תגובה
אבירים סמויים
וגיבורים שקטים
זאב שביידל
זאב שביידל הוא קרימינולוג מוסמך ומטפל; פעיל בתחום הגייז הדתיים.
בעקבות המאמר "לא העזת לשאול"
– שיחה עם המטפל דרור זנדמן על טיפול נפשי ומיניות (יקיר אנגלנדר, דעות 38,
אב תשס"ח)
_________________________________________________________________________________________________________________
"קיים
פתרון ידוע לכל בעיית אנוש – פתרון פשוט, קל ושגוי"
ה"ל
מנקן
השיח
על המיניות בציבור הדתי-לאומי ניתן להערכה כפולת היבטים, כמו כל דבר. מצד אחד,
ניתן לראותו כהתקדמות חריגה בהיקפה ויוצאת מן הכלל – התפתחות שלא היה אפשר לדמיין
לפני שנים אחדות. אם מסתכלים אפילו על המוסף הסאטירי של הגיליון האחרון של "דעות",
אפשר לחשוב שכל ההומור של הליברלים הדתיים נסב סביב הלבטים המיניים של גיבורי סדרת
"סרוגים" וההומוסקסואלים הדתיים. מצד אחר, השיח הזה עדיין רחוק מלהיות
מובן מאליו וטריוויאלי.
על
רקע זה בהחלט מן הראוי להקדיש את תשומת הלב לראיונו של יקיר אנגלנדר עם הפסיכולוג
הקליני דרור זנדמן ("לא העזת לשאול", דעות 38). קיימת אירוניה
מסוימת בכך שמטפל שעובד בעיקר עם הציבור הדתי והחרדי, וככל הנראה גם מקיים קשר עם
פוסקי הלכה בכירים, יכול לפרסם את דבריו רק בבמה שהיא "הסמן השמאלי" של
האורתודוקסיה. ראיון שכזה היה עובר קצת בחריקה ב"מקור ראשון", נבלם
ב"הצופה" ומתנדף ב"בשבע". תנועת "נאמני תורה
ועבודה" החליטה להיות חלוצה גם כאן. לדעתי מדובר בהישג תקשורתי חשוב ביותר,
וארחיב על כך בהמשך.
לפני
כארבע שנים האכסניה של עיתון "דעות" נקטה תעוזה שהייתה אז חסרת תקדים,
ופרסמה את מאמר הביקורת שלי על טיפולי ההמרה, "עוצו עצה" (אז עדיין תחת
השם הבדוי "זאב דרור"). מאז הסכר נפרץ במידה רבה (וכמובן מגיעה תודה למי
שקפץ למים ראשון), ובמות רבות דנו הן בנושא טיפולי ההמרה, הן בנושא הגישה כלפי
ההומואים והלסביות הדתיים. ידיד שלי טען לא מכבר שמדובר באחד מחמשת הנושאים
הנדונים ביותר בערוצי היהדות של התקשורת הדתית. בין שהצדק עמו ובין שלא, ברור
שהנושא נחשף או "הוצא מהארון", על פי הלצה שכבר הפכה למעט נדושה. וברור
גם שלא ניתן לנתק בינו ובין הסוגיות האחרות הקשורות לשיח על האינטימיות בחברה
הדתית.
המאמר
הנוכחי לא יעסוק בביקורת על טיפולי ההמרה שנועדו לשנות נטייה מינית הומוסקסואלית.
ביקורת כזו התפרסמה ומתפרסמת באמצעי תקשורת דתיים רבים, בכתב ובעל פה, על ידי ועל
ידי אחרים. [1]
מדובר בשיח די צפוי מראש: המתנגדים לטיפולי ההמרה מדגישים כי הטיפולים האלו הוכרו
כלא-אתיים על ידי כל ארגוני בריאות הנפש בעולם, והמצדדים מדגישים את הטענה שמותר
לכל אדם לבחור את נטייתו המינית על פי רצונו ובהתאם לערכיו, כולל הערכים השמרניים
והדתיים. רק אעיר בקצרה את הדבר המובן מאליו – הוכחת היעילות הריאלית של טיפול
שנועד לשנות את הנטייה המינית (כמו של כל טיפול רגשי אחר), מן הראוי שתתבסס על
מחקר מסודר מבחינה מתודולוגית, שכולל קבוצת מחקר וקבוצת ביקורת, ולא על שבועות הן-
הצדק של המטפלים והמטופלים.
