בעבר הדרך המקובלת יותר בעם ישראל היתה לקיים מצוות מתוך אמונה תמימה, ומבלי לעסוק בטעמיה ובמשמעויותיה. אולם מעת שהחלה תנועת ההשכלה והנאורות, והתפתחו הרציונליזם, המדע והחשיבה הביקורתית קשה לחנך לתמימות ולהשעיית החקירה השכלית. דומני, שבפרפרזה לפרה אדומה, אפשר לומר על העיסוק בטעמי המצוות שהוא מקלקל את התמימים ומתקן את השכלתנים.
העין הרעה או הטובה היא הנקודה האריכמדית במידותיהם של אברהם מכאן ובלעם מכאן. להבנתי משמעותו של מושג זה מתייחסת למידה יסודית יותר, שעניינה אופן ההסתכלות של האדם על המציאות ועל הסביבה האנושית.
אך האדם לא אמור להיות בעל עין טובה בלבד. יש לנו שתי עיניים, ובאופן מטפורי הדבר רומז שיש להפעיל שני סוגים של הסתכלות על המציאות: העין הטובה כדי לראות את הטוב ולחפש כיצד ניתן להיטיב, והשניה כדי לזהות את הרע, להיזהר מפניו ולמצוא דרכים להיאבק בו.
מנהיגים דגולים רבים התאפיינו בצעירותם בלהט ובנחישות לפעול למען הצדק באופן מהיר וישיר וניחנו באצבע קלה על ההדק, ואילו בבגרותם התמתנו וידעו לשקול כל תגובה בכובד ראש.
צעירים רוצים לתקן את העולם, והם בטוחים שרק הדרך האחת בה הם דוגלים יכולה לעשות זאת. כשמתבגרים, נחשפים למורכבות שבמציאות, ויחד איתה מבינים את הצורך באיפוק ובסובלנות.
שלושה נושאים מכילה פרשת 'מטות': ענייני נדרים והפרתם, מלחמת הנקם במדיין והמשא ומתן של בני ראובן וגד. דומני שיש מכנה משותף לשלושת הנושאים הללו, והוא שבשלושתם עומדת על הפרק החובה לבצע משימה עד תומה.
בפרשתנו, על סף הכניסה לארץ, מובאת רשימת המסעות שנסעו בני ישראל במדבר במהלך נדודיהם. הפירוט הרב של כל המסעות ומקומות החניה נראה מיותר, וברצוני להציע שמטרתו היתה לעצב את הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של האומה. בסקירה לאחור מקבלות כל תחנות המסע משמעות חדשה כחוליות בתוך תהליך.
בתשכ"ז חזרנו אל תוך החומות, והיו אלה לחומות של תקווה. אולם כדי שתתגשמנה כל התקוות יש צורך בשילוב ידיים של שני סוגי הבונים: הבונים בחומר ובלבנים, והבונים בתורה, תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, עליהם נאמר: "אל תקרי בנייך אלא בונייך". רבי חיים בן עטר, בספרו ראשון לציון כתב על הפסוק (שיר השירים ה,ח) "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם", שמילה בנות היא מ"לשון בניין". כלומר: הקב"ה השביע אותנו לבנות את ירושלים
העולם המודרני מלא בחיות רעות שעלולות להזיק, מהן חיות בית כגון: טלפון סלולארי ומרשתת, מחשב או טלוויזי., ומהן חיות בר המסתובבות במרחבי הפרא האורבניים: כלי רכב, שלטי חוצות ותרבות קלוקלת. האם צריך להעביר מהעולם את כל האביזרים הטכנולוגיים ומרכיבי התרבות שמסכנים את עולמנו הסגור, או שיש להשתמש בהם, תוך השבתת האלמנט המזיק שבהם?
הקריאה של ה' שפותחת את ספר ויקרא מתחילה במילה: "אָדָם": "אָדָם כִּֽי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן". מילת פניה זו אינה שגרתית בתורה כלל, וניתן היה לצפות שספר העוסק בקורבנות ובעבודת המשכן יפתח בפנייה המקובל: "איש איש מבני ישראל". נראה שבפתיחה זו רצתה התורה להדגיש את חשיבותו של הפרט בחיי הכלל. הקהילה והעם נבנים מיחידים, מאדם ועוד אדם.
התורה מלמדת אותנו להעריך את העבודות היום-יומיות כשהן נעשות לשם מטרה חשובה. הכינוי 'הרמת הדשן' רומז לכך שניתן לרומם אף פעולות של פינוי שאריות. המילה דשן ניתנת להידרש בראשי תיבות: דבר שאינו נחשב. אפשר לרומם גם דברים שאינם נחשבים, כאשר הם חלק מעניין רב חשיבות, שכן חשיבותה של עבודה איננה נמדדת לפי הפעולה עצמה, אלא לפי הרעיון שהיא משרתת.
הכל מעלים על נס את תגובתו, אך עם זאת מקנן קושי גדול בלב: האם התגובה האידיאלית לאסון כה קשה היא שתיקה מוחלטת? האם התנהגותו של אהרן מלמדת שלצדיקים אסור לבכות על אסונם?
עבירות רבות ושונות עלולות, לדברי חז"ל, להביא על האדם נגעי צרעת, (במד"ר טז), אולם המפורסמת שבכולן היא לשון הרע.
