חלקה הראשון של המסה, 'כשחלומות הופכים מציאות', ביקר שתי תפיסות עולם מנוגדות המתחרות על רוחו של הציבור הדתי לאומי – הגישה השמרנית האמריקאית, וגישה אותה ניתן לכנות 'רדיפת החזון', כאשר שתיהן יוצרות משברים חדשים לצד התיקון אותו הן מנסות ליישם. מתוך הבנה שחלומה של החברה הדתית צריך לחזור להיות עבודת ה', ולא שימור של פרקטיקות או מהפכה לשם מהפכה, מוצעת בחלקה השני של המסה אלטרנטיבה לשתי תפיסות העולם הללו, באמצעות מבט מחודש על מושג האורתודוקסיה – "אורתודוקסיה זמנית". מסה בשני חלקים, חלק שני.
החלק הראשון של המסה 'כשחלומות הופכים מציאות', בחן והשווה בין הגישה השמרנית האמריקאית, וגישה אותה ניתן לכנות 'רדיפת החזון'. שתי הגישות הללו ממלאות חלל פנוי, שנוצר בשנים האחרונות עם מימוש והתנוונות תפיסות העולם הוותיקות לאורן חי המגזר, ומגיבות גם על השינויים הגלובליים ההופכים חלקים ניכרים מתפיסת העולם הזו ללא רלוונטיים.
התפיסה השמרנית מתעצמת, בראש ובראשונה, כתגובת נגד להלך הרוח ה'פרוגרסיבי' שמכה שורשים בחברה הישראלית ולמשבר הרוחני אותו הוא מעורר. תפיסת העולם ה'פרוגרסיבית' הציבה מבחן מוסרי, הבוחן ערכים ופרקטיקות לאור היחידים הסובלים מהם ('אד מיזרימום'), ומעצב מחדש את מבני החברה הותיקים. לאור השינוי הזה והשלכותיו על העולם הדתי, קוראת השמרנות לאחוז במוסדות הותיקים, כמכוננים ומשמרים ערכים וצורת חיים יציבה ורב דורית, שלא תתכרסם על ידי שיני הזמן. השמרנות קוראת לעזיבת תפיסות פילוסופיות ופוליטיות נאיביות הרווחות בציבור הדתי לאומי, ולקיום דתי שעיקרו שימור המסורת וערכיה.
רדיפת החזון היא תפיסה אידיאולוגית שמנסה לשמר את אבני היסוד של הרוח הדתית לאומית, כפי שהונחלו ע"י הרב קוק ותלמידיו. לאורך שנות קיומה מימשה הציונות הדתית קיום לאור חזון גמיש ומשתנה, שבתקופות שונות נשא אופי דתי, תורני או לאומי. העדרו של חזון כזה, שמגובה ע"י הלכי הרוח השמרניים, מוביל למשבר ולהתנוונות רוחנית, ולצורת חיים שבמוקדה לא ערכי המגזר, אלא מאפייניו הסוציולוגיים.
לפעמים נדמה כי אנחנו מצפים מהתורה שלנו לא רק ליצור תפיסות תשתיתיות הנוגעות לחיים המודרניים, אלא גם להגיב בזמן אמת ובאופן עמוק לכל פרשייה ומשבר מקומי. קל לראות את הקשר בין גישה זו לבין הקיום החרדתי שתיארנו.
חלקה הראשון של המסה ביקר את שתי תפיסות העולם הללו ממספר כיוונים: במסווה של שימור הקיים, התפיסה השמרנית מסיטה את הספינה הדתית לאומית לאופקים אידיאולוגיים חדשים, שכוללים, בעסקת חבילה, סט ערכים גלובלי שאין סיבה שהציונות הדתית תתחייב אליו ללא ביקורת; העולם הדתי שמציעה השמרנות הוא עולם דתי מוגבל, שמתמקד בפרקטיקות ולא ברוח, ושמלבד הראשונות, על כל ערכן, מציע לדור הבא עולם דתי שיגלוש בהכרח לחוסר רלוונטיות. לעומתה, רדיפת החזון מייצרת קיום ילדותי, שלא מממש אף חזון, אלא משתמש בו כבסיס לקיום מגזרי ותו לא. רדיפת החזון חשופה לכל אופנה תרבותית ורוחנית, ולא מאפשרת תהליך רוחני רב דורי ומתמשך.
