אבי-רם צורף הוא בוגר ישיבת מעלה גלבוע, סטודנט להיסטוריה של עם ישראל וספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
במספר מקורות בתלמוד ובמדרש עולה דיון על המושג "זקן". מיהו אותו זקן אשר יש לכבדו? כיצד אמורות להיראות מחוות הכבוד, וכלפי מי הן אמורות להיות מופנות? האם זה רק עניין של גיל, או שיש כאן גם משתנה התלוי במעשיו של אותו זקן? התפיסות השונות המשתקפות במקורות מביאות לידי ביטוי עמדות שגם כיום ניתן למצוא להן הדהוד – ביחס למקום שאותו יכול לתפוס הזקן בחברה, וביחס להיותו חלק בלתי נפרד ממנה. אבירם צורף מנתח את הסוגיה התלמודית והמציאותית ביחס למקומו של הזקן בחברה
הזִקנה איבדה את הילת הקדושה שאפפה אותה. היא נותרה משקיפה מבעד לחלון על העולם שוקק החיים, המתנהל כאחוז-תזזית ומדיר אותה אל המרחבים המוגדרים לה, אל ד' האמות שאותן אין ביכולתה לפרוץ. החתירה המתמדת אל הזקנה כאל מושא תשוקה תרבותי וחברתי, הרצון לזכות בתואר 'זקן' ותפישתו כתואר המקנה עוצמה וסמכות ‒ אינם מהווים, לכאורה, חלק מעולמה של החברה המודרנית, אשר דחקה את הזקן לקרן זווית. הילת הקדושה האבודה של המילה 'זקן' גורמת, לעתים, להתייחס לחברות קדם-מודרניות ככאלה שבהן תפס הזקן (הממשי, לא הלשוני) מקום משמעותי וסמכותי. תפישה זו נובעת מראייתן כחברות המשמרות את רציפות המסורת שלהן, כלומר את ירושת זקניהן, בחינת: "שאל אביך ויגדך". אך נראה שמושג המסורת או התורה אינם הולמים באופן מוחלט את מושג הזקנה, מרחביהם אינם מתמזגים לכדי מרחב הרמוני אחיד, והם מותירים מובנים עודפים היוצרים מתח ביניהם. גם בעולמה של תורה משחרים לטרף נמרים צעירים, המותירים את האדם הזקן על אדן החלון.
במסכת קידושין, נערך דיון תלמודי בנוגע למשמעויותיו של הציווי: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אני ה'".[1] הדיון חושף את המתח הקיים בין מושג הזקנה לבין עולמם של תלמידי-החכמים. הסוגיה פותחת בברייתא (המופיעה במקורה בספרא) הדנה בשאלת החובה לכבד זקן אשמאי, כלומר זקן רשע (אשמאי מלשון 'אשם'):
"מפני שיבה תקום ‒ יכול אפילו מפני זקן אשמאי? תלמוד לומר: "זקן ואין זקן אלא חכם, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. רבי יוסי הגלילי אומר: 'אין זקן ‒ אלא זה שקנה חכמה, שנאמר: 'ה' קנני ראשית דרכו' '… איסי בן יהודה אומר: 'מפני שיבה תקום ‒ אפילו כל שיבה במשמע' ".[2]
השאלה המובאת בברייתא מבקשת לערער את מובנה המקובל של המילה 'זקן'. מעתה זו אינה מורה על בגרותו של אדם ועל גילו, אלא על סגולותיו ‒ אדם זקן אשר יש להדר את פניו בקימה אינו זוכה לכך מתוקף שערו המלבין, כי אם בזכות חכמתו. לכן, על-פי שתי הדעות בברייתא, אין לקום מפני זקן אשמאי.
