לנוכח הדומיננטיות של התרבות הקפיטליסטית בחברה הישראלית מתפתחות בשנים האחרונות מגמות שמבקשות לשוב אל הסולידריות החברתית, אל ערכים יהודיים הומניסטיים ואל האחריות על כלל ישראל. הציונות הדתית, שמתעלמת מן הפוטנציאל המסוכן של תרבות הצריכה, עלולה להחמיץ את ההתחדשות הגדולה ביותר בעם היהודי כיום
הבעיה היא "אצלם"
בעשורים האחרונים כבשה את התרבות הישראלית, ובמידה רבה את רוב העולם, תרבות שיש המכנים אותה 'תרבות הצריכה', 'התרבות האמריקנית' או 'תרבות המערב'. אני מעדיף לקרוא לה 'תרבות קפיטליסטית', לאור הקשר העמוק בינה לבין התשתית הכלכלית-פוליטית שממנה היא מתפתחת. זוהי תרבות שמנוגדת במהותה לתרבות היהודית, לפחות ליהדות כפי שאני מבין אותה. מגמות מרכזיות בתרבות הקפיטליסטית הן:
א. מטריאליזם קיצוני, עד כדי האלהה של הכסף למדרגת 'בכיר האלים', ועמו פנתיאון שלם, כמו אלת היופי, אלת המין, אל הטכנולוגיה וכן הלאה. אני מקווה שאין צורך להסביר מדוע אלילות החומר מנוגדת לקריאה "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד".
ב. עידוד תחרות ואגואיזם ובידוד האדם, אשר מפרקים את היכולת למחויבות לזולת, ובעקבותיה את הזוגיות, את ההורות, את הקהילה וכמעט כל חיבור חברתי אחר, תוך ניגוד למגמת היהדות לכל גווניה.
ג. יצירת פערים כלכליים קיצוניים בין עשירים ועניים, וזאת בניגוד לסולידריות העמוקה הטמונה במסורת היהודית ולחתירה של המקרא להשוות את מעמדם של חזקים וחלשים, אדונים ועבדים וכן הלאה, באמצעות שורה ארוכה של חוקים כמו השבת, השמיטה, היובל, חוק המלך, חוקי הגבלת הריבית והעבדות ועוד.
ד. ניתוק האדם ממקורותיו ומשורשיו. כל מה שיש הוא האני, הכאן והעכשיו, ומורשת העבר איננה רלוונטית.
ה. ביטול הרצון כיסוד מרכזי בנפש, כציר חיבור של האדם לעצמו, למה שהיה ולמה שיהיה, לזולת ולאלוהים. ניתן לראות זאת בשפתם של הילדים, שעד גיל עשר בערך כלל לא יודעים להגיד "אני רוצה", אלא רק "בא לי". "בא לי" אינו רצון במובנו המלא, אלא השטחה של הרצון לרמה של חשק. כאשר רצונו של האדם מתבטל, הוא הופך להיות 'סך כל חשקיו', ואז ניתן לשלוט בתודעתו בקלות ולגרום לו לקנות מוצר כזה או אחר; ניתן לתעל אותו בקלות, באמצעות מניפולציות שיווקיות שונות. סגידה כזו לחשק וליצר מנוגדת לכל צורות היהדות, בין זו השכלתנית ובין זו המיסטית.
תמיכתה העקבית של היהדות האורתודוקסית בניאו-ליברליזם ובתרבות הקפיטליסטית המתהווה ממנו מעוררת תמיהה. ייתכן שהדבר נובע מן היריבות המסורתית עם הסוציאליזם, שנטה לזלזל ולדכא את הדת; או מצמצום היהדות לד' אמות של הלכה וההתרחקות משאלות חברתיות גדולות. ואולי מן ההזדהות האוטומטית של האורתודוקסיה עם הימין הפוליטי, וההתנגדות האינטואיטיבית ל'סמול' ואולי אימוץ התרבות הקפיטליסטית נובע מתחושה של חשש וחוסר אונים
תמיכתה העקבית של היהדות האורתודוקסית בניאו-ליברליזם ובתרבות הקפיטליסטית המתהווה ממנו מעוררת תמיהה. ייתכן שהדבר נובע מן היריבות המסורתית עם הסוציאליזם, שנטה לזלזל ולדכא את הדת; או מצמצום היהדות לד' אמות של הלכה וההתרחקות משאלות חברתיות גדולות. ואולי מן ההזדהות האוטומטית של האורתודוקסיה עם הימין הפוליטי, וההתנגדות האינטואיטיבית ל'סמול' (שגם הוא הזניח את השאלות הללו, והתעורר אליהן מחדש בעשור האחרון). ואולי אימוץ התרבות הקפיטליסטית נובע מתחושה של חשש וחוסר אונים.