במוקד הוצב מושג החרדה הפסיכולוגי כמאפיין זהה בין שתי תפיסות העולם, שמנסח את הבעייתיות בשתיהן. לאור הגדרת החרדה והסימפטום של פרויד, ניתן לראות בשמרנות הסטה של תשומת הלב ממוקד הבעיה. הבחירה לסגת מהמעורבות הרוחנית העמוקה ב'רוחות הזמן', אל עיסוק בחיצוני ובחברתי, הוא מאפיין של תגובה חרדתית שלא פותרת את הקונפליקט לעמקו, אלא מציעה לו אלטרנטיבה בלבד. לאור הגדרת החרדה של ויקטור פרנקל, ניתן לראות ברדיפה אחר החזון תנועה קיומית שאין מאחוריה חזון אמיתי. החזון משמש ככלי חינוכי־פסיכולוגי, שלא כולל את התביעה העמוקה, מבחוץ פנימה, של חזון אמיתי – כזה הפותח פתחים בקיום, ולא משמר אותו.
בחלקה השני של המסה אציע אלטרנטיבה לשתי הגישות הללו. הצעה זו לא מתיימרת לנסח צורת חיים קוהרנטית העונה על חסרונותיהן של שתי התפיסות, אלא לפתוח צהר לאופק אחר – מעט פחות חיצוני ומעט פחות חרדתי.
מבט משתהה על בעיות השעה
לפני שאציע ריכוך של שני המשברים ושתי הגישות אותם תיארנו, נדמה שקודם כל חשוב לדבר בשבחו של יישוב הדעת, ובערכה של המידה הטובה הזו כמפתח לבעיות אותן תיארתי. הדתיות המודרנית, במיוחד בעת הזו, רואה ערך משמעותי ב'חיבור למציאות' וב'קשר לחיים עצמם'. דוגמה בולטת לגישה הזו היא גישת תורה ועבודה, במובנה הפיזי והרוחני. דוגמה נוספת היא גילגוליו השונים של החזון התורני 'תורת ארץ ישראל', שהמכנה המשותף ביניהם הוא התביעה הרוחנית והמוסרית ל'תורת חיים' – עבודת ה' ואידיאולוגיה הלוקחות אחריות, במידות שונות של יומרה ושל הצלחה, על דמות האדם בעולם המודרני, ומרגישות מחויבות לרלוונטיות, לנגישות ובעיקר למענה לשאלות הדור היומיומיות.
בלי לבקר את הגישה הזו עצמה, נקל לראות את הדרך המוליכה מתפיסת עולם הרואה עצמה מחויבת להווה, אל תפיסה השופטת את אמיתותה, או למצער את 'הקשר שלה למציאות', על פי הזיקה שלה לכותרות העיתונים. לפעמים נדמה כי אנחנו מצפים מהתורה שלנו לא רק ליצור תפיסות תשתיתיות הנוגעות לחיים המודרניים, אלא גם להגיב בזמן אמת ובאופן עמוק (או לפחות באופן שנראה עמוק) לכל פרשייה ומשבר מקומי. קל לראות את הקשר בין גישה זו לבין הקיום החרדתי שתיארנו, על מופעיו השונים: תליית זכות הקיום של מסורת הדורות במשבר של העיתון היומי מחייבת תגובה חרדתית, בין אם התגובה הזו תקרא להתעלם מהמשבר ולהתנגד להנחות היסוד שלו, ובין אם היא תתגייס אליו במלואה.