היו מי שהסבירו את הסמיכות של פרשת 'תזריע' לפרשת 'שמיני', בכך ששתי הפרשות עוסקות בחטאי הפה. בפרשת 'שמיני' פירטה התורה את מה שאסור להכניס לפה – מאכלות אסורים, ואילו בפרשתנו היא רומזת למה שאסור להוציא מהפה – לשון הרע. פתגם ידוע מוסיף ומציין שצריך אדם להיזהר יותר במה שהוא מוציא מהפה מאשר במה שהוא מכניס לפה.
בתקופה בה חוגגים את היציאה ממצרים לקראת ההגעה לארץ היעודה, ושמחים ביציאה מהגלות של זמנינו וכינון הישיבה בארץ עם קום המדינה, עלינו לזכור ולהזכיר את מגמת שיבתנו לארץ הזאת, ואת חובתנו לכונן בה חברת מופת של חיים ערכיים ומוסריים, שבהם יבוא לידי ביטוי ייזכינו לשוב לארצנו אחרי 2000 שנות גלות. אבותינו ואבות אבותינו חלמו והתפללו לשוב לציון, אך רק בדורותינו זכינו לכך. דומה שלעיתים "בעל הנס אינו מכיר בניסו" (נדה לא, א). שומה עלינו ללמוד מדברי רבותינו על חזקיה, כמה חשובה ההכרה בנס וההודיה על כך. אבותינו שחלמו ולא זכו, היו מוכנים לשלם הון תועפות כדי לחיות במדינת ישראל, עם כל בעיותיה וסיבוכיה.
בתקופה בה חוגגים את היציאה ממצרים לקראת ההגעה לארץ היעודה, ושמחים ביציאה מהגלות של זמנינו וכינון הישיבה בארץ עם קום המדינה, עלינו לזכור ולהזכיר את מגמת שיבתנו לארץ הזאת, ואת חובתנו לכונן בה חברת מופת של חיים ערכיים ומוסריים, שבהם יבוא לידי ביטוי ייחודינו הרוחני.
הפסוק: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", לא צריך להיתפס רק כציווי אישי הנוגע לקימה בפני זקן באוטובוס. הוא משמיע לנו קריאת כיוון עקרונית הדורשת לכונן יחס של כבוד של כל דור כלפי הדור המבוגר ממנו, יחס שאינו מודד את מידת התועלת של כל אדם, אלא מוקיר את צלם האדם שבכל אחד, את אישיותו וערכו הסגולי הבלתי מדיד.
הכוהנים שנועדו להיות אנשי קודש, המהווים מופת לרבים, נדרשו להתרחק מן המתים, כדי להורות לעם שיש להתמקד בקידוש החיים ובתיקונם, ולא בעיסוק במוות. בכך ניתן להסביר מדוע חוזרים ונשנים אצל הכוהנים האיסורים שנאמרו בתורה לכל עם ישראל: "לֹֽא יִקְרְח֤וּ קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת" (ויקרא כא, ה).
פרשה קצרה זו, רק פרק אחד, מתמצתת במרוכז את תפיסותיה הכלכליות-חברתיות של התורה. ברצוני להצביע על התפיסה החברתית של התורה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרשה, התפיסה של חירות, שוויון ובעיקר אחווה.
ברכה מוזרה ביותר היא הברכה "שבת שלום" בה אנו מברכים זה את זה בשבת. מה הקשר בין המילה "שבת", המתארת זמן, למילה "שלום" המתארת מצב? ומדוע לא נברך איש את רעהו בברכת "שבת טובה" או "שבת שמחה"? התשובה נעוצה, כמדומני, בעובדה, ששביתת השבת אכן מכוננת מצב של שלום בין גורמים שונים הנמצאים במאבק וביריבות בשאר ימי השבוע.
החוויה הרוחנית והשילוב של יסודות מיסטיים בהוויה הדתית צריכים לעלות בקנה אחד עם עקרונות האמונה היהודית, ולהשתלב במסגרת אורח החיים של ההלכה. הם צריכים להוות השלמה לתפילה, ללימוד התורה ולקיום המצוות, ולא לייצר יהדות אלטרנטיבית של דתיות זולה, קלה להשגה, אך רחוקה מדרך התורה. ההליכה לאור אשם של רבי עקיבא ורשב"י לא תמיד עוברת בדרכים קלות ותמיד לא עוברת בדרכים עקלקלות, אלא מובילה היא בדרכים ישרות, דרכים של פניה אל בורא עולם ישירות.
אפשר לראות את מנהגי האבל בימי הספירה כמתחברים כולם לשרשרת ארוכה ואחידה של אבלות על מותם של יהודים בידי אויבי ישראל.
מאמר זה לא בא לשנות דבר במנהגי האבל של ימי הספירה, אלא חותר לחולל שינוי תודעתי והצהרתי שהוא במקרה זה בעל משקל רב. לא נקל ראש, אפוא, במנהגי האבל של ימי הספירה, כי אם נחזיק בהם במלוא עוזם, ונכיר כי מנהגי אבלות אלו לא רק על תלמידי רבי עקיבא באו, אלא על כל מי שנהרגו בידי אויבי ישראל לאורך הדורות.
המושגים "קידוש השם" ו"חילול השם" הם מושגים בעלי תוקף הלכתי שמקורם במצוות התורה (ויקרא כב 32): "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מושגים אלה מהווים יסודות חשובים במחשבה היהודית ובתודעת התפקיד הדתי של יהודים שומרי מצוות. המאמר מבקש להראות כיצד התפיסות הרווחות בציונות הדתית לגבי משמעותה הדתית של מדינת ישראל, יוצרת חידושים מרחיקי לכת בהבנת מושגים אלה, תוך התאמתם לשינויים שחלו במעמד ישראל בין העמים בזמננו.
