המאבקים הציבוריים בנושא הכשרות והמקוואות מלמדים על ההבדלים בין האורתודוקסיה לבין הזרמים הליברליים בכל מה שקשור לדרכי הפעולה ולהשקפת עולם. בעוד התפיסה של הזרמים הליברליים משלימה את הפערים הקיימים בהלכה באמצעות שינויים והתאמתם, התודעה ההלכתית האורתודוקסית מכירה בפערים שבין ההלכה לבין המציאות; היא עסוקה פחות בצדק, ובעיקר בהתמודדות המעשית עם החיים
שינויים קטנים ואטיים
שנותיה הראשונות של מדינת ישראל היו שנים קריטיות בעיצוב תמונת המצב הקשורה בענייני דת ומדינה. אלו היו השנים שבהן התקבל הסטטוס-קוו ההיסטורי, והאחריות על תחומי החיים בהקשר של דת ומדינה ניתנה על ידי ההנהגה הפוליטית לרבנות הראשית ולמנהיגיה האורתודוקסים. שיקוליו הפוליטיים של דוד בן גוריון, ראש הממשלה דאז, הם שהביאו אותו להעניק לרבנות הראשית את הסמכויות בענייני דת ומדינה, ובכך ניסה לגשר על הפערים שנוצרו בכל הנוגע לסמכויות הדת בין המפלגות הכלליות, בין אלו שייצגו את הציבור הדתי-לאומי ובין אלו שייצגו את הציבור החרדי. הקשר הפוליטי בין הרבנות הראשית לבין המפלגות הדתיות והחרדיות התבטא בחקיקה ובאופי שלה. במבט לאחור, נדמה כי בן גוריון ראה בכך צעד הכרחי להקמת המדינה. 68 שנים לאחר מכן, נדמה כי הגיעה השעה לערער על המודל ולדרוש שינוי, בוודאי בתחומים כה אישיים הנוגעים במעגל החיים החברתי והאישי, כמו נישואים וגירושים, קבורה, גיור, כשרות, מקוואות ועוד. הסטטוס-קוו מת.
הרבנות הראשית שינתה את פניה עם השנים. מדינת ישראל היא אמנם מדינה צעירה, אולם החברה הישראלית הולכת ומתבגרת. ככל שהרבנות הראשית הלכה והקצינה מבחינה דתית, כך התחלקה החברה הישראלית בין אלו שמבקשים להשיל מעליהם את המחויבות לבין אלו שביקשו להשיב אליהם את סמכויות הדת, ויוצרים אלטרנטיבות לרבנות בתחומים שונים. עם זאת, יש לעמוד על כך שעל אף היוזמות השונות, רוב הציבור הישראלי הוא ציבור מסורתי בתפיסת עולמו ובדרך פעולתו, והוא עודנו צורך את שירותי הדת דרך הרבנות הראשית, בחסות המדינה. בעיני חלק מהציבור, הרבנות הראשית נתפסת כמוסד ממלכתי, ועל כן יש לדבוק בה ולנסות לשנותה מבפנים; עבור חלקם, מדובר בכוח ההרגל.
ובכל זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שסוגיות של דת ומדינה הפכו בשנים האחרונות להיות מעניינות, רלוונטיות ומרכזיות, בוודאי בחקיקה. לאורך השנים ניתן לעמוד על מהלכים ויוזמות שונות שבהם נמצא ציבור ממגוון מגזרים שבחר ליצור את השינוי, לקחת אחריות, ולדרוש את השבת סמכויות הדת במגוון תחומי החיים. בסוגיות שונות, הדרך לשינוי נעשית באמצעות יצירת אלטרנטיבה, ואלטרנטיבה לרוב כרוכה במאבק. מעניין לעמוד על כך שממובילי ומובילות העיסוק באופן שיטתי בתחומים של דת ומדינה הם חברי וחברות כנסת אורתודוקסים, חלקם מהצד הליברלי, הפועלים מתוך מחויבות הלכתית.
