אלמנות
ומתקני עולם בסיפור התלמודי

מדרש אגדה –
שרגא בר-און

 

 

 במרכז מאמר זה שני
סיפורים, העוסקים ביחסים שבין הממסד הרבני-הלכתי לבין נשים העומדות לפניו לדין.
הסיפורים משובצים בפרק רביעי במסכת גיטין. פרק מיוחד זה עוסק בתקנות חכמים,
הערוכות סביב המושג המארגן- "מפני תיקון העולם", ביטוי המהווה הנמקה
ותכלית לחקיקה משנית של חכמים העוקרת דבר תורה לשם התמודדות עם קלקולים
פוליטיים ולשם קידום ערכים המזוהים ע"י חז"ל כתכליות בריאה. מספר לא
מבוטל של תקנות בפרק עוסקות בענייני נשים, במטרה להגן על מעמדן האישי או על
זכויותיהן הממוניות.

 

 התקנה עליה מוסבים
הסיפורים שבדיון זה מופיעה במשנה ג':

 

 "אין אלמנה
נפרעת [את כתובתה] מנכסי יתומים, אלא בשבועה [שלא קיבלה עד עתה כלום] .
נמנעו מלהשביעה. התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים [שלא קיבלה] כל
מה שירצו [אפילו אם בחרו לה נדר חמור] וגובה כתובתה"

 

  משנה זו מתארת את
מצוקת האלמנה, שנוצרה אגב רצון לדאוג לנכסי יתומים והקפדה יתרה על החומרה שבשבועה.
מתוך מוטיבציה דתית כפולה זו נפגעה האלמנה מכך שלא יכולה הייתה לזכות בכתובתה
המגיעה לה על פי דין. המשנה מציינת את המנעותם של חכמים מלהשביע את האלמנה כמצב
היסטורי נתון (להוציא מעמדה הלכתית עקרונית), ללא הנמקה, כמין מדיניות של בתי
הדין: "נמנעו מלהשביעה". כבכל משניות הפרק נשמעת מהמשנה עצמה
נימה של חוסר נחת מן הסיטואציה ההיסטורית, שנתקבלה בירושה מן העבר ונתפשת כמסורת
הלכתית מחייבת. למרות אי הנוחות קיבל רבן גמליאל הזקן כנראה עמדות אלה, אך ראה
לנכון לפתור את העוול שנעשה לאלמנה. לפיכך תיקן שהאלמנה תדיר עצמה לפי דרישת
היתומים ותזכה בכתובתה. תקנה הפותרת את בעיית הכתובה של האלמנה תוך עקיפת המכשולים
ההלכתיים. מקביעה זו עולה הכרעה ערכית ברורה להעדיף את טובתה הכלכלית של האלמנה על
פני החששות, שמנעו ממנה מלידור בעבר. סוף-סוף הרי האלמנה זוכה בכתובתה מבלי להישבע
ונאמנותה אינה מוטלת בספק…

 

סוגיית התלמוד מנמקת
את ההימנעות ההיסטורית מהשבעת האלמנה באמצעות סיפור (המתורגם כאן מארמית):

 

שאמר רב כהנא, ויש
אומרים כי אמר זאת רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד בשנות בצורת שהפקיד דינר זהב
אצל אלמנה, והניחתו האלמנה בכד של קמח, ואפאתו בפת [בטעות] ונתנתו
לעני. לימים בא בעל הדינר ואמר לה: הבי לי דינרי, אמרה לו: יהנה [=יפעל] סם
המות באחד מבניה של אותה אשה [כלומר, היא עצמה] אם נהניתי מדינרך כלום!
אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה, וכששמעו חכמים בדבר אמרו: מה מי שנשבע
באמת – כך נענש, הנשבע על שקר – על אחת כמה וכמה.

(גיטין דף לה, עמוד א)

 

אין כאן מקום לדון
בבעייתיות של הסקת מסקנות הלכתיות על סמך סיפור פרטי, אולם קל להוכיח שהסיפור
במקורו נועד לאסור כל שבועה ואינו ייחודי לאלמנה[1]. עם זאת,
מעבר לכוח ההמחשה הרב שבסיפור, עולה ממנו טיבה של הנמקת חכמים: החכמים שנמנעו
מלהשביע את האלמנה טוענים שפעלו למען האינטרסים שלה עצמה. שכן, עקב חולשתן של
אלמנות, הנחפזות להישבע[2], עומדת על
המאזניים סכנת נפשות ממשית מול האינטרס הכלכלי של האלמנה![3] חכמים
המונעים מהן להישבע והנדמים כפוגעים בהן, למעשה דואגים לשלומן ('הפוך על הפוך',
כמו שאומרים אצלנו).

המסורת המייחסת הנמקה
זו דווקא לרב חשובה מאוד לענייננו בהמשך.

