אחרי החתונה התחוור לאורנה (שם בדוי) שזמן הביוץ שלה חל במהלך שבעת הנקיים, כאשר היא ובעלה אסורים זה על זו. המצוקה במפגש בין גוף, מיניות והלכה התעצמה לנוכח הבדידות שהרגישה, והתחושה שהחברה שסביבה אטומה לקושי שלה. המהפכה, לדבריה, תתחיל מלמטה
אורנה (שם בדוי)
הגוף לא מסונכרן
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (ויקרא יח, ה)
לפני שהתחתנתי, אמי אמרה לי: "אצלנו, הנשים במשפחה, הביוץ הוא מוקדם. אני לא בקיאה בהלכות, אבל אני יודעת להגיד לך שאם תשמרי יותר מדי, תהיי בבעיה". לאחר שנישאתי אכן הקפדתי על הלכות נידה, ועד מהרה נתקלתי בבעיה.
מאז ומתמיד המחזורים שלי היו קצרים, ימי הדימום היו ארוכים, והטבילה חלה אחרי שבעת הנקיים, שלא בזמנה, לאחר הביוץ. ימי הביוץ חלו בתוך שבעת הנקיים, בימים שבהם הייתי אסורה על בעלי. כמעט תמיד הצלחתי לזהות את ימי הביוץ: חשתי את כאבי הבטן הקלים, ראיתי את ההפרשה המוגברת והזקיקה, ויותר מכול – חשתי תשוקה עזה שהתעוררה, מן הסתם, דווקא בימים האלה. והייתי אסורה.
חשתי, הרגשתי, התרגשתי ונתתי לביוץ לחמוק מבין אצבעותיי.
אט אט הפכו ימי הביוץ למקור מתח. המחזור הביולוגי, הטבעי, לא עלה בקנה אחד עם האיסור ההלכתי. הימים שהיה בהם פוטנציאל לחיבור ולהתעברות היו ימים שבהם נגזר עליי ועל בעלי להתרחק זה מזו. ההבנה כי גופי אינו מסונכרן עם חומרת רבי זירא יצרה בקרבי אנטגוניזם. לבעלי ולי היו לא מעט שיחות וויכוחים על כך. כבוגר ישיבה גבוהה שגדל בעולם ההלכה, היה לבעלי קשה במיוחד עם העניין. אותי, לעומת זאת, ההלכה והסגירות של החברה הדתית הכעיסה, ועוררה אצלי תסכול. הפסוק "וחי בהם" הדהד בראשי. זה לא ייתכן, חשבתי לעצמי. אין כאן חיות, אמרתי לעצמי, אין הולדה, ואין מימוש של תשוקה.
בודקת יותר מדי
בימים הראשונים של הנישואים, לא הרגשתי חופשית לספר ולחלוק את הקושי עם חברותיי. חשתי שהשונות היא בעיה שלי בלבד, ועלי להתמודד אתה לבדי. כעסתי על אטימותה של החברה הדתית, על כך שהיא אינה מודעת מספיק לקושי, אינה מציעה פתרונות ומתנהגת כאילו מדובר בבעיה של מיעוט קטן, או כפי שכתב רב אחד: "בעיה חריגה".
התחלנו להתייעץ עם רבנים, שהפנו אותנו תחילה לבדיקה חוזרת. חשתי שמפקפקים בהיכרות שלי עם גופי. התשובה של "אולי הספירה לא נכונה, אולי את בודקת יותר מדי", הייתה מעליבה. בשלב הבא הציע לנו אחד הרבנים לשנות את הרגלי התזונה שלנו, אך גם ההצעה הזו לא נתנה מענה למצוקה שלנו. הצעה נוספת שקיבלנו הייתה להקדים את הטבילה ביום אחד, ליום האחד-עשר, כדעת הספרדים (למרות שאיננו ספרדים), אם אורך המחזור הוא ארבעה ימים. אך המחזור שלי היה ארוך יותר.
