אין דרך קלה – הערות נוספות על הצד"ח
יצחק גייגר.
במאמר שפרסמתי באקדמות יא' (תשרי תשס"ב) ביקשתי להציג את דמותה של הציונות הדתית החדשה (הצד"ח) כפי שנתגלתה לעיניי לאחר עיון בכתבים רבים של חוג זה, על הגוונים השונים בו. לאחר שלב הגילוי ותיאור הממצאים, הגיע גם שלב הביקורת, המבוססת בחלקה על ביקורת שמקורה מחוץ לחוג ובחלקה על ביקורת שמקורה בחלק המתון של החוג. על חלק מביקורת זאת הגיב מאיר רוט בגיליון דעות-עמודים האחרון , וכעת ברצוני להתייחס לחלק מתגובתו.
זיקת הצד"ח לאורתודוקסיה
כפי שהסברתי במאמרי (בעמ' 76), הצעתי לתת כינוי חדש לחוג זה באה מכיוון שהכינויים 'אורתודוקסיה-מודרנית' ודומיו אינם מתאימים להגדרת החוג, שבחלקו נראה לי – בעקבות פרופ' ישעיהו ליבמן – כמצוי בתהליך יציאה מהאורתודוקסיה ובחלקו אולי כבר יצא ממנה. רוט מציין שקבעתי זאת מבלי לקיים דיון בעצם הגדרת האורתודוקסיה, ולטענתו, "ספק אם בתום דיון שכזה יהיה אפשר להכריע בשאלה מי רשאי להיקרא 'אורתודוקס'" (רוט, עמ' 23). אינני סבור כי קיימת מחלוקת משמעותית ביחס לעצם הגדרת האורתודוקסיה, אך אני מסכים כי הגדרה זאת איננה חד-משמעית והיא מאפשרת דיון על גבולותיה. כיוון שכך, אעמיד את שאלת גבולות האורתודוקסיה במוקד תגובתי ואדון בה בזיקה להשקפות היסוד של הצד"ח ולתגובות של רוט.
קיימת הסכמה רחבה שהאורתודוקסיה היהודית היא תגובה למודרנה, תגובה המבקשת להגן על המסורת. מוסכם גם כי היא כוללת בקרבה גוונים שונים, כולל כאלה המבקשים לאמץ חלק מהמודרנה. השאלה הנשארת פתוחה היא: איזה חלק של המודרנה לא תקבל אף קבוצה אורתודוקסית? לדעתי, שאלה זו היא הבסיס להגדרת הגבולות.
שתי הנחות יסוד עומדות בתשתית הדיון. ההנחה הראשונה היא כי לדיון זה יש טעם רק אם מוסכם שכל חוגי הציונות הדתית מבקשים להשתייך לאורתודוקסיה. השנייה, כי בדיון על גבולות האורתודוקסיה לא ניתן להתעלם מההיסטוריה ומן הקבוצות שבחרו להתמודד עם המודרנה בדרך לא אורתודוקסית. מכאן, ההשוואה של הצד"ח עם קבוצות אלה טבעית ומובנת משום שבכך היא נבחנת האם היא הולכת בדרכן, אם לאו. וכעת, לדיון עצמו.
היחס לאוטונומיה ולערכים הומניסטיים-מוסריים
המודרנה העלתה על נס "את חשיבות האלמנט האוטונומי, בהיותו בסיס לשיפוט מוסרי ויסוד לביקורת מוסרית-ערכית כלפי הנורמות החברתיות וכלפי הטקסט הדתי וההלכה" (רוט, עמ' 24). אם כך, אפשר שהאוטונומיה תשלול מרכיבים רבים של המסורת, ומי יערוב לכך שמרכיבים אלה לא יהיו כה רבים או כה מהותיים, עד שבסופו של דבר המסורת, שעליה יבקשו להגן בצד"ח, לא תהיה אלא צל חיוור מהמסורת המפוארת שלנו?
שאלה דומה ניתן לשאול ביחס לבחינת המסורת בכלים מוסריים. גם אם נתעלם משאלות יסוד ביחס לטבעו של המוסר כמו היותו תלוי תרבות, תלוי מקום, ותלוי תקופה ואישיות – הרי שקבלת המוסר כנקודת מוצא לבחינת המסורת (רוט, שם) טומנת בחוּבה את האפשרות לקעקוע רוב המסורת בטענה שהיא איננה מוסרית. לדוגמה, [האם אנו נוהגים דוגמה או דוגמא?] כיצד ניתן להצדיק מבחינה מוסרית ביצוע ניתוח באבר המין של ילוד בן שמונה ימים ללא הסכמתו?
אינני טוען כי האורתודוקסיה חייבת לאמץ עמדה הפוכה ולשלול כל אוטונומיה אישית ולהימנע מתפיסת המוסר ככלי בחינה, אך נראה לי כי בין שני הקטבים מצויות עמדות ביניים שונות, המתאימות לתפיסה האורתודוקסית יותר מן העמדה המוצגת על ידי חלק מהצד"ח.