תפיסת עולם, דרך חיים ועבודת ה' חייבות להיות רלוונטיות ואחראיות, אבל אין לצפות מהן לתשובה מיידית לכל שאלה, בוערת ככל שתהיה. אדם דתי חייב ללמוד לחיות עם שאלות לא רק כיוון שלפעמים באמת אין להן תשובות טובות, אלא גם כי בעיות עומק נפתרות בתהליך ובשינוי עמוק המאפשרים הגמשה של מה שאינו גמיש, ופתרון הנוגע למהותן של הבעיות ולא רק לפני השטח שלהן. אימוץ מבט 'אדיש', כלומר משתהה, על בעיות השעה, יאפשר בירור שלהן. המבט הזה מאותגר תמידית על ידי הקצב המודרני ועל ידי המוסר הטוטאלי שתיארתי בתחילת הדברים, אך בלעדיו תיסחף ההוויה הדתית והחברתית לתגובות חרדתיות במקרה הטוב – תגובות שיוצאות מהבטן וגוררות סטגנציה או פתרונות מלאכותיים ונרקיסיסטיים – ולדמגוגיה צדקנית במקרה הרע.
ההלכה אינה נשארת אינדיווידואלית אלא יוצרת סדר חברתי – סדר של אנשים הנענים למצווה. כמו במניין רחוב, התלוי בהצטרפותם של יחידים חסרי מחויבות חיצונית, המצווה בונה חברה של פרטים הנענים כולם אל חוק הפונה אליהם ישירות, באופן אישי.
חוק ללא מוסדות
איני מתיימר לפתור את כל הבעיות שהעליתי עד לנקודה זו. כאמור בסעיף הקודם, אני חושב שהדברים דורשים זמן ומחשבה נוספים. פתרון מוסרי שיתמודד וישוחח עם הדרישה המוסרית של אד־מיזרימום ועם השלכותיה יצטרך להיות פתרון עמוק ובסיסי, וגם הסכנות שבשמרנות ושבאיבוד החזון הן רחבות מכדי להתיימר לפתור אותן במאמר בודד. עם זאת, להלן אציג גישה שאני חושב שיכולה להציע מפלט מחלק מהסכנות הללו, ולצורך כך נצטרך לחזור למושג המוסדות.
כאמור, המוסדות הם המימוש הפרקטי והפוליטי לערכיה של החברה – מבנים חברתיים המוציאים לפועל את תפיסות העולם ואת יחסי הכוחות שלה. המוסדות מהווים אלמנט יסודי בתפיסה השמרנית, הרואה בהם גורם מחנך והישג אנושי של חכמת הדורות, שיש להסס לפני כל שינוי שלו. בשמרנות הקלאסית המוסדות נתפסים כביטוי למצב הנתון, לסטטוס קוו של ההווה, העדיף תמיד על הלא־נודע. לעומת זאת, בשמרנות האמריקאית, הנוטה לעתים לאורתודוקסיה כפי שניסח אסף שגיב, המוסדות מקבלים תוקף מוחלט יותר: הם נתפסים כהישג היסטורי של התקרבות לאמיתות הנצחיות של הקיום, עליו יש לשמור מסיבות חיוביות ולא רק מתוך חשש משינוי. תפיסה זו נגזרת מטבעה הבסיסי של האורתודוקסיה: אמונה באמיתות נצחיות, על־זמניות, של הטוב, הטבע האנושי והנורמות הראויות.
גישה זו מוכרת לנו מהיחס האורתודוקסי אל ההלכה: מנקודת מבט כזו ההלכה נתפסת כמוסד המבטא את הטבע הפנימי של האדם בכלל, ושל היהודי בפרט. המצווה היא מימוש של ערכים טבעיים וא־לוהיים, אותם האדם נדרש להסיק מתוך ההלכה, בתיאום עם הדרך בה הובנו בעבר, ולחיות לפיהם גם בתחומים שאינם הלכתיים 'טהורים'. גישה כזו אל ההלכה מכוננת עמדה דתית שמרנית, הרואה בהלכה מוסד מחנך, המשקף ומכונן אמיתות מוחלטות אותן יש לשמר.
תפיסה שונה של ההלכה מציע הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס. אני מבקש לעיין בתפיסה הזו, כפתח לכינון זהות דתית מודרנית החשופה פחות לבעיות אותן ציינתי בחלקים הקודמים של המאמר.
