אוצרות אתיופיה / יוסי זיו

 

not memberg

 

הקהילה היהודית באתיופיה שמרה באדיקות על מסורות הלכתיות קדומות במשך אלפי שנים. הלכות אלה לא עברו את התמורה העצומה שפקדה את ההלכה הרבנית לאורך הדורות, והן משמשות עדות חיה לנוהגים הלכתיים עתיקים. על תרומתה של מסורת ביתא ישראל להבנת השתלשלות ההלכה בישראל

ברחוב הישראלי, היחס הנפוץ ליוצאי אתיופיה מסתכם במילה אחת: 'תשתלבו'! מדינת ישראל עשתה ועושה מאמצים רבים להעלאתם ארצה ולשילובם בכל מסגרות החברה הישראלית, ולרוב אנו מצפים מהם שיתחילו לציית לקודים המקובלים של מסלול החיים בישראל – גן, בית ספר, צבא, טיול, לימודים, עבודה, חתונה ובקיצור 'חיים'. למעשה, עדיין לא לגמרי השתחררנו מאידיאולוגיית 'כור ההיתוך' שפרחה כאן בשנות החמישים תחת שרביטו של דוד בן גוריון.

אבל לא רבים יודעים כי מאחורי הפנים השחומות והעיניים הבורקות של יוצאי אתיופיה, חבוי אוצר בלום של מסורות יהודיות קדומות. מסורות אלו שרדו בכפרי ביתא ישראל במשך אלפי שנים, תוך התגברות על קשיים שקשה אפילו לדמיין. היכרות עם מסורות אלו, כמוה כחשיפת סרט צילום עתיק, שמאיר מחדש את דברי חז"ל במשנה, במדרש ובתלמודים.

מסורות יהודיות קדומות. מסורות אלו שרדו בכפרי ביתא ישראל במשך אלפי שנים, תוך התגברות על קשיים שקשה אפילו לדמיין. היכרות עם מסורות אלו, כמוה כחשיפת סרט צילום עתיק, שמאיר מחדש את דברי חז"ל במשנה, במדרש ובתלמודים

מסוגלות יוצרת מחויבות

נעיין בדוגמה אחת. המשנה במסכת סוכה (ב, ח) מספרת: "מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת (=הסיט) את המעזיבה (=קרשי הגג) וסיכך על גבי המטה בשביל קטן". מדוע טורח שמאי הזקן, בעיצומו של חג, לפרק חלק מגג ביתו ולסכך מעל מיטת נכדו? האם סבור שמאי שתינוק בן יומו בר חינוך הוא? בשנות לימודיי בישיבה הסברתי לעצמי, שמדובר כנראה בעוד חומרה של שמאי הזקן, ואנו כמובן תומכים בהלל.

אולם, מסורת ביתא ישראל מאירה את מעשהו של שמאי באור חדש. יהודי אתיופיה בארץ מוצאם לא התייחסו לגיל 13 כגיל חיוב במצוות. הם לא נהגו לחגוג או לציין בר ובת מצווה. למנהגם, אדם חייב במצוות מהרגע בו הוא מסוגל לקיימן. מסוגלות יוצרת מחויבות! כך למשל נערים בני שבע ושמונה צמו ביום כיפור צום מלא, לא מדין חינוך ולא כ'תחרות' בין חברי הכיתה, אלא כבוגרים האסורים באכילה ובשתייה. התפיסה ההלכתית האתיופית גורסת שאם אתה מסוגל לקיים את המצווה אתה מחויב! שמאי כנראה דוגל בשיטה זו. הרי תינוק בין יומו מסוגל בעזרת מבוגר לקיים מצוות ישיבה בסוכה, ולכן יש חובה לדאוג לכך וזה בדיוק מה שעשה שמאי.

תפיסה זו תואמת להפליא את מדרש ההלכה לספר ויקרא: "כל האזרח [בישראל ישבו בסוכות] – לרבות את הקטנים" (ספרא אמור פרשה יב); ואת דברי הברייתא בתלמוד הבבלי (סוכה מב ע"א): "תנו רבנן קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע". יש לבחון את המסוגלות ביחס לכל מצווה ובהתאם לכך לקבוע את החובה.

אמנם, ברוב עדות ישראל השתרשה המשנה שבמסכת אבות (ה, כא): "בן שלש עשרה למצות". אולם, כבר הוכיחו ראשונים ואחרונים שמשנה זו אינה מיסוד מסכת אבות אלא תוספת מאוחרת. ואכן, גם אצל יהודי תימן אין התייחסות מיוחדת לגיל שלוש עשרה. קטן בר הכי קורא בתורה ומוציא ידי חובה את הציבור כולו.