בהקשר זה אני מבקש לשוב להערתי ש"דומה כי בצד"ח קיימת מגמה להפוך את השיקול החיצוני של הפוסק שהיה עד כה לא מודע, לא שיטתי ומאולץ, לשיקול מודע, שיטתי ואף רצוי" (עמ' 69). רוט רואה בהערה זאת "ניסיון לשלול את השפעת הגישה הדתית ההומנית והמודעת של הפוסק ועולם ערכיו" (רוט, עמ' 23) ולכן הוא שואל "מדוע על הפוסק להדחיק את ערכיו בבואו לפסוק, ומדוע עליו להתנכר לצו מצפונו"? מה עוד ש"בטענותיהם הם אינם עוקרים את המשא ומתן ההלכתי מן היסוד, שהרי בהלכה קיימות גם גישות התומכות בשינויים עקב תמורות הזמן", ו"לפי מיטב ידיעתי, לא יימצאו בכל פרסומי הצד"ח תימוכין לטיפול הלכתי החורג מן המשא ומתן ההלכתי המוכר" (שם).
למעשה, הערתי לא באה לשלול באופן נחרץ את שיקול הדעת של הפוסק אלא להצביע על הבעייתיות הכרוכה באופן הצגה זו את דרך הפסיקה של הרבנים: היא מעוררת ציפייה מצד חברי צד"ח שאינם רבנים, כי ניתן תמיד להתאים את היהדות לעולם המודרני ולערכים מוסריים והומניסטיים, "שהרי בהלכה קיימות גם גישות התומכות בשינויים עקב תמורות הזמן" (ועל כך ארחיב בהמשך בדיון על היחס לחד-מיניים). כלומר, באתי להתריע מפני גישה שאיננה מאזנת מספיק בין מחויבות הרב למקורות ובין מחויבותו לערכים שבהם הוא מאמין, ביניהם גם ערכים חיצוניים.
היחס לסמכות הרבנים
מכאן ליחס לרבנים. נכון שאימוץ הדגם ההכרתי לסמכות רבנית (כלומר, סמכות המבוססת על הידע הרחב של הרב במקורות) מאפשר גם למאמינים שאינם רבנים והם בעלי ידע רב במקורות, לבקר את פסיקות הרבנים ואת השקפת עולמם. אך אם התכונה היחידה הנדרשת לפסיקת הלכה ולגיבוש השקפת עולם תורנית היא ידע רחב במקורות, מדוע לא יוכל גוי/חילוני/רפורמי/קונסרבטיבי לפסוק לנו על סמך בקיאותו במקורות? נדמה לי כי התשובה ברורה: המרכיב החסר הוא המחויבות האורתודוקסית להלכה ולהשקפת עולם תורנית. ולמי יש יותר מחויבות מסוג זה אם לא לרב?
עד כמה משמעותית מחויבות זו נוכל ללמוד, לדוגמה, [שאלתי כנ"ל] מחילופי הדברים שהתפרסמו בגיליון האחרון של דעות-עמודים, בין יוסקה אחיטוב לרב אלישיב קנוהל על דברי הרמ"א, ביחס למנהג באשכנז להטיל הגבלות על עניינים שבקדושה לנשים נידות. לאחר דיון מעמיק במקורות מגיע אחיטוב למסקנה שמקור הגבלות אלה הוא מאגי וקשור לתפיסות דמוניות על האשה ולכן "מדוע לא ניתן גם לנוהג זה […] להישכח ולעבור מן העולם?" (שם, עמ' 37), מה עוד שהוא מפריע למהפכת לימוד התורה של הנשים. לעומתו מציב הרב קנוהל שיקול נוסף האופייני לרבנים המחויבים למסורת: "בפסיקה למעשה חייבים לנקוט בזהירות-יתר. מנהג שנהגו ומוזכר ברמ"א, קשה לשנותו ולבטלו גם אם אני סבור שגיליתי את כל מקורותיו. אם יעשו זאת כמה מגדולי הפוסקים יחדיו, ניחא. אך שכל רב […] יחקור מנהג וידמה שעמד על כל סיבותיו וירשה לעצמו לבטלו – נראה לי שיש בכך סכנה מרובה והנזק מרובה על התועלת שבדבר" (שם, עמ' 38).