לוינס מתאר את ייחודה של ההלכה בכך שהיא 'חוק ללא מוסדות'. המשולש ערכים־חוק־מוסדות מייצג את המימוש הנפוץ של אידיאולוגיה בחברה: ערכי החברה מוכתבים לפרקטיקה בחוק, והחוק בתורו נאכף ומונחל על ידי המוסדות. ההלכה היא יוצאת דופן מבחינה זו, בשל העדרם של מוסדות האוכפים את החוק. המצווה פונה ישירות אל הפרט, ואין בה אלמנט ממוסד של כפייה. עם זאת, ההלכה אינה נשארת אינדיווידואלית אלא יוצרת סדר חברתי – סדר של אנשים הנענים למצווה. כמו במניין רחוב, התלוי בהצטרפותם של יחידים חסרי מחויבות חיצונית, המצווה בונה חברה של פרטים הנענים כולם אל חוק הפונה אליהם ישירות, באופן אישי.
בשונה מהמוסד האורתודוקסי, שמטרתו חינוך של חברה יציבה לאור הערכים המוסקים ממנו, המצווה דווקא מערערת – היא תובעת מהאדם היענות אפריורית, שרק הוא אחראי על הנימוקים לה. המשולש האידיאולוגי שהצגתי לעיל מכונן את מה שלוינס מכנה 'הזהה' – קיום של יש ערכי ומוסרי ברור מאליו, בעל משך, המוביל לעולם לדחיקה של מה שלא נכלל בתוכו, ולחוסר מסוגלות להיענות אתית לזר. לעומת זאת, מקור המצווה הוא תמיד האחר. האמונה במצווה כאמירה א־לוהית חסרת נימוק שירדה מסיני, מחייבת היענות אליה ללא תיקוף של מסר ברור או של מערכתיות ממסדית, המאפיינים את הקיום של הזהה. היהודי המחויב לא נענה למצווה מתוך הזדהות פנימית פרסונלית, אותה עליו לגייס בעצמו לאחר מעשה, ולא מתוך שותפות חברתית או יידישקייט מסורתני, אלא מתוך תודעת חבות ואחריות כלפי שמיא. כך מציג לוינס את תפקודה של ההלכה בקריאה התלמודית 'ותיק כמו העולם':
"האמינו לי, אין כאן שום דבר אוטופי. בקהילות היהודיות, בכפרים שהיטלר השמיד במזרח אירופה, גברים ונשים היו נפרדים מן הרוע עד כדי כך שגדר של שושנים הספיקה עבור טוהרתם או, אם תרצו, לא יכלה להשחית אותה…
האם תודעת קיומנו בגילויה הראשון היא תודעת הזכות, האם היא לא הכרת האחריות, האם אין אנו מואשמים מיד, במקום להיכנס אל העולם בפשטות כמי שנכנס לביתו בלי לבקש סליחה? דומני שכך מנסים להיות יהודי וכך זוכים להיקרא בשם יצור אנושי."
הקשב היהודי פתוח לחזון, אך לא מכתיב אותו; בכך הוא נמלט הן מהמעגליות של המרדף אחר החזון, והן מהריקנות של השימור העצמי.
היהודי, אומרת הגמרא אותה מפרש לוינס, אינו עדין או נקי מחשקים בהשוואה לגוי, והמצווה אינה גילוי של אמת פנימית כזו. המצווה, ההיענות היהודית לחוק ללא מוסדות, היא הבחירה בהתנגדות לטבעה ההדוניסטי של האנושות. הקיום הזהה, השואף תמיד לסטגנציה ולנוחות, ליכולת להתעלם מתביעותיו המוסריות של העולם שמחוץ לקירות הבית, נסתר תמידית על ידי המצווה, שיישומה הבסיסי ביותר הוא בשהייה – הרגע הבודד של ברכה חטופה לפני ההיענות לרעב, סימן השאלה המרחף תמידית בין בעל לאשתו, המכפיף את תשוקתם מבלי לפקח עליה באמצעים חברתיים. לשהייה הזו אין מסר או תוכן חיובי, וגם לא אידיאולוגיה או אוטופיה, היא קודם כל מבנה ופרקטיקה השומרים את הפתיחות אל החיצוני ואת הרגישות לקריאתו של האחר. הקיום הזהה של האדם הרעב שאוכל את מה ששייך לו בזכות, של זוג האוהבים אשר החיבור ביניהם אינו מהווה עוול מוסרי ולא זוכה לפיקוח או לגינוי של כל מוסד שהוא, נסדק בעצם ההכרה במצווה, הרלוונטית גם למרחבים הללו. היהודי מתרגל את הסטת המודעות מהעצמי בכל רגע. לא למען עצמו או מתוך חרדת המוות, אלא כי כך הוא הצטווה.
