אחרי שהתגיירה, קיוותה יהודית (שם בדוי) שההצטרפות אל העם היהודי תשים קץ לאחרות שחוותה, אך עד מהרה התבדתה. על חוויית האחרות של מי שגדלה בתרבות אחרת, על היחס הפטרוני כלפי גרים ועל הרצון להיות חלק מהחברה הדתית, עם השונוּת
השם של אמא
"אחר" הוא שמי הרשמי הראשון בישראל. כך נקראתי בדוחות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. "אחר" – אולי כי לא התאמצו למצוא עבורי הגדרה? או אולי לא רצו, מטעמי נוחות? אותי לא שאלו מה נוח לי.
להיות אחר זה לחיות בדריכות מתמדת, להילחם על מקומך גם כשאין באמת צורך בכך. להיות אחר זה לחשוד כל הזמן ששופטים אותך, מסתכלים, מדברים. להיות אחר זה להיזכר באחרות שלך ברגעים הקטנים והשגרתיים של החיים, דווקא כשאת לא מצפה שזה יגיע.
הסיפור שלי מתחיל בחוץ לארץ, באוגוסט 1989, לפני העלייה לכיתה א'. אמא ביקשה לדבר אתי על משהו חשוב. דיברנו על בית הספר, ואז היא אמרה שהיא רוצה שבבית הספר אשתמש בשם המשפחה שלה. שאלתי אותה למה, והיא אמרה לי שזה שם יפה ושזה ישמח אותה, ושככה אחשוב עליה כל הזמן ולא אתגעגע. לאט לאט התחלתי לשאול את הילדים בכיתה מה מקור שם המשפחה שלהם. חלקם ידעו רק להגיד שזהו שמם של שני ההורים; אחרים אמרו לי שזהו שמו של האבא. אמי אמרה לי לא לספר ששם המשפחה שלי הוא בעצם שלה, אז היה לי סוד שהייתי צריכה לשמור. הרגשתי מוזרה, אחרת.
הסיפור שלי מתחיל בחוץ לארץ, באוגוסט 1989, לפני העלייה לכיתה א'. אמא ביקשה לדבר אתי על משהו חשוב. דיברנו על בית הספר, ואז היא אמרה שהיא רוצה שבבית הספר אשתמש בשם המשפחה שלה. שאלתי אותה למה, והיא אמרה לי שזה שם יפה ושזה ישמח אותה, ושככה אחשוב עליה כל הזמן ולא אתגעגע. לאט לאט התחלתי לשאול את הילדים בכיתה מה מקור שם המשפחה שלהם.
בכיתה ו' האחרות קיבלה צבע שונה. ההתחלה הייתה מדכדכת. השכנה שלי סיפרה שבקיץ שעבר היא הייתה במחנה ונהנתה, ושאולי בקיץ הקרוב אוכל להצטרף אליה. ביקשתי מאמי שתתקשר לאמה של השכנה ותברר פרטים. שמעתי אותה מגמגמת קצת בטלפון, ואז היא ניתקה ואמרה: "תראי, חמודה, עם המחנה ההוא לא ילך, אבל יש מחנה אחר – אולי תרצי לנסוע אליו?". כך מצאתי את עצמי לראשונה במחנה קיץ של הסוכנות היהודית. היום אני מבינה שהמחנה הראשון היה מחנה קיץ של חב"ד, שלא הסכים לקבל ילדים שאינם יהודים על פי ההלכה.
הנסיעה למחנה של הסוכנות שינתה לחלוטין את חיי למשך חמש השנים הבאות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ה"אחר" נצבע בצבעים של השתייכות, הזדהות, גאווה, ביטחון עצמי ולעתים אפילו התנשאות. המרחב הפוסט-סובייטי היה קרקע פורייה לצמיחתה של זהות יהודית וציונית. לאחר זמן קצר היה ברור לי, כמו לכל שאר חבריי בני אותו הדור, שאין לנו מסלול אחר למעט העלייה לארץ.