במבט ראשון נראה כי המחלוקת בין תנא קמא לבין רבי יוסי הגלילי אינה רבת-משמעות, מעין אי-הסכמה שולית על מקור האסמכתא לדין, אך עיון מדוקדק יותר מעלה כי יש עניין במחלוקתם. תנא קמא טוען כי הזקן הוא החכם ‒ כלומר, זה האוחז בתפקיד ואמון על הנהגת העם ‒ ולומד זאת מן הפסוק המתאר את הציווי על אסֵפת שבעים הזקנים המסייעים למשה בהנהגת העם במדבר.[3] מושג הזקנה, אליבא דתנא קמא, אינו תלוי בגילו המופלג של האדם, אלא בתפקידו ובמעמדו. הזקן אינו אלא תלמיד-חכם, המַגלה את לבני-השיער ממגוריהם הנינוחים בלשון. זוהי קריאת תגר מצדם של החכמים, המבקשים לרשת את מקומם של הזקנים כבעלי הסמכות. רבי יוסי הגלילי, לעומת זאת, זהיר בדבריו. הזקן אינו "חכם", אלא "זה שקנה חכמה". חלף מילה המלמדת על תפקיד, הוא מעדיף ביטוי המלמד על קניית תכונה המאפיינת את הזקן. הזקן אכן מתאפיין ברכישת חכמה, ולכן אין לקום מפני אשמאי, אך אין בכך כדי לטעון כי מובנה של המילה 'זקן' מצטמצם לכדי 'חכם'. הפסוק שבו מסתייע רבי יוסי הגלילי מחדד אף הוא את עמדתו השונה ‒ אלה הם דבריה של החכמה בספר משלי. חכמה זו איננה בעלת תכנים מוגדרים וברורים ואין היא קשורה בנשיאת עול כלשהי; זוהי חכמה כללית, המתהדרת בידיעת אמת וברדיפת צדק: "כִּי-אֱמֶת, יֶהְגֶּה חִכִּי; וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע".[4] רבי יוסי הגלילי אינו נוטל את מובנה של המילה 'זקן' ומלביש אותה על מושא אחר, על ה'חכם'. הוא מבקש לדייק אותה, לטעון שהיא מלמדת גם על התכונות שרכש הזקן בימי חייו, ובכך מותיר את מקומה בשפה. לעומתו, איסי בן יהודה (שדבריו אינם מופיעים בדרשה שבספרא) מבקש לשמר את המובן הראשוני של המילה כמסמנת את המבוגרים, את אלה שהגיעו לגיל מופלג, ואינו מוכן לכל טשטוש של המובן הזה או צמצומו. מבחינתו, המילה 'שיבה' עודנה מבטאת "כל שיבה במשמע", והכבוד כלפי הזקן אינו נובע מתפקידו או מהתכונות שרכש, אלא מעצם זקנתו, מעצם גילו.
הדיון התלמודי הנסוב סביב מחלוקתם של תנא קמא ורבי יוסי הגלילי הופך את התמורה הלשונית מ'זקן' ל'חכם' לחריפה אף יותר:
"רבי יוסי הגלילי היינו תנא קמא! איכא בינייהו יניק וחכים ‒ תנא קמא סבר יניק וחכים לא, רבי יוסי הגלילי סבר אפילו יניק וחכים…"[5]
בעלי הסוגיה מפרשים את דעתו של רבי יוסי הגלילי דווקא כעמדה רדיקלית יותר, הגורסת כי הציווי מתייחס גם לאדם צעיר וחכם, שהרי קניית החכמה אינה מוגבלת בגיל ואינה שייכת דווקא לאלה המבוגרים. בעזרת פירוקו של הפסוק, טוענים בעלי הסוגיה כי המילים 'שיבה' ו'זקן' אינן מקבילות זו לזו וכי הפסוק מלמד על שני ציוויים: "מפני שיבה תקום", המתייחס לזקנים ו"הדרת פני זקן", המתייחס לחכמים. באמצעות מהלך זה, ממשיכים בעלי הסוגיה בתהליך הגליית המובן של הזקנה הממשית מן הלשון, ממילת ה-'זקן'. מעתה, מילה זו הופכת לנחלתם של תלמידי-החכמים, ואף מסייעת לביסוס מעמדם; עמדתו של תנא קמא מתפרשת דווקא כעמדה המותירה את המילה על-כנה ואינה מפרקת את הפסוק לגורמיו, ולפיכך כפוסלת את האפשרות שמדובר גם ב'יניק וחכים' (אך יש לזכור כי תנא קמא ‒ גם על-פי בעלי הסוגיה ‒ מחזיק בעמדה הגורסת כי 'זקן' אינו אלא 'חכם'). עם זאת, הפרשנות הפונה דווקא אל עמדתו של רבי יוסי הגלילי ומבארת את דבריו כמלמדים על תמורה רדיקלית בהבנת מושג ה'זקנה', נוטלת את העוקץ שניתן היה לזהות בדבריו קודם לכן ומכשירה את הקרקע להמשך הסוגיה, אשר מכאן ואילך תוסיף לדון בכבודם של תלמידי-חכמים כביטויו העיקרי של הציווי.