הקשב היהודי פתוח לחזון, אך לא מכתיב אותו; בכך הוא נמלט הן מהמעגליות של המרדף אחר החזון, והן מהריקנות של השימור העצמי. הפער שבין ההלכה כמבנה למימוש היומיומי שלה, אחראי על הפרויקט היהודי הגדול מכולם – פרויקט המדרש. המדרש הוא דרכה של הרגישות היהודית לנצל את הערעור הזהה כדי להצביע על חזון קונקרטי. תהליך המדרש רותם חזון מסוים למוסר היהודי, אך לא רותם את המוסר היהודי לחזון המסוים. החזון ייתפס כמימוש של מה שה' דורש מעמנו, אך לא כדבר ה' בעצמו, ולכן לא יוגדר כמוסד של היהדות ולא יתקבע כמושא לשימור. ניתן להגדיר את תהליך הדרישה הזה במונח הפרדוקסלי אורתודוקסיה זמנית, ענווה. האמת לשעתה היא התוכן, הערכים המסוימים המביאים למימוש ספציפי של האמת לאמיתה, צורת הקיום המעורערת של היהדות. השאיפה של האורתודוקסיה הזמנית תהיה פתרון בעיות, קידום של העולם, ולא חזון של גאולה פרקטית; אך אל היעדים הזמניים הללו היא תהיה מסוגלת להתמסר באופן מוחלט.
האורתודוקסיה הזמנית מציעה גם אופק נוסף, מעבר לפתרון בעיות – הצדקה רוחנית של ההווה. בהופעתה אצל הוגים נוספים היא מבססת אחריות לרגע הנוכחי, ואפשרות לפעולה מלאה בתוכו מתוך בטחון בכך שהקב"ה המנהיג את עולמו מציב בפנינו דילמות אמיתיות, ונותן לנו את האפשרות לפתרונות אמיתיים. הבטחון הזה הוא האחראי לממד האורתודוקסי הנשמר בגישה הזו למרות אופייה הלא מוסדי – לוודאות שמדובר באמת לאמיתה; אך העובדה שהוא נתפס כבטחון אנושי בלבד משלבת בו את הממד הזמני – הידיעה שהפעולה אינה נכונה באופן נצחי, בלי שהדבר יערער את הוודאות ההווית שלה. כך מנסח זאת פרנץ רוזנצווייג:
כך יכול האדם לעשות את מעשיו, את המעשים שהעולם תובע ממנו היום, מבלי לדאוג לאחריתם. בעת שהוא נדרש למעשה, למד הוא גם מה שעליו לעשות. הזמן נעשה לו לעת הנכונה. אין הוא נדרש לחכות עד שתצמח אמת ממעמקי ארץ. היא מזומנת לו – בפיו, בלבבו ובהישג ידו – לעשותה. כשם שבאו לו הבטחון בעולם והאומץ לחייו שלו, כך יכול הוא לבטוח במי שהניח לו לחיות בעולם הזה.