את
המאמר הזה הייתי רוצה להקדיש לתשתית הרעיונית העומדת לדעתי מאחורי טיפולי ההמרה
כפי שהם מתוארים על ידי דרור זנדמן. למען הגילוי הנאות, עליי לציין שמעולם לא
טופלתי על ידי זנדמן (שהוא מטפל ידוע בהומוסקסואלים דתיים), איני מכירו אישית וכל
טענותיי בהמשך הן ברמה העקרונית בלבד ועל סמך המשתמע מהראיון. לדעתי הראיון משקף
תובנות חשובות על הדרכים שאיתן החברה הדתית מנסה להתמודד עם השיח על המיניות
והאינטימיות.
נדמה
לי שהנושא שעובר כחוט השני בכל דבריו של זנדמן לאורך הראיון הוא שליטה, כוח
והכנעה. זה מתחיל מהמטפל הלקאניאני שאמור "לשחק את התפקיד של אבא"
ולהטיל את מרותו על המטופל. תאורטית, מותר למרוד באבא הזה, אך למעשה מאוד לא מומלץ
לעשות זאת, יען כי כל אי-הסכמה תפורש מיד כ"התנגדות לטיפול". הדימויים
של הגבר השולט והמכניע ממשיכים לאורך הראיון – פעם זה הגבר שכובש את האישה, פעם זה
החייל עם הרובה הגדול שכופה את עצמו על הילדים עם אקדח המים. נראה אף כי המרואיין
אינו מהסס להביע את דעותיו נחרצות ולשמש "יד מכוונת". יש בראיון הרבה
"כן" ו"בהחלט" וכמעט אין בו "אולי"
ו"ייתכן" – זאת בהתחשב בעובדה שהמרואיין מדבר על דברים שבמקרה הטוב
שנויים במחלוקת גדולה בין אנשי המקצוע. זנדמן מרגיש בטוח מספיק לא רק להביע את
דעותיו, אלא לנסות "לגרור" את הקורא להסכים איתן: טוב וראוי להתחתן בגיל
14! האישה היא נרקיסיסטית מטבעה! היא מוכנה לסלוח לבעל על הבגידה! ניתן לשנות
נטייה מינית! האישה תרצה בעל הומוסקסואל בתור "חברה טובה"! סוף פסוק.
הטון
הנחרץ של המרואיין מצליח להחביא את הסתירות הפנימיות המסוימות בדבריו. למשל, כשהוא
אומר שלא צריך לדבר על הדברים שהוא עצמו מדבר עליהם, או שלבחור ההומוסקסואלי חשוב לדעת
טרם החתונה האם הוא נמשך לנשים, ואז מיד נאמר שאין כל צורך בהתנסות אינטימית עד
החתונה – קשה שלא לחוש במתח מסוים. אבל הטון לא מסגיר מתח, אלא ביטחון עצמי מוחלט.
נדמה
לי שהביטחון הזה שואב את השראתו מעולם אידאלי כלשהו שאינו קשור בהכרח למציאות
הריאלית. לי נראה כי הסיבה האפשרית לאמירות מן הסוג הזה היא חוסר הרצון להתמודדות
האמיתית עם הסוגיות הקשות העומדות על סדר יומה של החברה הדתית בתחום היחסים
האינטימיים בין המינים. החברה הדתית נקרעת בין המחויבות שלה לערכים הדתיים, שאותם
היא אינה מעוניינת לעזוב, ובין המציאות העכשווית, שלא מאפשרת להתעלם ממנה. הפער
בין גיל הבגרות המינית לנישואין גדל ויוצר חלל גדול. כשלפני מספר שנים התגלתה
העובדה שקבוצת חסידי ברסלב ביבניאל משיאה ילדים קטינים, העולם הדתי התייחס אליה
כאל קבוצת שוליים תמהונית והעדיף להתעלם מהעובדה שזו הדרך הפשוטה ביותר להימנע
מהחרדות העוצמתיות סביב שמירת הברית בהגותו של רבי נחמן, ויהיה מחיר הדבר אשר
יהיה. רוב החברה הדתית אינה רואה בעין יפה את נישואי הבוסר – ובצדק, כיוון שבמחקר ידוע
שברבים מהמקרים נישואין לפני גיל 20 מסתיימים בגירושין.[2]
אלא שהעניין מצריך התמודדות בכלים חברתיים והלכתיים שהחברה בינתיים לא מוכנה
להשתמש בהם.