התמורה הלשונית, העתקת המובן של המילה 'זקן' מן המבוגר אל התלמיד-חכם, יוצרת מתח המגיע לשיאו בדיון על דבריו של איסי בן יהודה:
"אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה. ר' יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי, אמר: 'כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני'. רבא מיקם לא קאי, הידור עבד להו. אביי יהיב ידא לסבי. רבא משדר שלוחיה. רב נחמן משדר גוזאי, אמר: 'אי לאו תורה, כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא' ?"
[תרגום: ר' יוחנן היה קם מלפני זקני ארמיים, אמר: 'כמה הרפתקאות עברו על אלה'. רבא לא היה קיים, אך הידר את פניהם. אביי נתן יד לזקנים. רבא היה שולח שליחים. רב נחמן היה שולח רצים, אמר: 'אם לא תורה, כמה נחמן בר אבא ישנם בשוק'].
השקלא-וטריא נפתחת בקביעה הלכתית של רבי יוחנן, המצדדת בעמדתו של איסי בן יהודה, אשר ביקש, כזכור, לשמר את הזקן בזקנותו, וטען כי חובת הקימה וההידור חלה ביחס ל"כל שיבה במשמע", לכל אדם זקן ‒ חכם ובור כאחד. קביעה זו אף מועצמת באמצעות תיאור מעשיו של רבי יוחנן, אשר היה נוהג לקום אף מפניהם של זקנים ארמיים. השימוש במילה הארמית 'סבי' משאירה אותנו בתחום הזקנה הממשית, הפיזית, ומלמדת על גילם המופלג של אותם זקנים. במעשיו, מבטא רבי יוחנן את תפישתו, שלפיה הקימה מפני הזקן נובעת מן ההרפתקאות הרבות שעבר, מעצם קיומו רב-השנים על פני האדמה ומחוויות חייו. זוהי תפישה המזהה את כבודו של הזקן כנובע ממקור אחר לחלוטין מזה של החכם ‒ אין הוא תוצאה של של חכמה שרכש, אלא נובע מן הקיום הקודם לה. בנוגע לשאלה זו, אין כל מקום להבחין בין זקן ארמי לזקן מישראל, ומכאן שאין להבחין כלל בין זקן חכם לבין בור. לכך מתווסף הדמיון הצלילי בין 'סבי דארמאי' לבין 'זקן אשמאי', המושג שפתח את הדיון. דמיון זה מעצים את התנועה של רבי יוחנן כנגד מהלך הדיון, אשר, עד כה, הסיט את המוקד מן ה'זקנה' אל ה'חכמה'.
עם זאת, קולו של רבי יוחנן אינו קול יחיד, ומיד אחריו מובא תיאורו של רבא, אשר לא קם מפני הזקנים, אך הידר אותם בצורה מסוימת. מעשה זה מבטא אי-נחת מן התפישה שמביע רבי יוחנן. זהו מעשה המבקש להקטין את עוצמת המחווה שלו. אליבא דרבא, לא ייתכן לקום מפני זקנים ארמיים, זוהי מחווה מוגזמת ומוקצנת, ויש להסתפק בהידור. המתח בין תפישות ה'זקנה' השונות מגולם גם בתיאור השני ‒ אביי היה נותן יד לזקנים (ודוק: ל'סבי', ולא לחכמים), כדי לסייע להם, ולא ראה בכך פחיתות כבוד. אך רבא, לעומתו, רואה גם בכך מחווה מוגזמת, ולכן שולח שליחים לעשות זאת. עמדתו של רבא מתבהרת באמצעות תיאורו של רב נחמן השולח גם הוא משרתים שיסייעו לזקנים הנקרים בדרכו, ומתרץ זאת בטענה שאין זה ראוי שהוא, כנציגה של התורה, יסייע לזקן, שהרי יש בכך משום הענקת בכורה לכבודו [של הזקן] על פני כבודה [של התורה].
הסוגיה, הנחתמת בדבריו המהדהדים של רב נחמן ‒ "אי לאו תורה, כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא" ‒ מסתיימת בהדגשתו של קול שתפס בה מקום מרכזי לכל אורכה, הקול שביקש להגלות את הזקנים הממשיים, ה'סבי', מן הטריטוריה שלהם בשפה ‒ מן המילה 'זקן', העוברת לרשותם של תלמידי-החכמים. עם זאת, דברים אלה, העומדים לצד דבריו של רבי יוחנן, מסמנים את הערעור על אותו קול עצמו. רב נחמן מבטא את החרדה, את תחושת האיום הגורמת לצורך לשנות את מובנה של המילה 'זקן'.