מה היחס בין המאבקים בתחום דת ומדינה לבין החלוקה בין הזרמים היהודיים השונים? רבות ורבים לפנינו עמדו על ההבדלים בין הזרמים הללו, ובמאמר זה נבקש לעמוד על ההבדלים העקרוניים בין הזרמים בסוגיות של דת ומדינה הקשורות בחקיקה. זאת באמצעות התעמקות בשתי סוגיות שבאו לפתחנו, ומבטאות את ההבדלים המהותיים בין הזרמים: סוגיית הכשרות וסוגיית המקוואות. האם אכן מדובר במאבקים משותפים בין הזרמים הליברליים? באילו מקרים מדובר במאבקים נפרדים?
בעוד השיח של הזרמים הליברליים הוא שיח של חופש, זכויות, צדק והכרעה עקרונית, השיח האורתודוקסי מחפש את הדרך לפתרון בעיות ואתגרים בתוך השדה ההלכתי. השינויים כפי שהם נראים ומורגשים באורתודוקסיה הם קטנים ואטיים, ובדרך כלל לא חגיגיים. רק בדיעבד הם מצטברים לחגיגה משמעותית גדולה
בראש ובראשונה, בעוד השיח של הזרמים הליברליים הוא שיח של חופש, זכויות, צדק והכרעה עקרונית, השיח האורתודוקסי מחפש את הדרך לפתרון בעיות ואתגרים בתוך השדה ההלכתי. השינויים כפי שהם נראים ומורגשים באורתודוקסיה הם קטנים ואטיים, ובדרך כלל לא חגיגיים. רק בדיעבד הם מצטברים לחגיגה משמעותית גדולה. זו דרכה של ההלכה, ובתוכה האורתודוקסיה מבקשת לפעול. בעוד האורתודוקסיה עוסקת בשיח הלכתי, התנועה הרפורמית איננה תנועה הלכתית; עיקר עיסוקם של הזרמים הליברלים, כאמור, הוא בניהול מאבקים הנוגעים בזכויות אדם ובהכרה בהן.
בג"ץ הכשרות פוגע בפלורליזם הדתי
נפתח בסוגיית הכשרות, שבה אנו מוצאים מחלוקת עקרונית בין הזרמים בכל הקשור בדרכי הפעולה.
מזה שלוש שנים שפרויקט 'השגחה פרטית' משנה את מפת שירותי ההשגחה על כשרות המזון בישראל. שורש הבעיה הוא המונופול שהחוק מקנה לרבנות הראשית על הרישוי לכתוב את המילה 'כשר' ולהציגה בבית העסק. מונופול זה מאפשר למגזר החרדי, השולט היום ברבנות הראשית, לשלוט גם בשוק הכשרות, שוק עם ערכים כלכליים לא מבוטלים. העדר הפיקוח החיצוני, העדר השקיפות והעדר התחרות יוצרים מצב אומלל של שירות לקוי, ולעתים קרובות אף שחיתות. את המחירים של אלו משלמים בעלי העסקים והצרכנים.
ארגון 'השגחה פרטית' קם כדי להחזיר את הכוח לקהילה, על ידי מתן שירותי כשרות מקצועיים וערכיים המבוססים על חוזה חברתי בין הארגון לבית העסק. צוות מקצועי של נאמנות כשרות אמון על מלאכת ההשגחה, מתוך מחויבות מוחלטת להלכה וברמה המקצועית הגבוהה ביותר. הפרויקט מתקרב כיום לשלושים בתי עסק, בירושלים, בתל אביב ובערים נוספות במרכז הארץ. המהלך מחולל תהליכים של שינוי בחברה הישראלית ומחזיר את האוטונומיה לקהילה בתחום הכשרות. המיזם אף היווה השראה למיזמים אורתודוקסיים נוספים בתחומים דומים, כולל מיזם 'גיור כהלכה', בית דין אורתודוקסי עצמאי הפועל מחוץ לרבנות הראשית.
לפני כשנה, היועץ המשפטי לממשלה נתן אור ירוק לפעילות של 'השגחה פרטית' ואישר את עמדתנו, שלפיה העובדה שאיננו משתמשים במילה 'כשר' אך בכל זאת מנפיקים תעודות כשרות איננה עברה על החוק. אלא שהמרכז הרפורמי לדת ומדינה החליט, יחד עם שני בתי עסק הקשורים למיזם שלנו, להגיש בג"ץ על זכות השימוש במילה 'כשר'. הגשת הבג"ץ נעשתה בניגוד לדעתנו, ואף ניסינו לשכנע את העותרים ואת המרכז הרפורמי לסגת ממנו. הזהרנו מפני האפשרות ששופטי בג"ץ יפסקו כעמדת הרבנות, שקובעת כי גם כל רמיזה לכשרות, אף ללא המילה עצמה, אסורה. למרות ההבטחות של המרכז הרפורמי לדת ומדינה למרשיו שתוצאה כזו לא תיתכן, בג"ץ פסק כעמדת הרבנות הראשית.