 

בהמשך הדיון התלמודי מופיעות
שתי מסורות, האחת מסורא והשנייה מנהרדא, לגבי עמדותיהם של רב ושמואל בגביית הכתובה
לאלמנה. מסורת נהרדעא מייחסת לרב סירוב לגביית כתובה לאלמנה בכל דרך שהיא, הן
באמצעות נדר ליתומים והן באמצעות שבועה מחוץ לבית הדין [4].

בדור השני לאמוראים
מתמודדים תלמידיו של רב עם מסורתו המחמירה, מול תביעתן של נשים לקבל את כתובתן. 
שני הסיפורים שבמוקד דיוננו מופיעים על רקע זה:

 

"אשה אחת [אלמנה] באה
לפני רב הונא [וביקשה להיפרע כתובתה מן היתומים], אמר לה: מה אעשה
לך, שרָב לא היה גובה כתובה לאלמנה. אמרה לו: מהו הטעם? שמא לקחתי משהו מכתובתי.
חי ה' צבאות אם נהניתי מכתובתי כלום! אמר רב הונא: מודה רב בקופצת [=נשבעת
מיוזמתה, אף שמלכתחילה לא הייתה אמורה להשבע]".

                                                                                                (גיטין
דף לה, עמוד א)

 

סיפור זה הוא הראשון
מבין שני סיפורים. בדו שיח בין רב הונא לאלמנה, מגלה הרב, המשמש כדיין ופוסק,
אמפטיה לטענת האלמנה. עם זאת, טוען הרב שאין בידיו להושיע, שכן הוא מחויב למסורת
רבותיו. האלמנה, המגלה בקיאות בטעם הדין ובגרורותיו ההלכתיות 'קופצת' ונשבעת שלא
נהנתה מכתובתה, היינו, שלא ניצלה את כספם של היתומים. רב הונא עומד כעת בפני
סיטואציה חדשה שיצרה האלמנה ומזכה אותה בכתובתה.

 

המעניין באפיזודה קצרה
זו הוא היפוך התפקידים שבין האלמנה והדיין. אל מול חוסר האונים של רב הונא, המסיר
מעליו את אחריותו ונתלה בדברי רב, הופכת האלמנה ליוזמת, ולמעשה- למכריעת ההלכה
בתוך בית-הדין אליו היא מגיעה מתוך עמדת נחיתות. אין היא מתחננת לחסדו של הפוסק ואינה
תולה תקווה ביכולתו או ברצונו להשיג פתרון הלכתי. היא מגלה בקיאות הלכתית מלאה
בטעם הדין ובתושייה הלכתית המזכה אותה בכתובה. היא אף נשבעת כדין (וראו פלא- אינה
נפגעת מכך!)

 

בשיבוצה של אגדתא מעין
זו במסורת התלמודית הופך מעשה האישה מופת הלכתי. יתרה מזאת, נשים מלומדות תוכלנה
לנצל תקדים זה להוראה שמלכתחילה. ממשיכה הגמרא:

 

אשה אחת [אלמנה] באה
לפני רבה בר רב הונא [לתבוע כתובתה], אמר לה: מה אעשה לך, שרָב לא היה גובה
כתובה לאלמנה, ואבי מורי לא היה גובה כתובה לאלמנה. אמרה לו: הב לי מזונות. אמר
לה: מזונות גם אין לך, שאמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בב"ד – אין לה
מזונות [המזונות מובטחים לה כל זמן שלא נשאת לאחר. כיון שתובעת כתובתה- משמע
שמתכננת להנשא]. אמרה לו: הפכו כסאו [=שירד מגדולתו], כשתי דעות חלוקות [ומחמירות]
הוא עושה לי! הפכו את כסאו והעמידו אותו [כדי שבכך תתקיים הקללה, מילולית],
ואפילו כך לא ניצל מחולשה [=מחולי].

 

 

הסיפור השני ארוך
ומורכב מקודמו. הוא מתרחש בדור השלישי לאמוראים, ולכן בתודעתו של רבה בנו של רב
הונא (מן הסיפור הקודם) הפך אביו דמות נוספת באוטוריטות המסורתיות. שוב אין הוא
מוצא דרך לזכות את האישה בכתובתה. אישה זו לא ניחנה ביוזמה ובחוצפה של קודמתה. היא
מודעת להיררכיה השוררת בבית הדין ומשנדחתה בקשתה לכתובה, היא מבקשת להמשיך להינות
ממזונות בעלה המת. רבה, הנוטה להחמרה יתרה תוך אימוץ חומרותיו של שמואל לצד
חומרותיו של רב, דוחה גם בקשה זו. לשיטת שמואל, אלמנה לא זכאית למזונות משתבעה
כתובתה בבית הדין.

