יעל (שם בדוי) הפגינה נגד השתלטות מתנחלים על בתים של פלסטינים בשייח' ג'ראח, לבושה בחצאית ובשרוולים ארוכים. את שנות נערותה העבירה כמדריכה וכקומונרית בבני עקיבא, מביעה עמדות שמאלניות בחברה אידיאולוגית ימנית. על חוויית האחרות של מי שלא התיישרה לפי הקו הפוליטי של הציונות הדתית
מתח בריקודגלים
אני מתפללת במערת המכפלה ומתביישת כשאני צועדת בחוץ, ברחובות העיר שבהם מותר רק ליהודים לעבור. על חלונות הבתים של התושבים הפלסטינים הותקנו רשתות, שנועדו להגן עליהם מאבנים וחפצים אחרים שעלולים להיזרק פנימה על ידי שכניהם, המתנחלים היהודים. רחוב השוהדא, השוק המרכזי של העיר, סגור בצו צבאי, ועל הדלתות המולחמות מרוססות כתובות גזעניות נגד פלסטינים. על החנויות שמאחורי אותן דלתות עוד ישתלטו מתנחלים, בעזרת התעלמות ואף אישורים של קובעי מדיניות ישראלים. עם כל ההבנה של מורכבות של הסיטואציה הדתית והביטחונית, אין בעיניי שום צידוק למצב כל כך אכזרי ולא צודק. אני כל כך מתביישת. אתם הרעים בעיניי.
יום ירושלים. הריקודגלים עובר השנה במזרח העיר. בשייח' ג'ראח השתלטו מתנחלים על בתי משפחות בשכונה, והמשפחות נזרקו לרחוב. השוטרים חסמו את כביש הגישה לשכונה בפני פעילי שמאל שבאו ליצור קונטרה לאלימות כלפי פלסטינים שמלווה את מצעד הדגלים המסורתי. אני כמובן יכולתי לעבור, מוסווית בחצאית ובשרוולים ארוכים. הרגשתי שאני מאבדת את שפיות דעתי כאשר מאחד הבתים נשמעה מוזיקה קולנית של דוסים, כך שאף אחד מתושבי השכונה הערבית לא יפספס את יום ירושלים, שנועד להבהיר להם מי הבוס בשכונה ובעיר. איך יכול להיות שמשתמשים במוזיקה ובתרבות שלי כנגדי? כיצד ייתכן שמשתמשים בשירים ששומעים אצלי בבית כדי להילחם בערכים שאני מאמינה בהם? שירים שעבור חבריי החילונים סימלו עולם שלם שיש להתנגד לו, גרמו לי להרגיש חצויה. עם מי אני עומדת? אלוהים שלי הוא ודאי לא אלוהים שלכם.
בקיץ, בתשעה באב, כשברחובות סערה המחאה החברתית, הלכתי אחרי קריאת איכה למאהל של מחוסרי הדיור. ברקע שמעתי את קבוצת נשים בירוק מפגינה כהרגלה מול הקונסוליה האמריקנית. אחת המפגינות נאמה ופנתה ליושבי המאהל, מציעה להם, במקום להיאבק יחד עם שמאלנים, לבוא ליישב את השטחים במחיר מוזל. ברור, המדינה מסבסדת את החיים בשטחים פי כמה יותר מאשר את החיים של האמהות החד-הוריות משכונת קטמון. כעסתי כל כך על החברה הדתית שלא מצטרפת למאבק המקסים הזה בטענה שהוא "שמאלני". שנאתי אתכם על הצביעות שלכם.
קומונרית במזרח ירושלים
גדלתי כשמאלנית, מושפעת בעיקר מהעמדות של אבא שלי, שהיה לוקח אותי להפגנות עוד כשהייתי ילדה קטנה. ללא שום סתירה למדתי בממ"ד, הלכתי לבני עקיבא, חצאית ושלושת רבעי, כמו שצריך. הולכת לשיעורים על תורת הרב קוק אבל מתווכחת על שטחים, על ארץ ישראל השלמה, על עם מול ארץ. בסניף היקר שלי אמנם התווכחתי ללא הרף, אבל לא הייתי מאוד חריגה. התמונה השתנתה כשיצאנו מהבועה שלנו, בטיולים וסמינריונים של התנועה, ככל שהמפגש עם החברה הדתית ועם העולם שבחוץ נעשה רחב ואינטנסיבי יותר.