"היא מצליחה, למרות שהיא אחרת"
ביום שנחתי בישראל, כשהייתי בת 15, נגמרה תקופת החממה. השדים ה"אחרים" התחילו לחזור, אחד אחד, והיתוספו אליהם רבים חדשים. השנים האחרונות בחוץ לארץ הפכו אותי לציונית נלהבת בעלת זהות יהודית מפותחת, שהגיעה לישראל מלאת ציפיות וביטחון עצמי. הייתי בטוחה שלהיות ישראלי זה לחיות אורח חיים מסורתי, ולכן הלכתי למקום שייצג בעיניי את "מלח הארץ"– הקיבוץ הדתי. נשארו לי שלוש שנים בתיכון, והלכתי ללמוד באולפנה. למדתי עברית כבר בחוץ לארץ, ולכן לא נקלטתי בכיתת עולים. ביקשתי שיעבירו אותי לכיתה עיונית רגילה. על הצעד הזה שילמתי מחיר כבד – שנה שלמה של חרם מצד חברותיי העולות, שלמדו בכיתת העולים. בכיתה הישראלית הייתי הכי אחרת שרק אפשר – התלבשתי אחרת, המבטא שלי היה אחר, כל מורה הרגישה חובה אישית להתייחס אליי אחרת. עבדתי קשה כדי להצליח. חשבתי שאם אהיה תלמידה מצטיינת, יפסיקו לשים לב לכך שאני עולה חדשה. טעיתי. ההצלחה רק העצימה את הפליאה: "תראו איזה יופי! היא מצליחה למרות שהיא כל כך אחרת!".
השיא היה בגיל 17. כשאני נזכרת באותו אירוע, בטני עדיין מתכווצת קלות. בחופשת הקיץ רציתי לחסוך קצת כסף. חיפשתי עבודה, והציעו לי לעבוד במטבח של מלון בצפון הארץ. הטבח הראשי שאל אותי מאיפה אני, עניתי, והוא קיבל אותי לעבודה. למחרת בבוקר כבר חיכה לי דוכן של חביתות טריות באמצע חדר האוכל. היום הראשון התחיל מצוין: האורחים של המלון עמדו בתור ארוך כדי להזמין חביתה חמה עם תוספות שונות. שום דבר לא בישר את האסון שהתרחש כמה שעות מאוחר יותר. לפתע פתאום שמעתי צרחה. הסתובבתי כשבידי מחבת חמה, וראיתי את משגיח הכשרות מזנק לעברי מן הקצה השני של חדר האוכל. הכול קרה מאוד מהר; לא הספקתי אפילו להבין מה קרה, ובטח שלא לשאול. המשגיח חצה בשנייה את כל חדר האוכל, חטף מידי את המחבת, ואז רץ לעבר כמה אורחים וחטף מידם את הצלחות עם החביתה. עמדתי שם המומה ומבוהלת, צופה בהלם במשגיח. תוך כדי איסוף הצלחות מהאורחים הוא הסתובב לעברי וצעק: "לכי מכאן! מהר!". רצתי החוצה בבכי. לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר ומה פשר הסצנה ההזויה הזו.
אני זוכרת את רב הקיבוץ יושב אתי לבד בבית המדרש, מנסה ברוב עדינות להסביר לי את המציאות החדשה שנחתה עליי בלי שהייתי מוכנה: "את יודעת, זה לא שמשהו בך לא בסדר… את פשוט אחרת… אני מבין שאת מרגישה בדיוק כמונו, אבל את לא… אנחנו יהודים, אבל את… את לא." ניסיתי להתווכח: להגיד לו שגדלתי כיהודייה, שיש לי שם יהודי, שחייתי עם שם משפחה אחר כדי להסתיר את שם המשפחה היהודי שלי, שהשתתפתי במחנות קיץ, בתנועת נוער, שלמדתי עברית, שאני שומרת מסורת, שאני ציונית. הוא אמר לי שכל זה חשוב, אבל לא מספיק. אין מה לעשות, הוא אמר, אני צריכה להבין שאינך חלק מהעם היהודי. את לא יהודייה, "אבל גם לא גויה", הסתייג מיד, "את פשוט אחרת". היה לי כל כך קשה להשלים עם זה. לא הבנתי איך זה יכול להיות – הרי המרחב היהודי שלי בחוץ לארץ היה המקום היחיד שבו הרגשתי טבעית, שייכת, לא אחרת.
אחרי כמה ימים חזרתי לרב וביקשתי פתרון. הוא סיפר לי על אפשרות של גיור. כששמעתי על כך לראשונה, התקוממתי. זעזע אותי הרעיון שעליי לעמוד לדין מול שלושה גברים שאמורים לבחון אותי ולהכריע האם אני מספיק טובה כדי להיות חלק מהעם היהודי. הרב סיפר לי על המעמד של קבלת עול מצוות ועל הטבילה במקווה בנוכחות בית הדין. נעלבתי. הרגשתי פגועה. ה"אחר" הזה שרדף אותי כל חיי הפך למשהו מוחשי כל כך: בעצם הייתי אמורה להודות בכך שאני אחרת. כבר לא מדובר בתחושה או באמירות; זו עובדה שעליי להודות בה, ולהיבחן כדי לתקן.
