשם הקמת בית עלמין חלופי בירושלים, שיהווה כתובת עבור כל יהודי באשר הוא, תוך מתן האפשרות לעצב את כל הליכי הקבורה והאבלות על פי תפיסת עולמו של הנפטר ומשפחתו.
"בכל מקום שאנחנו מזכירים את בנינו, אנחנו מוסיפים דברי ביקורת ושלילה על דרך מותם, וזה קשה. אין לך אפשרות להתמסר לזיכרון בגלל שהכול נעשה מורכב ורגיש. אתה עסוק המון במותר ואסור, ברצון לזכור מול החשש לפגוע, ואיך מתאים לנהוג". כך כותבת אסתר על המורכבות שבזיכרון. עמית ויותם, שניים מילדיהם של אסתר וגיל, התאבדו. למרות הקושי העצום, הם בוחרים להתיר את קשר השתיקה ולדבר, כדי להושיט יד, כדי למנוע את ההתאבדות הבאה.
אלומה מוניקנדם לאו היא יועצת ארגונית, לשעבר חברת הוועד המנהל של נאמני תורה ועבודה ופעילה בתנועה "בית הכנסת הוא המרחב הטבעי של הגבר הדתי ומופנה אליו. אישה צריכה להילחם על מקומה בתפילה כדרך קבע, ובסוגיית האבלות והקדיש – בה אולי אפשר היה לצפות למידת רחמים – הדין היה קשה כפליים". לאחר שנה של אמירת קדיש […]
מצוקת הקבורה בישראל הולכת ומחריפה. בתי הקברות הולכים ומתרחבים, ומשתלטים על מרחב החיים שלנו. כדי להתמודד עם הבעיה החלו בשנים האחרונות לקבור בקבורה רוויה, אך מדובר במענה יקר מאוד שאיננו פותר את הבעיה באמת. יוזמה חדשה מבקשת לחזור למנהג הארצישראלי הקדום של ליקוט עצמות. זהו פתרון יעיל למצוקה, חסכוני במשאבים וידידותי לסביבה, וגם מסורתי מאוד. המתווה כבר קיים, ואתם יכולים להיות שותפים
מתוך ראיית האנינות כפרק זמן לימינלי בין החיים למוות, סבורה ר' מימי פייגלסון שהלוויה היא הפרק האחרון ב'חייו הסוציולוגיים' של האדם, ולפיכך היא 'רכושו' של המת. לא ייתכן אפוא שכל הלוויות נראות זהות, בלי ביטוי לאישיותו הייחודית של הנקבר. מוטל עלינו לתבוע את לוויותינו