היכן, אם כן, הדיסוננס? לתמוך בתכנית ההתנתקות כאשר מסביבי הכול כתום, להיות פעילה בתנועות מחאה ובמאבקים במזרח ירושלים ובמקביל לעבוד בבני עקיבא. תמיד ניסיתי לפעול למען מה שאני מאמינה בו. והניסיון הזה העצים את הסתירה. להאמין ולחיות בשני הקטבים בו זמנית. האם אני "אחרת"? האם יש לי בכלל מקום בתוך החברה הדתית? האם עובדת היותי שומרת מצוות הופכת אותי לחלק מציבור שאני נאבקת נגד ערכיו?
כשהייתי צעירה יותר, חסרו לי דמויות שאוכל להזדהות אתן, ללכת לאורן. שאלתי את עצמי שוב ושוב איך יכול להיות שכמעט כל דוברי ומייצגי הדת היהודית בישראל, מורים ומורות, רבנים ורבניות, לא חולקים את אותם ערכים כמו שלי. או גרוע מזה: הם שותפים אתי בחלק מסט הערכים שלי, מתווים לי דרך בתחומים מסוימים, אך בתחומים אחרים הם ניצבים מן העבר השני של המתרס. בהתחלה תהיתי: האם משהו לא בסדר אצלי? האם אני מערבת מין שבאינו מינו? האם אני "מערבית" מדי? לא מספיק אותנטית? האם אני מתיימרת להיות הסמכות הדתית של עצמי? או שאולי הם לא קוראים נכון את המציאות, נשאבים לתוך הזיות של גאולה, ואם כך, למה שאשמע בקולם? למה שאלמד מהם? למה שאקבל על עצמי את המערכת הזו, שכנראה מובילה את מאמיניה לקלקול ולרוע?
החברה הדתית בישראל חיברה יחד את הדתיות והלאומיות הימנית באופן כל כך מוחלט וחד-משמעי, כך שבעיני אנשים רבים, הצירוף של דתייה ושמאלנית ממש לא ייתכן. האחיזה בעמדה שמאלנית ודתית בו זמנית איננה לגיטימית.
הרב דב ליאור, דמות ידועה בקיצוניות שלה אך מקובלת כסמכות הלכתית, כותב:
ברור שעל פי דין תורה אסור להסגיר את הארץ שכבר בידי עם ישראל. ואנחנו צריכים לא לקבל את הדרישה של הגויים אלא לעמוד בתוקף על זכותנו וחובתנו ואפילו ליזום מלחמה. כל ההסגרות שמסגירים היום הן בניגוד לדעת תורה. אסור לפי דין תורה שממשלה בישראל תסגיר שטח של ארץ ישראל לידי שלטון של גויים … וכן מביא הרב קוק בהקדמה לשבת הארץ. לכן כל מי שתומך בפועל או אפילו רק בדיבור במסירת שטחי ארץ ישראל לידי הגויים מבטל את מצוות העשה 'והורשתם את הארץ וישבתם בה'.
כאשר האידיאולוגיה המדינית היא דתית במהותה, ואפילו הלכתית, ברור שאין מקום למגוון דעות.