 דומה שבשלב זה של
הדיון האלמנה מאבדת את עשתונותיה. מתוך יאוש ואכזבה מבית הדין היא מקללת את הפוסק,
ותוכן קללתה הספונטנית נוגע במרכז המצוקה המציאותית: האדם היושב על כס הפסיקה לא
מילא תפקידו כהלכה וראוי שיתהפך כסאו. שיטת פסיקתו באמצעות אריגה
מלאכותית וכנועה של שיטות קודמיו, מעידה על אי-התאמתו לתפקיד הפוסק.

 

  כאן המקום להשוות
בין האלמנות בשני הסיפורים. הדמיון ביניהן בולט. שתיהן, מסתבר, בקיאות בשיח ההלכתי
הנוגע לבעייתן. הראשונה יודעת את טעמי הדין עד כדי יצירת מניפולציה הלכתית, השניה
יודעת כי פסיקות הרב יוצאות משני בתי מדרש חלוקים וסותרים. עם זאת, בעוד שהאלמנה
הראשונה לקחה את גורלה בידיה ולא ציפתה לישועת הפוסק, האלמנה השניה שמה מבטחה בבית
הדין וציפתה למשפט צדק. ניסיונה לשטוח טענותיה בפני בית הדין עלה בתוהו. אכזבתה
הגדולה והקללה הנובעת ממנה משקפת פיכחון מאוחר ועגום. היא, האלמנה חסרת כוח-
הפסיקה, מבינה את ההלכה טוב מן הפוסק: היא יודעת להבחין בין שיטותיהם העקרוניות של
רב ושמואל. היא יודעת שבעוד רב שולל את זכותה לכתובה ולחיים עצמאיים הוא מאפשר לה
ליהנות ממזונות בעלה המת, משענת כלכלית חיונית. וכן שמואל, בשוללו את זכותה ליהנות
מנכסי הבעל, דואג לקיומה באפשרו גביית הכתובה. אך רבה בר רב הונא, בעל הסמכות
במקרה זה, סותם בהרכבה של חומרות שיטות חלוקות, את סיכוייה לקיום בכבוד.

עליבותו של בית הדין
מופגנת בסיטואציה הגרוטסקית שבהמשך: חברי בית הדין, אולי שמשיו של רבה, מזדעזעים
מקללת האלמנה, אך זעזועם אינו מוסרי. הם חוששים לרבם מפני המילים החריפות שהשמיעה
האלמנה והם מנסים להפוך את הכסא באקט פיזי, כדי להימלט ממשמעותה הנוקבת של הקללה.
ברור שדבר זה לא עלה בידם.

           

אמר לו רב יהודה לרב
ירמיה מְבירי: הטל עליה נדר בבית דין והשבע אותה חוץ לבית דין, ושיבוא הקול ויפול
באזניי [שאשמע
כי נעשה הדבר], שאני רוצה שאעשה בזה מעשה [=לגבות כתובה לאלמנה].

 

עורך הסוגיה מסיים
בהכרעה הלכתית אופטימית של בעל הסמכות ההלכתית. רב יהודה מורה להדירהּ בבית הדין
ולהשביעהּ חוץ לבית הדין בנימה תקיפה מתוך הכרעה ערכית לבצע דין צדק באלמנה שלפניו.
גישה זו, מאופיינת בהחמרה ביחס לדין המשנה ולדינו של שמואל, אך החמרה זו שואפת
חיים: היא לא תחסום את זכויותיה היסודיות של האלמנה![5]

 

   עריכתה של סוגיה זו
ושיבוצם של שני הסיפורים בתלמוד מדגימה עמדה ערכית מעניינת. ברור שמגמתה העיקרית
ממוקדת בביקורת כלפי עמדות הרבנים העולות בסיפורים. במה שנראה כז'אנר של מחאה מבקש
התלמוד להורות מתודות פסיקה המתחשבות בצרכי השעה ובצרכי בני אדם השרויים במצוקה.
קריאה מודרנית פמיניסטית של סיפורים אלה יכולים להעלות אף תובנות עמוקות יותר.
מסיפורים אלה עולה, למעשה, הנחיצות שנשים תיקחנה את גורלן לידיהן. יכולתן לעשות
זאת מותנית בשליטה בתחום הידע ההלכתי ובנקיטת יוזמה הלכתית. רק פיכחון מלומד,
שאינו מפקיד את לימוד התורה ואת הכישורים ההלכתיים ביד גברים, רק הבנה שהיענותם של
גברים לצורכי נשים לעולם לא תהא מלאה ולפיכך לא ניתן להסתפק בפטרנליזם-נאור
המאפיין לרוב את עולמם של חכמים, רק פעילות ממשית ויוזמה של נשים למען אינטרסים
נשיים עשויה להרחיב את תחומי השיח ההלכתיים ובכך לתקן עולם.