החלטתי ללכת על זה. החלטתי לעבור את תהליך הגיור, כי האמנתי שברגע שזה יהיה מאחוריי – יהיה בידי אישור שאומר שאיני אחרת עוד. אישור אמתי, נייר כתוב, על כך שאני כמו כולם. עברתי את בית הדין, טבלתי, קיבלתי אישור, החלפתי תעודת זהות. אבל האחרות לא נעלמה. מבחינת חבריי העולים, הייתי אחרת – בחורה דתייה ורוסייה איננה מחזה נפוץ בקרב העולים. גם הציבור הישראלי ראה אותי כאחרת. אבל האחרות נוכחת באופן דומיננטי גם בחוויה האישית שלי. השבת שלי נראתה אחרת, כי לא הייתה לי משפחה ללכת אליה. שמירת כשרות היא אתגר בפני עצמו, מפני שאין לי הרגלים מהבית. לא הכרתי זמירות שבת מילדותי, ובכל פעם כשהתארחתי אצל מישהו בשבת, אנשים חשבו שחייבים לשיר שירים כמו "הבה נגילה" או "כל העולם כולו גשר צר מאוד", כדי שארגיש מחוברת. העדרו של הנרטיב הדתי מחיי רודף אותי עד היום, כמעט שני עשורים אחרי שסיימתי את תהליך הגיור.
זהות לא מספיק טובה
אני זוכרת שכשבאנו להירשם לנישואין, שאל רשם הנישואין את בעלי לעתיד האם הוא לא מפחד שאאכיל אותו טרפות. מה את כבר יודעת על הכשרות, שאל הרשם, הרי את גיורת.
שנים עברו. בתי הבכורה גדלה ולומדת בבית ספר ממלכתי-דתי. לא מזמן ראיתי באחד המבחנים שלה הערה שכתבה המורה לתורה, שקוממה אותי. במהלך שיחה עם המורה בנושא התפתח בינינו ויכוח, והיא הציעה שאולי אני לא מבינה בכלל איך ללמוד תורה עם הבת שלי, כיוון שאני לא דתייה מהבית.
שני הסיפורים האלה הם רק דוגמה לתחושה שמציפה אותי לא פעם – הציבור הדתי-לאומי נוהג בסוג של התנשאות כלפי הגרים. מצד אחד, זהו ציבור תומך ואוהד, רבים מבניו ובנותיו מלמדים באולפני הגיור, מלווים מתגיירים, מזמינים, מארחים. מצד שני, לעתים קרובות זה מרגיש כמו סוג של טובה, מעין מעשה חסד. יש משהו מאוד פטרוני באופן שבו הציבור "מקבל את הגר". אני חושבת שעד היום הזה לא הצלחתי להשלים עם העובדה שהזהות שלי לא הייתה "מספיק טובה" ולא נתנו לה את מקומה, אלא הייתי צריכה לעבור תהליך ובו "קיבלו אותי", "אישרו אותי", "אפשרו לי" לאמץ זהות חדשה. מדברים כל הזמן על "לקבל" את הגר, אבל אף אחד לא באמת רואה אותנו: גם אנחנו בחרנו! הדחקנו את העובדה שהיהדות שהייתה לנו עד כה לא הייתה תקפה מבחינת ההלכה, והחלטנו להיכנס לתהליך של גיור. זה לא שבאנו משום מקום – מבחינתנו, הרגשנו יהודים. בתור אישה דתייה, אני מבינה שזו איננה 'אשמתה' של ההלכה שגידלו אותי כמו יהודייה, למרות שטכנית אני לא. אבל ההבנה הזו לא מבטלת את מה שאני מרגישה. היה משהו בתהליך הגיור שהתעלם ממני, שלא ראה אותי ואת מי שאני. הוא פשוט יצר דמות חדשה עם שם חדש. ומה קרה לזו שהייתה קודם? היא, כנראה, כמו רוח רפאים, עדיין משוטטת במסדרונות בית הדין ומחפשת מנוחה.