בדומה לכך, גם בשאלת היחס לחד-מיניים. בהערה האחרונה במאמרי הצבתי את התמודדות הצד"ח עם סוגיית החד-מיניים כמקרה מבחן אפשרי להשתייכות הצד"ח לאורתודוקסיה. רוט ניצל הערה זאת כדי להוכיח שקיימים גבולות שהצד"ח לא יעבור אותם. לשם כך הוא הציג את הדיון של הרב רונן לוביץ בסוגיה זו – שהתפרסם לאחר מאמרי באקדמות – ובו "על אף היחס ההומני שהוא תובע לגלות כלפי ההומוסקסואליים, הוא איננו מוכן לסטות מן ההלכה הקבועה והמקובלת מדורי דורות" (רוט, עמ' 24), כדי לטעון כי "מקרה מבחן זה של ההומוסקסואליות מעמיד בספק את חששותיו של גייגר ומעלה תמיהות לגבי מסקנותיו אודות הצד"ח" (רוט, עמ' 34).
הלוואי שכך היה. נכון שרבנים בצד"ח זהירים בדבריהם וחשים מחויבות למסורת, אך רבנים הם מיעוט בצד"ח ועמדתם של החברים האחרים בחוג זה ביחס לסוגיה זו ולסוגיות אחרות היא המדאיגה. הנה, בעקבות מאמרו של הרב לוביץ, הגיעו למערכת דעות-עמודים תגובות שונות וזו פרסמה חלק מהן בגיליון שאחריו (טבת תשס"ב). שם כבר היה מי שלא הסתפק בהצעת הרב לוביץ וטען כי "יש 'להמציא' קטגוריה חדשה שתגדיר היטב את מצבו הקיומי [של החד-מיני] ותשחרר אותו מאשמה" וש"לגבי היחס להומוסקסואל ולהומוסקסואליות, עצם ההתייחסות הסובלנית והאמפטית כלפיו מחייבת את קבלתו ונקיטת עמדה של תמיכה בהתנהגותו […] יש להמשיך בדרכי חז"ל בכל הנוגע להומניזציה של חוקי התורה בדרכי פרשנות ודרשנות שלעולם אינן ננעלות" (שם, עמ' 45). בכל אופן, רק העתיד יוכיח האם צדקתי בחששותיי בסוגיה זו.
דברים אלה ראויים לשמש תשתית לדיון בעניין הביקורת על הרבנים. אין חולק על כך שכל יהודי יכול לבקש הסבר מרבנים על דבריהם ועמדותיהם ולהקשות עליהם. שאלה אחרת היא כיצד יגיב היהודי למקרים שבהם עמדת הרבנים אינה נראית לו: האם ימשיך בשלו ואף יפסוק הלכה למעשה על-פיה, או שיישאר בקושיה וינהג כדברי הרבנים? שאלה נוספת היא כיצד יתייחס אדם לרב שדעותיו, עמדותיו או השכלתו לא נראים לו: האם יזלזל בו או ינהג בו כבוד (גם בלב!), לפחות בגלל ש"יפתח בדורו כשמואל בדורו"? ומעל לכול: האם קיימת הסכמה שהרבנים מהווים את המצפן של כל תנועה אורתודוקסית?
אגב השאלה האחרונה, מן הראוי להעיר כי תנועה אורתודוקסית איננה חייבת לזכות בתמיכת כל הרבנים ואף לא בשל רובם. לטעמי, תנועה ראויה להיחשב אורתודוקסית כל עוד חברים בה כמה רבנים הנחשבים בעלי משקל בעולמה של ההלכה המאשרים את עמדותיה. מסיבה זאת נחשבת הציונות הדתית לחלק מהאורתודוקסיה, כי מראשיתה היו בה רבנים מסוג זה שתמכו בה, ומן הראוי שכך ינהגו אלה הטוענים שהם-הם ממשיכי דרכה של הציונות הדתית המקורית.
בזכות הדיון
אינני מאמין שקיימת איזו שהיא דרך קלה בתקופתנו, ודאי לא בציונות הדתית. חוג מרכז הרב נתון מזה כמה שנים במשבר מסוים, משבר שאִפשר הצעת חלופה על ידי זרמים אחרים בציונות הדתית. הבולט בין החוגים האלה הוא הצד"ח, על גווניו השונים, שהציג שאלות קשות לחוג מרכז הרב והציע פתרונות משלו לבעיות השעה. בעקבות זאת הופיעו בחוג מרכז הרב מחשבות חדשות (או מחודשות) ומשנת החוג מתנסחת מחדש, תוך התייחסות עקיפה וישירה גם לאתגר הצד"ח. כמו כן, מעלה חוג מרכז הרב שאלות נגדיות לצד"ח ולדרכו. לכן, כפי שציינתי במאמרי (בעמ' 53), "מתפתח אפוא פולמוס מרתק, העשוי לתרום תרומה חשובה לכל חוג בפני עצמו ולציונות הדתית כולה, אם כל צד יתייחס באופן ענייני וברצינות לטענות הצד האחר". במאמרי ביקשתי אפוא – בנוסף למחקר המדעי עצמו – לתרום את תרומתי לדיון על ידי הצגת נקודות תורפה המצויות, לדעתי, בעמדות הצד"ח, ובמיוחד בחלק הקיצוני שלה. חבל שדבריי לא הובנו כך על ידי כל הקוראים.