וזה
לא שאחרי הנישואין מגיעים אל המנוחה ואל הנחלה. שני מחקרים שפורסמו לאחרונה[3]
מראים כי בקרב זוגות נשואים השייכים לציבור האורתודוקסי המודרני בארצות הברית
מקובל לחלוטין לנהל את חיי הנישואין תוך שהם נמנעים ממגע מיני מלא במהלך תקופת
הנידה, אך מתוך התעלמות מתמדת מדיני ההרחקות – כולם או חלקם. בארץ טרם נעשה מחקר
בנושא, אך ראיות עקיפות מצביעות על כך שאנו עלולים לראות כאן תמונה דומה[4]
ואנו עדים אף להתייחסות הרבנית לנושא – לחיוב ולשלילה. וזאת עוד לפני שהגענו
לסוגיית הרווקות הטובלות, לנושא האימהוּת הדתית החד-הורית, או לסוגיית הדתיים
ההומו-לסביים. מדובר בהחלט בשאלות הלכתיות וציבוריות כבדות משקל, ולכן רבות המבוכה
והמהומה. מעבר לקושי ההלכתי העצום בהתמודדות עם הדברים, מדובר כאן בתפיסה שהולכת
ומתגבשת מול עינינו, ולפיה אנשים שיש להם בעיה עקרונית עם תחום הלכתי משמעותי כזה
או אחר בוחרים שלא לוותר על זהותם הדתית ולהישאר בדילמה במקום לשבור את הכלים
וללכת על "הכול או כלום". לא רק ההלכה מתערערת כאן, אלא אף הגבולות
המוכרים לנו של החברה הדתית ושל "מיהו דתי?". לא פלא שמול התערערות
הגבולות הזאת מרגישה החברה הדתית צורך לפנות למשהו מייצב ומעצב. רצוי – לדמות
האבהית החזקה. כזו שאפשר לסמוך עליה (בייחוד לאחר פטירתו של הרב שפירא ולנוכח השחיקה
במעמדו של הרב אליהו). ההנהגה הדתית מתפזרת ומתפרדת אף היא. ומי יורה לנו את הדרך
ויוביל אותנו אל הוודאות הגואלת?
נדמה
לי שאת החלל הזה בדיוק באות דעותיו של דרור זנדמן למלא. פיסקה אחת בראיון, שבה הוא
מדבר על איש חרדי שבא אליו וסיפר לו על משיכתו רבת השנים והבלתי ממומשת כלפי ילדים
קטנים, נשמעת ממש צורמת במהלך הראיון, כמו קול של חריקת בלמים פתאומית בשאון הרחוב
או צליל מזויף שנכנס באמצע ניגון ערב. המטפל נשוא הפנים ושופע המונחים הלועזיים
ודברי התורה נעלם לפתע, ובמקומו מציץ מטיף נוסח אמנון יצחק, שמבטיח למתגבר על יצרו
עולם הבא בנדיבות וברוחב לב. אין זו הבעת הערכה אישית, אלא אמירה משמעותית מאוד
שעושה רושם שהמבטיח יכול לעמוד מאחוריה. ובעצם מדוע לא? אם אפשר להבטיח באחריות
נישואין טובים בגיל 14 או שינוי של נטייה מינית – אז מדוע לא את העולם הבא?