נמצא שמנהג ביתא ישראל מסייע בידנו לעקוב אחר השתלשלות ההלכה בישראל. בימים הראשונים, לפחות בחלקים מסוימים של עם ישראל, כל המסוגל לקיים מצווה היה מחויב לקיימה. מעידים על כך מעשהו של שמאי, הסִפרא והגמרא שהובאו לעיל. במרוצת הדורות התגבשו דפוסי הלימוד והתלמידים חולקו לכיתות לפי שכבות גיל. נוצר מצב מביך: באותה כיתה חלק מהילדים ידעו לשמור גופם בנקיות והחלו להניח תפילין, ומתלמידים אחרים, שעדיין לא ידעו לשמור כראוי על נקיות, נמנעה הנחת תפילין. כך קרה גם בקריאת התורה, בנטילת לולב ובכל מצוות עשה שדורשת בגרות. דעתם של חז"ל לא הייתה נוחה ממצב זה, והם שאפו לאחד את גיל החיוב במצוות. תופעה זו נקראת בלשון החוקרים: "סטנדרטיזציה של ההלכה", והיא נפוצה בתחומים רבים. חכמים קבעו את גיל שלוש עשרה – שהוא גיל בגרות מינית ותודעתית – כגיל החיוב למצוות.[1]

אולם, בשלב בו נקבע גיל שלוש עשרה כגיל חיוב במצוות, ביתא ישראל כבר היו מנותקים מעם ישראל. נודדים לאורך יובלו של הנילוס ממצרים לאתיופיה. כמקובל בחברות מבודדות וסגורות, שמרו בני העדה בקנאות על מנהגם הדתי ולא עשו בו כל שינוי.

מנהג אבותינו בידינו

גם כאשר מנהגם עמד בסתירה לפשט הכתוב, אחזו מנהיגי העדה במנהג אבותיהם ומנעו כל שינוי. נדגים בקצרה מהכתוב בפרשת ויקהל: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג). על אף שלפי פשוטו של מקרא האיסור הוא להבעיר אש, נהגו בביתא ישראל גם להימנע מהשארת אש בוערת בשבת. כל אש כובתה היטב מבעוד יום. בביקוריי הרבים בבתי הקסים ובשיחות ארוכות שניהלנו, שאלתי שוב ושוב: "הרי כתוב שאסור להבעיר, לא כתוב שאסור להשאיר אש בבית!" "אתה רוצה שנעשה נגד מנהג אבותינו?" השיבו הקייסים בלעג. "אנו עושים בדיוק מה שעשו אבותינו!"

בביקוריי הרבים בבתי הקסים ובשיחות ארוכות שניהלנו, שאלתי שוב ושוב: "הרי כתוב שאסור להבעיר, לא כתוב שאסור להשאיר אש בבית!" "אתה רוצה שנעשה נגד מנהג אבותינו?" השיבו הקייסים בלעג. "אנו עושים בדיוק מה שעשו אבותינו!"

עם עלייתם לישראל והתרחבות המחקר על אודות ההלכה האתיופית, מתבררות רבות מהלכותיהם כהלכות קדומות שנהגו בעם ישראל ולא נחשפו לתמורה העצומה שפקדה את ההלכה הרבנית בספרות המדרש, המשנה, התלמודים והפוסקים שבאו בעקבותיהם.

ומה קורה כיום? בדרך כלל נוטים צעירי העדה לאמץ את המנהג הרבני המקובל בישראל, אותו הכירו במוסדות החינוך הדתי בהם גדלו. אולם, אין זה מחזה נדיר, לראות סעודת שבת בה כל הסועדים נהנים מאוכל חם שהורד זה עתה מהפלטה; בעוד שזקן המשפחה נמנע מאכילת אוכל חם בשבת ומעדיף תבשילים קרים. כך גם מוצאים אנו התנגדות של זקני העדה לנישואין בין קרובי משפחה רחוקים או לקיום ברית מילה בתוך בית הכנסת.

האם על בני העדה להמשיך לאחוז במנהג אבותיהם? לא אפרט כאן את כל צדדיה של הדילמה הזו, העומדת לפתחם של בני העדה ומנהיגיה. אומר רק שלדעתי טוב יעשו בני העדה אם יאמצו את ההלכה הנהוגה כיום בשאר העולם היהודי; בין השאר משום ששמירה על מסורת אבותם, הרחוקה משמעותית מההלכה הנהוגה בשאר העם היהודי, תבדל אותם באופן מהותי משאר העם ותהפוך אותם למעין כת. ואף על פי כן, להלכה האתיופית תפקיד חשוב בהבנת השתלשלות ההלכה בישראל, ועל כן חשוב מאוד – לנו ולהם – להכיר אותה ולעמוד על מקומה בהקשר הזה.

 

*ד"ר יוסי זיו חוקר את ההלכה האתיופית ומלמד במכללות אורות, הרצוג ושאנן

[1] להרחבה עיינו בספרו המצוין של יצחק גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת גן תשנ"ב, עמ' 19–31.