היא כמעט ולא מדוברת. האלימות שנעשית בין אדם לעצמו, בין אישה לעצמה. אלימות פיזית, החותכת בבשר החי רק בשביל הניסיון להרגיש עוד משהו בעולם שהוא לא כאבי הנפש.
מוזר לכתוב על פגיעה עצמית בתור אלימות. האמת היא, שעד הפניה מ"דעות", לא תייקתי במוח פגיעה עצמית תחת המדור של אלימות. אמנם תמיד פסעתי בשדה הסמנטי של מילים אלימות כמו דקירות, קללות ואפילו רצח. אבל בניגוד לאלימות שנתפסה אצלי כאווירה או תקרית בין א.נשים, פה הפגיעה הייתה שייכת לי ונשארה תמיד בתוך הגבול הלגיטימי והמוצדק בראש שלי.
עכשיו, בעודי כותב את הרשימה הזו, אני מתחיל לחשוב על זה אחרת. אני חוזר שוב לרגעים בהם התחילו אצלי הדפוסים שהיו חלק ממני במשך תקופה ארוכה של חיי הקצרים, ותופס אחרת את מה שהביא אותי למחוזות האלה.
ראש השנה
הפעם הראשונה שפגעתי בעצמי הייתה בישיבה. אני זוכר את זה בצורה חדה. תמונה ברורה, כמו שרק זיכרון שהפך למכונן יכול להזכר. עמדתי בחדר שלי, מתוסכל מהכל. שפל של דכאון, לב שבור במקצת וכאבי גדילה התפוצצו בי בעקבות מרעום של תפילה שלא עבדה.
אף פעם לא אהבתי להיות בבית הכנסת, אף פעם לא הצלחתי לחוש בחום ביתי אצל ה'. רציונליות "מתנגדית" שהמשיכה לקשיי אמונה, הרחיקה אותי גם מתפילת יחיד. כשהגעתי לישיבה האווירה הייתה שונה, התמסרתי ללימוד והתחלתי לנסות להגיע לאיזה הארה מול אלוהים. מנטרות חסידיות, טיפה התבודדות, חשבתי אז שאולי זה יעבוד.
ראש השנה של שיעור ב' תפס אותי מאוד לא מוכן. אכלתי עם חברים קרובים, היה כיף, קמתי בבוקר לתפילה עם ציפייה לחוות. בסוף – כלום. ישבתי בבית המדרש, מתוסכל, משועמם. פתחתי גמרא או משהו ולמדתי עד שנגמר מוסף. אחרי התפילה היום המשיך טוב, עד הלילה. בלילה לא הצלחתי לישון והראש התחיל לעבד את היום, להגיב את התגובות שלו. מפלצת. אין לי לב. אתה כופר מתחזה. כולם מוחאים כפיים, מה איתך? אצבע ועוד אצבע נכרכות לאגרוף שמכה על בית חזה ריק.
ביום השני קמתי הפוך. איחרתי לתפילה, הראש מאתמול עוד עבד, המחשבות המשיכו לרוץ ועשר דקות אחרי תחילת חזרת הש"ץ מצאתי את עצמי בחדר שלי, עומד בוהה בעוגת דבש שהכינה אמא של החבר שהיה איתי בחדר. בתוך תבנית אינגליש קייק מאלומיניום נחה סכין חד"פ מפלסטיק. דגם פשוט אבל עם שיניים. למרות שהשנאה שצפה בי, הראש שלי היה ריק מרגשות. מין שד לא מוכר שהוא בעצם אני כעס על האני האטום. קליפה ריקה רצתה להרגיש תוכן, משהו. תפסתי את הסכין והתחלתי לנסר את הכתף שלי. מוזן בשנאה, ריקנות ואדרנלין שכמו השחיזו את הלהב.
הגעתי לזוב דם, זרזיפון קטן שסיפק אותי.
נרגעתי.
המסע לפולין
החוויות האלה, שאני שונה מכולןם, לא מרגיש עצב כמו כולןם, שאני ראוי לגינוי עצמי על חוסר התחושה הצטברו אצלי כבר ילדות ארוכה, בשיאה המסע לפולין.
שבוע מושקע, המון הכנה, בעיקר היסטורית אבל גם כזו עם יומרה רגשית. המסלול היה סטנדרטי, אותו הבכי ביער הילדים, קרון הרכבת בלודג' ותאי הגזים של מיידנק ואושוויץ. גיא הריגה משפחתי ואני ישן לי בשקט בלילה. הכרית יבשה לגמרי. גם הטישויים יושבים בפח על סעיף נזלת ולא על סעיף בכי. אחרי שבליל שבת היה מעגל בכי טוב ויפה שבסופו אפילו אני הצלחתי להוציא מעצמי, בלי הרבה קשר לשואה, כמה דמעות, התחלתי להבין ולחשוב שהשוני שלי אחר.
ספרתי לעצמי שזה הישרדותי יותר. באותו זמן הדיכאון התחיל להיות הרבה יותר קיומי והתקשיתי להסביר לעצמי למה הקונספט ההישרדותי עוזר לי. אחר כך פשוט התנתקתי מזה, חשבתי שהשלמתי עם הסיפור. כשהדיכאון נכנס עמוק יותר למשוואה והצטרף לתחושת הגועל מעצמי, הגיעה כמיהה להרגיש.
בסוף הכמיהה הזן התפוצצה לתקופה ארוכה שבה הייתי שורט את עצמי, חותך בצורה לא מסוכנת, מגרד פצעים ונהנה מהכאב.
הלכות פגיעה עצמית
לכאב היה פן דתי לא פעם. חבר שלח לי חקירה הלכתית בסוגיה של פגיעה עצמית. מישהו שגדול ממני בכמה שנים כתב את הטקסט הזה. זה היה טקסט פוצע. הכותב הכיר בכך שהפגיעה העצמית שלו היא פסולה במידה מסויימת, וניסה להצדיק, או לפחות להכשיר אותה בכלים הלכתיים. האמת, שרוב מי שיקרא על נחת רוח שבאה מחתך יפה שמדמם הרבה, לא יוכל להבין. לא תוכלו להבין איך עבודת ה' יכולה להגיע מייסורים, לא תבינו איך שמירת המצוות תבוא רק על ידי כאבים, איך החוויה הדתית תצמח ככה.
כמו ששרה לאה שבת את מילותיה של איה כורם, ביציאה ממצרים, לפחות 40 ימים לא ידעתי מי אני. ההיפרדות מהשריטות הותירה אצלי ותשאיר אצל השאר חלל פנוי גדול. מי ידע מתי אני וחברי נזכה לעבוד את ה' מתוך אהבת חינם חסרת פשרות, ללא כל סימני שאלה.
שנזכה.
לתגובות – redoutofgrey@gmail.com