אך
נראה שגם בעולם הזה כוחו של האב הלקאניאני הדתי המכוון רב לו. בקלות מדהימה הוא
מבטל במחי יד סעיפי "שולחן ערוך" מפורשים – האיסור על הוצאת זרע לבטלה,
שסביבו מתייסרים דורות רבים של תלמידי הישיבות, או החובה לקיים את מצוות העונה
בלילה הראשון (עוד סוגיה כואבת שנדונה, בין היתר, בסרט "שבע ברכות" של
חן גלון-קליין). זאת כמובן מתוך התייעצות עם גדולי הדור ופוסקים שאת שמם, כמובן,
לא נזכה לשמוע לעולם. אפילו מהראיון הכתוב ניכרים הלם מסוים של המראיין והסיפוק
הרב של המרואיין שהצליח "להפתיע". אבל אם נשים לב, נראה כי ההפתעה באה
בדיוק במקום שבו היא מחזקת את המסגרת ולא מערערת עליה או מציבה סימני שאלה. ההחלטה
היא לשמר את המסגרת על חשבון הוויתור על הפרטים, אפילו ההלכתיים. אלא שאיש לא
מסביר לנו במה מדובר ולכן נותר הרושם שלא קורה בתוך המסגרת שום דבר משמעותי שבגללו
כדאי לעשות בדק בית רציני ולהתגייס לדיון עקרוני בתחום. האב-הרב-המטפל הסמכותי
והמכוון מסביר לנו שהכול כשורה ושאם קיימות בעיות, שורשן בהתנהלות המודרנית הנפסדת
והפסולה. ויש בדבריו של זנדמן גם התייחסות (מובלעת) כלפי מי שרואה את הדברים אחרת.
לדבריו, האדם הדתי שמחובר לערכיו ירצה לחיות את חייו בהתאם, ולו כדי שלא ייווצר
קרע בין הרצוי והמצוי. לשם כך הוא בוודאי יהיה מוכן לעשות הרבה דברים – להינשא טרם
גיל הבגרות כדי להימנע מהוצאת זרע לבטלה, או לשנות את נטייתו המינית. ומכלל הן אנו
שומעים לאו – מן הסתם מי שאינו עושה כך, לא מחובר באמת לערכיו הדתיים.
אין
ספק שדבריו של זנדמן ערבים לאזנם של רבים בציבור הדתי-לאומי. הם מעודדים ונוסכים
ביטחון רב. אך רבים הם האחרים (ואני ביניהם) שחושבים שהפער בין התאוריה למציאות
מחייב את בדיקת התאוריה. רבים הם – ביניהם יוצרי הסדרה "סרוגים" והסרטים
"ואהבת" ו"הרת עולם" – שתרים אחרי המציאות הבלתי שלמה מתוך מטרה
להתנהל בתוכה על הצד הטוב ביותר. אין הם מציעים מזור פלא ולא תרופה אוניברסלית אחת
לכל. לא עומד לרשותם הברק התאורטי, ופסוקים ומדרשים אינם נשלפים לכבודם. אך ייתכן
שדווקא הם סוללים את הדרך שבה יצעד הציבור הדתי ברובו בעשורים הקרובים. אין להם
מקום ב"מסדר האבירים הסמוי" של דרור זנדמן, אך ייתכן שעשייתם תהיה דרך
חלוצית שהציבור יעדיף על הבטחות מרשימות ותאוריות מפולפלות בלא כיסוי מעשי. הציבור
הדתי כולו בהתלבטות סביב העניין. לא נותר אלא לחכות ולראות לאיזה כיוון הוא יפנה.
ואולי גם לעצב את הכיוון הזה – כל אחד כפי יכולתו.
[1] ראו בבלוג שלי, www.notes.co.il/zeevשבו פרסמתי מספר פעמים דברים בנושא.
[2] יש לציין כי הסטטיסטיקה שמוזכרת לעתים קרובות בדבר
אחוז הגירושין הגבוה בארצות הברית, מתעלמת מהעובדה שלרוב מדובר בגירושין בקבוצת
הגיל הצעירה ביותר, כלומר בגירושין לאחר נישואי בוסר. www.aboutdivorce.org
[3] Guterman, M. A.
(2008). Observance of the Laws of Family Purity in
Modern–Orthodox Judaism. Archives of Sexual
Behavior, 37
(2), 340 – 345.
Guterman, M. A. (
2006). Identity conflict in Modern Orthodox Judaism and laws
of family purity. Method and Theory in the
Study of Religion, 18, 92- 100.