לאחר כל אלה, פנינו לרופא נשים כדי לקבל פתרונות לדחיית ביוץ. החלטנו ללכת באופן פרטי לאדם מומחה, רב שהוא גם רופא. תחילה קיבלתי הורמון באמצעות מדבקות. לאחר שהפתרון הזה לא צלח, קיבלתי כדור לדחיית ביוץ, תוך אזהרה שהוא עלול לגרום להיריון מרובה עוברים. הריתי מיד. באולטרסאונד הראשון ראיתי לתדהמתי כמה עוברים. פנינו שוב להתייעצות עם מומחים, בשאלה כיצד להתמודד עם הסיכונים. בנקודה זו שוב עלתה והדהדה השאלה: האם היה צורך בהתערבות של הרפואה? האם זהו הפתרון הנכון לקושי שנובע מסיבה הלכתית? האם התהליך היה נכון? האם הריצה להורמונים היא אכן התשובה? ומדוע הרבנים אינם נותנים מענה הלכתי לבעיה הלכתית, אלא פותרים אותה באמצעים רפואיים, שאינם חלק מכלי העבודה שלהם? מדוע הם אינם ניגשים לפתור את הנושא בכלים הלכתיים?
הריון מרובה עוברים איננו דבר קל. לאחר התייעצויות ולא מעט לבטים חששות, ספקות ודמעות, החלטנו על הפחתה, תהליך לא פשוט כשלעצמו, קשה מבחינה גופנית ובעיקר מבחינה נפשית. ב"ה ילדתי בשלום.
רכבת הרים
תהליך ההפחתה החזיר אותי שוב למחשבות ותהיות, ולשאלה: מה יהיה כעת? האם כשארצה להרות שוב, אחזור לקחת את הכדורים ההורמונליים? הקונפליקט התעצם כאשר עדיין לא רציתי להרות שוב, אך הרגשתי שהמחזורים קצרו לכדי 23-24 יום, והתשוקה לפני ימי הביוץ ובזמן הביוץ, בעת ספירת שבעת הנקיים, גוברת. עתה, כשכבר עברתי את גיל שלושים, והמודעות העצמית והזוגית שלי גדלה, הרגשתי שהפער בין ההלכה לבין התפקוד הגופני שלי מתחיל להעיק יותר ויותר. התחלתי לתת את הדעת גם לעניין החשק המיני, שקיים בעיקר בתקופת שבעת הנקיים, ופוחת באופן משמעותי לאחר ימי הביוץ, עוד לפני הטבילה, ופוחת באופן משמעותי עוד יותר לאחר הטבילה, דווקא בזמן הקרבה והאינטימיות.
הרגשתי צורך הולך וגובר למצוא פתרון לתחושת התסכול המלווה אותי מדי חודש בחודשו, לרכבת ההרים הזו שהתחוללה בגופי, להתנגשות בין הלכה, חשק מיני ופריון. באופן פרדוקסלי, ביקשתי מרופא הנשים שימליץ לי על טיפול משולב: הן לדחיית ביוץ, שתשמור על הרגשת החשק המיני בזמן הביוץ, והן אמצעי מניעה (כיוון שעדיין לא רציתי להרות). בקשה זו עוררה גיחוך. פניתי לתלמידת חכמים אחת, יועצת הלכה ואישה רבת פעלים. היא אמרה שאין פתרון הלכתי למצב, ויעצה לי להשתמש בתכשירים שונים להגברת התשוקה בימים שאחרי הביוץ ובמכשור שיעזור לי לספק את תשוקתי בזמן הביוץ – הצעה שלא באה בחשבון מבחינתי. במהלך השיחה היא ציינה, כבדרך אגב, שלנשים שאינן דתיות מוצגת האפשרות של טבילה מוקדמת (טבילה דאורייתא), מתוך הנחה שעדיפה טבילה מוקדמת מאשר קיום יחסי אישות ללא טבילה. אבל את, כך אמרה לי, אינך כלולה בקטגוריה הזו, ומחובתך לשמור גם את שבעת הימים הנקיים שאחרי ימי המחזור החודשי.
התשובה הזו קוממה אותי. כעסתי על חוסר הגמישות, על המוסר הכפול. הרגשתי שהחברה הסובבת אותי, ובתוכה פוסקי ההלכה, אינם נותנים את הדעת להשלכות הבעייתיות של חומרת שבעת הנקיים, השלכות שחוויתי אותן על בשרי ממש. לא קיבלתי מהם פתרונות, או אפילו הזדהות עם המצוקה. חשתי שאין מי שמבין אותי.