וכך, בעוד שמערך הכשרות האלטרנטיבי האורתודוקסי 'השגחה פרטית' ביקש להתמודד באופן יצירתי עם החלטת היועץ המשפטי לממשלה באשר לבעלות של הרבנות על המילה 'כשר' משום חוק הונאה בכשרות, התנועה הרפורמית ביקשה להגיע עם הסוגיה לבג"ץ ולקדם חקיקה גם במחיר הפגיעה באלטרנטיבה האורתודוקסית. בסוגיית הכשרות, די לאורתודוקסיה המודרנית בפרשנות מחודשת של החוק ובחשיבה יצירתית להתמודדות. זאת מתוך תפיסה, ההולמת בעינינו את האורתודוקסיה, שרואה ערך גם בשינויים הדרגתיים. לעומת זאת, הזרמים הליברליים מבקשים לשנות את החקיקה ונאבקים על ההכרה של המדינה בהם באמצעות החקיקה, כשם שהם רואים את ההלכה כגורם שמשתנה. בג"ץ הכשרות כפי שהוא נראה היום פוגע במטרה שלשמה הוגש מלכתחילה – בחופש הדת ובפלורליזם הדתי בארץ.
איפה אחינו ואחיותינו
דבר דומה מתרחש בסוגיית המקוואות. מעניין לציין שאת המאבקים למען אוטונומיה בטבילה מובילות נשים פמיניסטיות דתיות, אורתודוקסיות, דתיות ליברליות, הלכתיות. נשים המבקשות להיות חלק, לשנות מבפנים, לא לוותר. נדמה שזה שורש ההבדל בהשקפות העולם ובדרכי הפעולה בין הזרמים היהודיים השונים, וכי גם כאן מדובר במחלוקת אידיאולוגית וערכית, בהתייחס לשאלת ההתמודדות עם ההלכה.
תחילה, סיפור המעשה: במאי שעבר הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי שלוש-עשרה נשים ירושלמיות, בשם מלא, באמצעות מכון עתים. בין הנשים החתומות על הבג"ץ נמנית גם כותבת שורות אלו. העילה לעתירה הייתה הפגיעה באוטונומיה של הטובלות, כל אחת והחוויה האישית שלה. אמנם על העתירה חתומות כאמור שלוש-עשרה נשים ירושלמיות, אולם על השאלון שהפיצה סיעת ירושלמים תחת הכותרת "תנו לטבול בשקט" ענו מאות נשים מירושלים ומהסביבה, ושיתפו מחוויותיהן במקוואות השונים. למעלה מ 80% מהנשים שענו על השאלון ענו שהן היו מעדיפות לטבול לבד, ללא השגחה של בלנית.
באחת ההפגנות מול משרד ראש הממשלה לפני דיון בחוק המקוואות חיפשנו את אחינו ואחיותינו למאבק מן הזרמים השונים. המצב הנוכחי במקוואות נוגע ורלוונטי לכלל הנשים היהודיות במדינת ישראל, ולחוק המקוואות יש השלכות על כולן. הציפייה היא גם מהגברים לקחת חלק במאבק. תהינו איפה כל הנשים, דתיות ושאינן דתיות, הנאלצות לטבול במקווה עם רישומן ברבנות ערב נישואיהן כתנאי הרשמה במדינת ישראל; תהינו איפה אנשים ונשים מהמגזרים השונים, בוודאי הליברליים – הרפורמים והקונסרבטיבים. ההבנה כי מדובר במחלוקת אידיאולוגית הביאה אותנו בין היתר לעמוד על ההבדלים.