האמונה והבטחון בקב"ה ובטובו מכוננים אמון ברגע המסוים בהיסטוריה בו אנו נמצאים – בבעיותיו האמיתיות ובנכונות המוחלטת (אך הזמנית) של הפתרונות לבעיות הללו. הקשב והאמון שמנחילה האורתודוקסיה הזמנית מאפשר קיום שיש בו חוץ, ששואף לחזון, אך לא מתוך מוכוונות פנימית ואגואיזם. האמון ברגע ובמצב הולך יד ביד עם הבקשה לשהייה ולחוסר יומרה עליה דובר לעיל: האורתודוקסיה הזמנית לא מתיימרת לפתור את בעיות הנצח, וכשם שהיא מאמינה בהווה כך היא מסוגלת להאמין גם בעתיד, ולא להרגיש מחויבת לאמת לאמיתה בזמן שהיא פותרת את האמת לשעתה. על אף הדרישה שלה לרלוונטיות היא לא נוטה להיסגרות מוקדמת, כיוון שהיא רלוונטית לא מתוך חרדה, אלא מתוך אמונה.
קשר מערער ודורש שבין אדם למקום
השמרנות ורדיפת־החזון בציבור הדתי לאומי הם שני פתרונות לא רעים למשברים אמיתיים: המשבר המוסרי שבעמידה אל מול המבחן המוסרי של אד־מיזרימום, והשינוי שנגזר ממנו ביחס בין החברה הדתית לחברה הכללית; מות החזון שהיווה את הבסיס ההיסטורי, ההגותי והמוסרי של הציונות הדתית. שני המשברים הללו מאיימים על הקיום הדתי לאומי, בה בעת שהם משנים אותו בפועל: הם מוליכים לאימוץ של מהפכנות פרוגרסיבית שלא יכולה להתקיים בשלום עם הממסד ההלכתי, או להתדרדרות לקיום לא מוסרי והתפשטות מההישגים הערכיים של החברה הדתית לאומית.
האמונה והבטחון בקב"ה ובטובו מכוננים אמון ברגע המסוים בהיסטוריה בו אנו נמצאים – בבעיותיו האמיתיות ובנכונות המוחלטת (אך הזמנית) של הפתרונות לבעיות הללו. הקשב והאמון שמנחילה האורתודוקסיה הזמנית מאפשר קיום שיש בו חוץ, ששואף לחזון, אך לא מתוך מוכוונות פנימית ואגואיזם.
השמרנות מציעה פתרון לבעיות הללו בשינוי המוקד הרוחני של הציונות הדתית מחלום משיחי לדבקות במוסדות של החברה הזו עצמה, ורדיפת־החזון פותרת אותן באמצעות חיפוש של חזונות אלטרנטיביים לחזון הפרוגרסיבי, שיוכלו להחזיר את הציונות הדתית לצורת הקיום המסורתית שלה. שני הפתרונות הללו לוקים בוריאנטים של אותן הבעיות: שניהם נובעים מתגובה חרדתית, בין אם כסימפטום של חרדה מאיום על העצמי ובין אם כתגובה לחרדת חוסר המשמעות. שניהם גם לוקים בבעיות הנובעות מהחרדה הזו: התחייבות לעולם ערכי כולל ללא בחינה מעמיקה שלו, ובחירה בחזון פנימי שלא מהווה הרבה מעבר לתגובה נרקיסיסטית.
האלטרנטיבה שהצעתי לשמרנות ולרדיפת החזון היא אימוץ של מה שכיניתי 'אורתודוקסיה זמנית', שבליבה מושג הברית – אימוץ המחויבות הדתית ככזו שלא מכוננת אידאולוגיה נצחית ושאינה מוסד חברתי, אלא היא מבוססת על קשר מערער ודורש שבין אדם למקום, היוצר פתיחות אל האחר ואתיקה שלא באה לשירות העצמי. חלומה של החברה הדתית צריך לחזור להיות עבודת ה', ולא שימור של צורת הקיום הדתי או מהפכה לשם מהפכה. חברה שבליבה הדרישה המערערת לעבודת ה' תמצא גם חזון שלא מגדיר את עבודת ה' אלא נובע ממנה, שלא מתיימר להיות נצחי ולגלות את הטבע האנושי הבלתי משתנה, אלא להקשיב ולהאמין לקול היוצא מסיני בכל יום – ולפעול מתוך קשב אליו.
_________________________________________________________________________________
*משה בלאו הוא אברך בישיבת שיח יצחק, סטודנט באוניברסיטה הפתוחה, כותב שירה ועורך.