התסכול גבר. המשכתי לבדוק, לשאול ולברר, הייתי ערה לשיח הציבורי סביב הנושא, אך המשכתי לטבול בזמן, או בעצם – שלא בזמן.
כשרציתי להיכנס שוב להיריון, ביקשתי בלית ברירה מרופא הנשים כדורים לדחיית הביוץ, שכאמור, חל תמיד בזמן שבעת הנקיים. הפעם קיבלתי כדורים חלשים יותר. נטלתי אותם, אולם הם דחו את הביוץ רק במעט וגרמו לתגובה פיזית ותחושה נפשית לא טובה.
לקבל את הגוף כמות שהוא
ואז, ביום אחד מיוחד, שמעתי בכנס 'קולך' את הרצאתו של ד"ר דניאל רוזנק, והתרגשתי. חשתי שהוא מדבר ישירות אליי. הזדהיתי עם כל מילה שאמר, הסכמתי עם הסבריו ההגיוניים, והאמת שבדבריו נגעה בי כאילו פנה אליי באופן אישי. מכאן נפתחה הדרך לחקירה נוספת, מחודשת, מזווית ראייה שונה, שמתבוננת על הדברים באור אחר – מפוכח יותר, מפויס יותר.
הרבנית מלכה פיוטרקובסקי כותבת בעניין אחר בספרה מהלכת בדרכה כי "כדי שהחלטותיהם (של בני הזוג) תהיינה על פי ההלכה, בהתחשב בנתוניהם האישיים, יש להקנות לבני הזוג את הידע ואת עיקרי פסיקת ההלכה בסוגיה הנידונה, במטרה שייקחו אחריות על בחירתם האישית במסגרת ההלכה, בלא שמישהו זולתם 'ינהל' את חייהם". כך עשינו. חקרנו את ההלכה, התוודענו למקורות, שקללנו את הנתונים האישיים שלנו, וקיבלנו החלטה לטבול טבילה "מוקדמת", לפני סוף שבעת הנקיים. הגיל, הניסיון, התסכול, חוסר האונים והתחושה שאנו עומדים מול חומה בצורה – כל אלה סייעו לנו להגיע להחלטה, ולרצות לפרוץ את הדרך. לשבור את החומה. לבנות דרך נכונה יותר, שעולה בקנה אחד עם הכתוב בתורה ועם הטבע שאלוהים ברא.
הפסקתי לקחת את הכדורים, טבלתי בזמן הביוץ, וב"ה הריתי מיד.
מתעלמים מהשונות
אני כותבת את הדברים האלו למען נשים אחרות, כמוני, שנתקלות במציאות דומה. אך לא רק למענן אני כותבת: גם למעננו, כחברה דתית, שלא שומעת ולא מודעת מספיק. אני חושבת שטבילה בזמנה, לפני הביוץ, היא הכרחית לא רק לצורך כניסה להיריון, אלא גם כדי לשמור על יחסי אישות וזוגיות שמחים ובונים. הדיון הציבורי בנושא טבילה בזמנה צריך לתת מענה לא רק לבעיות של כניסה להריון, אלא גם לעניינים שקשורים לזוגיות טובה, להיעדר החשק המיני שיוצר מתחים בין בני הזוג. עלייה בחשק המיני בזמן ביוץ בימים שאחרי סיום המחזור החודשי היא דבר מוכח וידוע; איך אפשר להתעלם ממנו?!
בשנתיים האחרונות התוודעתי למאמרים נוספים בנושא. מצאתי את מאמרן של גנזל, צימרמן וקלמן בכתב העת אסיא על אבחון עקרות הלכתית, שם הן קובלות על נתינת הורמונים מצד רופאים באופן אוטומטי, ללא התייעצות תחילה עם סמכות הלכתית. הן מסיימות את מאמרן בהמלצה הבאה: נשים שיש להן אינדיקציות רפואיות שאינן מאפשרות טיפול הורמונלי, או שהן חרדות מטיפול תרופתי, צריכות לקבל מהרופא המטפל הפניה לסמכות הלכתית בעלת ניסיון בתחום, כדי לבחון פתרונות הלכתיים אחרים. אינני יודעת לאילו פתרונות אחרים הן מרמזות, אך לדעתי יש להתייחס לא רק לנשים שאינן יכולות לקבל הורמונים או שהן חרדות מטיפול תרופתי, אלא גם לנשים שרוצות לקבל את גופן כמות שהוא, ולהודות לקב"ה שכך ברא אותן. האם כדי שיותר לנו לנהוג על פי התורה, כפי שה' ציווה, עלינו לחוות תסכול? מתח? חוסר אונים? האם כדי לשנות את הדרך אנחנו צריכות להוכיח שאנחנו חרדות, מפחדות מהורמונים או זקוקות למענה פסיכולוגי?