דרישתן של הנשים הטובלות ברורה: האפשרות להעניק לכל אישה לטבול לפי דרכה, לבד, עם בלנית או עם חברה. כל אלו – לפי ההלכה. חוזר מנכ"ל של המשרד לשירותי דת מאפריל 2014 אוסר על הבלניות לשאול את הטובלת שאלות פולשניות על מצבה הזוגי או על הזרם שאליו היא שייכת, ומבהיר להן כי הן נמצאות במקווה כדי לסייע לטובלות המעוניינות בכך. אל לה לבלנית לעכב את הטובלת בטבילתה. המאבק על אוטונומיה בטבילה אינו מבחין בין הטובלת האורתודוקסית, הרפורמית או הקונסרבטיבית, אלא מתמקד באפשרות לראות בהלכה מספר אפשרויות לקיום המצוות. המאבק על האוטונומיה בטבילה יאפשר גם לנשים מסורתיות, רפורמיות או קונסרבטיביות לטבול על פי אמונתן, מבלי להיפגע.
אך הזרמים הליברליים בחרו במאבק אחר. בעוד הנשים האורתודוקסיות נאבקות על האוטונומיה של הנשים הטובלות, התנועות הליברליות בחרו להעדיף את עקרונות ההכרה במתגיירים על פני הסבל החודשי של הנשים הטובלות במקוואות. התנועות הליברליות נאבקות על שינוי החקיקה למען ההכרה הציבורית בטבילה למען גיור. מכיוון שהמדינה סירבה לקבל את דרישתן של התנועות הליברליות, בטענה כי לרבנות יש מונופול על השימוש במקוואות, דרשו הרפורמים לקבל מקוואות ייעודיים. המדינה אמנם סירבה לדרישה הזו, אולם ההכרעה המשפטית הייתה כי אין להפלות בשימוש במקוואות. הכרעה זו עלולה לפגוע בכל ציבור הטובלות. במסגרת מאמצי הפשרה הקואליציוניים, ההצעה המרכזית הייתה להעניק לרבנות את הסמכות רק על התקשרות חוזית עם גופים פרטיים, דבר שאינו פוגע בציבור הטובלות הקבוע אלא בציבור המתגיירים של הזרמים הליברליים.
בעוד טבילה לשם גיור היא מעשה חד-פעמי, הרי שמאבק הנשים האורתודוקסיות הוא מאבק למען אוטונומיה בפרקטיקה דתית, המהווה חלק מהזהות הדתית, מהאידיאולוגיה ומהריטואל החודשי של אותן נשים, המבקשות לקיים מצווה. האלטרנטיבה לכל אלו היא פגיעה מתמשכת בציבור הטובלות הקבועות. בעוד הנשים האורתודוקסיות נאבקות על חופש הטבילה במקוואות, הזרמים הליברליים נאבקים על ההכרה. הדבר המתבקש כביכול הוא לאחד בין המאבקים, אולם איחוד כזה עלול להזיק.
יש כאן עימות בין שתי סוגיות כבדות משקל, שלא נכון לערבב ביניהן. האחת נוגעת בהכרה בזרמים הליברליים בכל מה שקשור לגיור, והשנייה נוגעת בפרקטיקה דתית חודשית של נשים אורתודוקסיות השומרות על הלכות טהרת המשפחה. אך כאמור, המקרים הללו משקפים הבדל עמוק בתפיסת העולם ובזהות ההלכתית. בעוד התפיסה של הזרמים הליברליים משלימה את הפערים הקיימים בהלכה באמצעות שינויים והתאמתם, התודעה ההלכתית האורתודוקסית איננה מבקשת לשנות את ההלכה באופן מידי ולהתאימה לאלתר למציאות המודרנית. זו תודעה שמבינה שיכולים להיות פערים בין ההלכה למציאות; היא עסוקה פחות בצדק ובעיקר בחיים, בהתמודדות המעשית עם החיים. ההכרה בשונות העקרונית הקיימת בין הזרמים ומתן האפשרות לכל אחד מהם את דרך הפעולה בהתאמה לתפיסת עולם ערכית, גם אם שונה היא באופי המאבקים ונפרדת בפעולותיה, הכרחית ליצירת חברה פלורליסטית.
*הרב אהרון ליבוביץ הוא חבר מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת ירושלמים, עומד בראש מערך הכשרות 'השגחה פרטית' ובראש ישיבת סולם יעקב; רני חזון-וייס היא מזכ"לית סיעת ירושלמים וחברת הנהלת תנועת נאמני תורה ועבודה, מובילת מאבק המקוואות 'תנו לטבול בשקט' למען אוטונומיה בטבילה