לא מוצאת בית
אני לא היחידה כמובן. בירושלים ובמקומות נוספים יש עוד דתיים שמאלנים (ובכללם כאלה שמחברים מאבקים דתיים למאבקים הומניסטיים, כמו פמיניזם דתי). אך המעגלים האלו קטנים מאוד, אין להם ייצוג והם אינם משפיעים על קביעת מדיניות. אני לא רוצה להציג את עצמי כחלק ממיעוט נרדף, במיוחד כשאני מודעת לכך שאני נהנית מהרבה פריבילגיות אחרות, אבל כאשר מדברים אל כולם, לא מדברים אליי – לא בבתי הספר, לא בתנועות הנוער, לא במדרשות, לא בבתי הכנסת, לא בשיעורים, לא בכתבות ולא בעלוני שבת. הברור מאליו איננו ברור לי. בוודאי שאין אדם שמסכים עם כל מה שנאמר בבית הכנסת שלו או נכתב בעלוני השבת שהוא קורא; בהשתייכות לקהילה – על אחת כמה וכמה כשמדובר בקהילה מגוונת כמו החברה הדתית – בהכרח צריך להתפשר ו'לבלוע' דברים. אבל כשמדגישים כל כך את מרכזיותו של ערך אחד, הדבר גורם לדחיקה החוצה של כל מי שלא מזדהה עם הערך הזה. מפעל ההתנחלויות ויישוב הארץ הוא המפעל המרכזי והחשוב ביותר של הציבור הדתי (ואני לא טוענת שלא צומחים מכאן דברים מקסימים). ולמרות שארץ ישראל היא בפרוש לא הערך היחיד החרוט על דגלו של הציבור הזה, זהו הערך שמוקדשים לו המאמצים החזקים ביותר והאנרגיות העוצמתיות ביותר, ועליו נלחמים עם התשוקה העזה ביותר.
בעודנו מדברים השכם והערב על 'אחדות', האם אנחנו מתכוונים לכך ברצינות? כמובן שאין הכוונה לאחדות של החברה הישראלית, שכוללת גם פלסטינים; אך האחדות השקרית הזו גם לא כוללת אותי, והיא לא כוללת את כל מי שמאיים על הנרטיב המשותף של הציבור הדתי, או מי שמציע שילוב מורכב יותר מזה שמציעה 'הבית היהודי': חלוקה אחרת של הצודק והלא-צודק, של החזק והחלש, של הקרבן והמקרבן. היו לא מעט מקרים שבהם הופנתה כלפיי אלימות מילולית או פיזית, כאשר זוהיתי כמי שעומדת בצד הלא נכון של המתרס. הנוכחות שלי נסבלת כיוצאת דופן, כל עוד אני יחידה ולא מאיימת – וגם אז, היא חריגה, היא אחרת.
אני לא מתביישת בעמדות שלי ולא מרגישה צורך להתנצל עליהן. למרות זאת, כשאני בין הבודדות בתוך קבוצה מסוימת שמחזיקה בעמדה הפוכה, אני מודה שהרבה פעמים לא נעים לי להביע את דעותיי בקול. אני מאמינה בדעות שלי ובמאבקים שבחרתי, אבל אני חוששת מאיך יסווגו אותי כאשר ארים את קולי. אימצתי התנהלות של קצוות. במקומות מסוימים – להסתיר ולהימנע מנושאים השנויים במחלוקת, ובמקומות אחרים דווקא לשים את הדברים מלכתחילה על השולחן, ובכך ליצור לעצמי משבצת מאוד מוגדרת. אני הדתייה השמאלנית, ובמקומות אחרים – השמאלנית הדתייה, כי גם בעולם השמאל החילוני לא מצאתי בית. באופיי אני קולנית וקצת לוחמנית, והעובדה שאני בוחרת להרים את קולי לא אומרת שאחרים בוחרים בכך. לחברה יש דרכים מתוחכמות, גם אם שקטות, להעניש את היוצאים מן הכלל. את המחיר החברתי שאני משלמת, אחרים אולי לא מוכנים לשלם.