המהפכה צריכה להתחיל מלמטה, מאתנו, הנשים, מתוך הבנה שאנו מכירות את עצמנו ואת מחזור הגוף שלנו. מתוך הכרה שמטרתן של מצוות התורה היא "וחי בהן". ד"ר רוזנק כותב במבוא לספרו שכדי ליצור שינוי נחוץ אומץ לב רבני וכתפיים ציבוריות רחבות. האומץ והכתפיים הרחבות יגיעו רק אם אנחנו, הנשים, נדרוש זאת.
גם כיום אני חשה שהחברה שסביבי אינה רוצה להכיר בבעיה. חלק מהאנשים רואים בשונות הזו משהו חריג, שאינו רציני ומהותי. חלק אחר אינו מוכן לראות בקיום יחסי אישות שלא בדיוק בזמן הביוץ קושי או בעיה (אם המטרה איננה ללדת – כביכול אין בעיה). הם אינם מוכנים לשמוע על פתרון שעומד בסתירה כלשהי עם קביעות הלכתיות, המתבססות על ידע שאולי לא היה קיים בזמן שנקבעה ההלכה הספציפית הזו. ההבנה שהחברה מבחוץ אינה מכירה בבעיה – מקוממת. יש כאן התעלמות מהשונות, חוסר כבוד לטבעו של האחר – בעוד שבתחומים אחרים, העניינים הללו נחשבים בחברה הדתית לערך עליון. גם הרבנים בורחים מהנושא, ואינם מתכנסים לדון בו ברצינות. הם אינם מוכנים להציע פתרון הלכתי חדש לבעיה. ממה הם חוששים? ממה הפחד? מדוע להתעלם מן הבעיה או להכחיש אותה?
הפתרון יבוא רק אם לא נרפה, ונמשיך להעלות את הנושא לסדר היום, עד שיינתן הפתרון ההלכתי לבעיה שנוצרה על ידי החברה ועל ידי ההלכה.
לידים
מאז ומתמיד המחזורים שלי היו קצרים, ימי הדימום היו ארוכים, והטבילה חלה אחרי שבעת הנקיים, שלא בזמנה, לאחר הביוץ. ימי הביוץ חלו בתוך שבעת הנקיים, בימים שבהם הייתי אסורה על בעלי. כמעט תמיד הצלחתי לזהות את ימי הביוץ: חשתי את כאבי הבטן הקלים, ראיתי את ההפרשה המוגברת והזקיקה, ויותר מכול – חשתי תשוקה עזה שהתעוררה, מן הסתם, דווקא בימים האלה. והייתי אסורה
פניתי לתלמידת חכמים אחת, יועצת הלכה ואישה רבת פעלים. היא אמרה שאין פתרון הלכתי למצב, ויעצה לי להשתמש בתכשירים שונים להגברת התשוקה בימים שאחרי הביוץ ובמכשור שיעזור לי לספק את תשוקתי בזמן הביוץ – הצעה שלא באה בחשבון מבחינתי. במהלך השיחה היא ציינה, כבדרך אגב, שלנשים שאינן דתיות מוצגת האפשרות של טבילה מוקדמת, מתוך הנחה שעדיפה טבילה מוקדמת מאשר קיום יחסי אישות ללא טבילה. אבל את, כך אמרה לי, אינך כלולה בקטגוריה הזו
חלק מהאנשים רואים בשונות הזו משהו חריג, שאינו רציני או מהותי. חלק אחר אינו מוכן לראות בקיום יחסי אישות שלא בדיוק בזמן הביוץ קושי או בעיה. הם אינם מוכנים לשמוע על פתרון שעומד בסתירה כלשהי עם קביעות הלכתיות, המתבססות על ידע שאולי לא היה קיים בזמן שנקבעה ההלכה הספציפית הזו. ההבנה שהחברה מבחוץ אינה מכירה בבעיה – מקוממת