איני מרבה להגיע לבית הכנסת. אני לא מצליחה להרגיש שם בנוח. התפילה היא דבר אינטימי שהחיבור אליו נבנה וממשיך להיבנות במהלך החיים. אני מסתכלת על נשים בגילי – אמהות צעירות שמגדלות את ילדיהן על מסורות משפחתיות, עם שבתות אצל הסבא והסבתא, ומרגישה שונה, אחרת, כי את החוויה הזו לא אוכל לחוות. להפתעתי, אני מגלה שרוב חבריי הקרובים הם עולים בעצמם, כאשר חלקם המכריע הם גרים. דווקא השכנים שלי, ביישוב הדתי שבו אני גרה, הם ישראלים 'רגילים', באים מבתים של כיפה סרוגה. אני בקשר מצוין אתם. אנחנו אוכלים יחד בשבתות, הילדים שלנו מבלים יחד. אבל בעצם, הם לא יודעים עליי דבר. מעולם לא שיתפתי אותם בסיפור האישי שלי. לא מתחשק לי לחוות שוב את היחס הפטרוני שכבר חוויתי בעבר. איני רוצה לומר שהחברה לא מפרגנת. להיפך; לפעמים אנשים מפרגנים יותר מדי. אבל כך או אחרת, מדברים על זה, מתעסקים בנושא, ותמיד שואלים את אותה שאלה: ״למה החלטת להתגייר? איך הגעת לזה?״. איך הגעתי לזה?! למה החלטתי?! אני גדלתי וחייתי כיהודייה, נאלצתי להתגייר כי טכנית, על פי ההלכה, אני לא יהודייה, אך לא בתחושה האישית שלי! רוב האנשים סביבי לא מבינים את הקונפליקט הזה.
נוטים לחשוב שגיור הוא סוג של קסם: בתנועה קלה של שרביט את הופכת לאדם אחר לחלוטין. רגע לפני אינך יהודייה, והופ – הנה את יהודייה כשרה. אולי אנשים חושבים שמי שבוחר בתהליך הזה שלם עם הרצון שלו להתכחש לזהותו הקודמת, ושמח בזכות שנפלה בחלקו להצטרף לעם היהודי. אולי אנשים חושבים שמי שבחר להתגייר וקיבל על עצמו עול מצוות יחיה מעתה בקלות ובטבעיות אורח חיים דתי, כמו כל אחד אחר שנולד והתחנך בבית דתי. אבל אני עדיין לא שם. אני עדיין לא מרגישה "בבית" בתוך הציבור הזה, שלעתים קרובות מסתכל עלי במבט פטרוני ומתנשא ורואה בי אחרת. אני עובדת קשה. משקיעה מאמצים כדי ליצור נרטיב משפחתי עבור ילדיי. אני מקווה שילדיי, הצברים, שנולדו יהודים, שמתחנכים במערך החינוך התורני, לא ירגישו אחרים.
לידים
לפתע פתאום שמעתי צרחה. הסתובבתי כשבידי מחבת חמה, וראיתי את משגיח הכשרות מזנק לעברי מן הקצה השני של חדר האוכל. הכול קרה מאוד מהר; לא הספקתי אפילו להבין מה קרה, ובטח שלא לשאול. המשגיח חצה בשנייה את כל חדר האוכל, חטף מידי את המחבת, ואז רץ לעבר כמה אורחים וחטף מידם את הצלחות עם החביתה. עמדתי שם המומה ומבוהלת, צופה בהלם במשגיח. תוך כדי איסוף הצלחות מהאורחים הוא הסתובב לעברי וצעק: "לכי מכאן! מהר!". רצתי החוצה בבכי. לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר ומה פשר הסצנה ההזויה הזו
הציבור הדתי-לאומי נוהג בסוג של התנשאות כלפי הגרים. מצד אחד, זהו ציבור תומך ואוהד, רבים מבניו ובנותיו מלמדים באולפני הגיור, מלווים מתגיירים, מזמינים, מארחים. מצד שני, לעתים קרובות זה מרגיש כמו סוג של טובה, מעין מעשה חסד. יש משהו מאוד פטרוני באופן שבו הציבור "מקבל את הגר". אני חושבת שעד היום הזה לא הצלחתי להשלים עם העובדה שהזהות שלי לא הייתה "מספיק טובה" ולא נתנו לה את מקומה, אלא הייתי צריכה לעבור תהליך ובו "קיבלו אותי", "אישרו אותי", "אפשרו לי" לאמץ זהות חדשה. מדברים כל הזמן על "לקבל" את הגר, אבל אף אחד לא באמת רואה אותנו
מעולם לא שיתפתי את הסביבה שלי בסיפור האישי שלי. לא מתחשק לי לחוות שוב את היחס הפטרוני שכבר חוויתי בעבר. איני רוצה לומר שהחברה לא מפרגנת. להיפך; לפעמים אנשים מפרגנים יותר מדי. אבל כך או אחרת, מדברים על זה, מתעסקים בנושא, ותמיד שואלים את אותה שאלה: ״למה החלטת להתגייר? איך הגעת לזה?״. איך הגעתי לזה?! למה החלטתי?! אני גדלתי וחייתי כיהודייה, נאלצתי להתגייר כי טכנית, על פי ההלכה, אני לא יהודייה, אך לא בתחושה האישית שלי! רוב האנשים סביבי לא מבינים את הקונפליקט הזה