הזקנה הממשית, כפי שטוען רבי יוחנן, יונקת את כוחה מעצם קיומה, מתוקף ההרפתקאות הרבות שעברו עליה, ובכך מייצרת מקור אחר של עוצמה, אשר אינו נובע מן התורה והחכמה. בדבריו אלו, קורא רבי יוחנן תגר על כוחם המתחדש של תלמידי-החכמים. השיבה שוברת את התבניות המקובלות ומייתרת את הצורך להבחין בין ישראל לארמאי ובין חכם לאשמאי. הרצון להגלות את הסב מן הטריטוריה הלשונית שבה הוא מתקיים מבטא את הרצון לייצר מרחב חדש של עוצמה, המנותקת מן הזקנה ומאריכות-הימים. תלמידי-החכמים הצעירים נתונים במעין מאבק אדיפלי, שבו האב-'הזקן' מאיים על כבוד תורתם מפני שהוא מייצג מקור סמכות אחר. מסיבה זו, הם מבקשים להדחיק אותו ובד-בבד להשתמש בכוחו ובסמכותו, המוענקים לו באמצעות המילה 'זקן'. אך המהלך הפרשני אינו יכול להיות מושלם; המובנים השונים של המילה מוסיפים לבצבץ מבעד למשמעות החדשה אשר ניתנה לה ומותירים את עקבותיהם בתוכה. הניסיון להגלות את הזקן אל מחוץ ל'זקן' נכשל תמיד, והזקן מוסיף לתבוע את כבודו, כפי שמבטאים זאת בסוגיה רבי יוחנן ואביי.
הניסיון להגלות את הזקן אל מחוץ ללשון, המעניקה לו את מעמדו וכבודו החברתי, והאשליה הטמונה בו, באים לידי ביטוי בחברה המודרנית באמצעות חלוקתו של המרחב. מישל פוקו הצביע על קיומן של 'הטרוטופיות' ‒ מקומות העומדים מחוץ למקומות הממשיים, המקובלים, ומייצרים מרחב של אשליה, המצביע על התעתוע המתקיים במרחב הממשי עצמו.[6] בית-האבות המודרני גם הוא מעין הטרוטופיה כזאת ‒ המרחב האנושי הממשי מבקש להפוך למרחב חסר זקנים, ולכן הוא מגלה אותם אל המרחב האחר, האשלייתי, העומד מחוץ לכל מקום חברתי. כך הוא מייצר לעצמו אשליה ולפיה הזקן נעדר מן הממשות וכך הוא אינו מאיים עוד. הדחקתו של הזקן אל מרחבי בית-האבות נובעת גם היא מהחרדה מפני התביעה האין-סופית שנובעת מקיומו. זהו פחד מעולמו של הסב, האוצר בתוכו מושגים ושפה שונים לחלוטין מן העולם המודרני, ועשויים לערער אותו ולצבוע אותו בצבעים אחרים, החורגים מן המוכר ומשיבים את המודחק. אך דווקא בנייתו של המרחב העומד מחוץ לממשות, יצירתה של ההטרוטופיה, מנכיחה את דמותו של הזקן ומכשילה את הניסיון להגלותו.
הקמתו של בית-האבות, כמוה כשליחת השליחים על-ידי רב נחמן ורבא. היא מבקשת להתמודד עם חרדתה מפני הזקן, מפני עוצמתו כדמות אב, העלולה להחלישה ולקחת ממנה את כוחה באמצעות הדחקתה. בעולמם של חז"ל, התחוללה ההדחקה בלשון, בעוד שבית-האבות מחולל את ההדחקה הזאת במרחב. רבי יוחנן ואביי, לעומת זאת, מעדיפים לוותר על ניסיון ההדחקה, אין להם יומרות לרשת את מקומם של הזקנים. כבודה של תורה, לפי דעתם, אינו נוגד את כבודם של הזקנים, אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא הנימה. זוהי עמדה המבקרת את הכחשתו של הזקן, את הניסיון העקר להתעלם מקיומו; היא שוללת את המרחב המודחק של בית-האבות וקוראת ליצירתו של מרחב מפויס עם הזקן, להשבתו לרחובה של עיר. לנגד עיניהם של המחזיקים בעמדה זו נרקמת תמונה בה, הילדים המשחקים ברחובות מתרוצצים לצד הזקנים היושבים בהם, "ואיש משענתו בידו מרוב ימים".