התורה איננה אויב
יחסיי עם הקב"ה ועם התורה גם הם הושפעו מן העמדות והערכים שאני מחזיקה בהם. אחרי תקופה שבה הרגשתי קרועה בין עולמות, נסעתי ללמוד תורה בחו"ל. שם גיליתי שהתסביך שנוצר כאן, סביב האדמה והארץ, אינו קיים, בטח שלא בעוצמות כאלו, במקומות אחרים. גיליתי מקומות שמציעים עוד אפשרויות; שבהם שמירת מצוות ולאומיות אינן שילוב מובן מאליו. גם הקונפליקט בתוכי סביב הנאמנות לקב"ה ולתורה מול הדברים שנעשים בשמם התרכך ממרחק, ובמפגש עם אופי אחר של תורה ודתיות. למדתי בבית מדרש שהזכיר לי שהתורה איננה אויב שלי, שתודעה של עם נבחר יכולה להוביל לתחושות של אכפתיות ואחריות, ולא רק של עליונות וגזענות. מרחוק יכולתי להתבונן מפרספקטיבה אחרת על השילוב המשונה והמעוות הזה שבין עבודת ה' לבין כיבוש ודיכוי של עם אחר. באופן יותר טבעי, ללא צורך להיאבק, להצטדק או להתנצל, למדתי שהתורה שלי דווקא הולכת יד ביד עם צדק, עם מוסר, עם שוויון, עם זכויות – לא רק ליהודים, לא רק לגברים, לא רק לסטרייטים ולא רק לחזקים. הקב"ה שאני עובדת מצווה עליי להקשיב למי שחלש, להילחם עבור מי שמדכאים אותו. לפעול ליצירת חברה מוסרית ומתוקנת, שמחבקת את הגר, היתום והאלמנה, ולא רומסת אותם.
אחרים בחרו להתנתק, לעזוב את העולם הדתי על ערכיו ומצוותיו, או לעבוד את ה' ולשמור מצוות ללא שום השתייכות חברתית וקהילתית. אני נותרתי קרועה. לא מסוגלת וגם לא רוצה להתנתק מהשפה שמשותפת לי ולכם, מאורח החיים, מהתרבות, מחלקים מהמשפחה שלי שלא חולקים את אותן דעות כמוני, מהמראה שלי שמסמן אותי כבת לציבור מסוים, מהתחושה שאתם ואני חולקים משהו במשותף.
אני כבר יודעת שהתורה שלי לפעמים מביאה אנשים למקומות איומים, ואני עדיין לא מסוגלת להפסיק להזדעזע מזה. אני עדיין רוצה בכל מאודי להגיד שדרכיה דרכי נועם, למרות שאני יודעת טוב מאוד שבשם התורה נעשו ונעשים בכל יום מעשי זוועה. אני כבר לא שונאת, משתדלת גם לא לכעוס, למרות שאני משוכנעת שאתם, או בעצם כולנו יחד, עושים חילול השם נורא, ומסבים נזק עצום הן לעם ישראל והן לעם הפלסטיני, נזק שאנחנו משלמים עליו ועוד נשלם עליו מחיר כבד מאוד. מחיר של חיים ושל דם, מחיר של מוסר ומחיר בבריאות וברווחה.
אבל המאבק הפנימי שלי קצת נרגע. אני לא מתכחשת למקום שבו גדלתי ולשייכות החברתית שאליה נולדתי, אך משתדלת גם לא לייצג, לא לחפש הסכמה או ערכים משותפים. אין לי רב, אין לי קהילה, "הציבור שלנו" הוא בטח לא הציבור שלי. אני לא מצפה מכם לתקן את דרכיכם, לא מרגישה אחריות כלפיכם, ואתם אל תרגישו כלפיי.
לאורך השנים השפה שלי השתנתה: אני מאמינה ושומרת מצוות, אבל חיה בעולם יותר חילוני. אני חיה על התפר שבין כמה עולמות, מנסה לקחת גם מזה וגם מזה. לפעמים אני מרגישה שאני עומדת שם לבדי. מדי פעם אני פוגשת חברים ושותפים לדרך שעומדים באותה נקודת תפר כמוני. ולפעמים אני מרגישה שכך, במקום שבין שני העולמות, אני מסוגלת להבין יותר נרטיבים, להתחבר לעוד אנשים, ולהיות פתוחה יותר, באמת.