ואולי זה לא כל כך חשוב. מה שחשוב הוא שהציונות הדתית מאמצת את התרבות הזו באופן לא מודע. מגדירים את הבעיה אחרת: הבעיה היא "בתרבות החילונית". זוהי הכללה לא מדויקת, משום שהתרבות הקפיטליסטית במהותה איננה תרבות 'חילונית' אידיאולוגית כמו זו שבה דגל סבי, איש השומר הצעיר. זו איננה תרבות אתאיסטית, אלא תרבות אלילית במהותה. אולם הזיהוי של התרבות הזו כ'חילונית' מאפשר לאורתודוקסיה להדחיק את הבעיה. הבעיה איננה 'אצלנו', אלא 'אצלם', אצל החילונים. אם החילונים יקיימו את מצוות הדת, כביכול תיפתרנה כל הבעיות. כך נמנעת האורתודוקסיה מלקרוא לילד בשמו, ולהבין את הקשר בין התרבות הזו לבין אורח החיים של הציבור האורתודוקסי עצמו, שגם הוא נוטל חלק בחגיגת הצריכה ההמונית; כך היא נמנעת מלעמוד על הקשר בין התרבות הזו לבין מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית, שכאמור, הציבור האורתודוקסי תומך בה באופן עקבי.
וכך עלול הציבור האורתודוקסי להחמיץ את מה שנראה לי כהתחדשות הגדולה בעם היהודי היום, שצומחת כתגובת נגד לתרבות הקפיטליסטית.
שיקום היחסים עם הזולת
מול ההשתלטות של התרבות הקפיטליסטית הולכים ונובטים בעשורים האחרונים כיוונים אחרים. הולכים ורבים אנשים רגישים שלא מעוניינים במגמות הללו. הם יוצרים, בראש ובראשונה בתוך עצמם, אלטרנטיבות רוחניות שאינן משלימות עם המטריאליזם הקפיטליסטי; אלטרנטיבות שמבטאות ממדים אחרים בנפשם. בעשורים האחרונים הולכת ונבנית אצל אנשים רבים תודעה פנימית שחותרת לאיזון, לחיבור הוליסטי למכלול, לעולם. זוהי תודעה פוסט-מודרנית, המשתחררת בהדרגה משלטון הרציונליזם והשכלתנות ששלטו בתרבות המערבית במשך מאתיים שנים. זוהי תודעה הפתוחה לדתיות, לתפילה ולחוויה, כמו גם לחוויה מיסטית; לתודעה שלפיה האדם אינו רק חומר, אלא גם רוח. אל מול הניכור, הסחות הדעת והבריחה מהכאן והעכשיו, התודעה הזו מטפחת דווקא את הנוכחות, את החיבור של האדם לעצמו, לסביבתו ולזולתו. כך היא גם נפתחת מחדש לתמימות של האמונה.
מול ההשתלטות של התרבות הקפיטליסטית הולכים ונובטים בעשורים האחרונים כיוונים אחרים. הולכים ורבים אנשים רגישים שלא מעוניינים במגמות הללו. הם יוצרים, בראש ובראשונה בתוך עצמם, אלטרנטיבות רוחניות שאינן משלימות עם המטריאליזם הקפיטליסטי; אלטרנטיבות שמבטאות ממדים אחרים בנפשם
למרות המטריאליזם הקיצוני של התרבות הקפיטליסטית, ואולי בגללו, התגלו כוחות אחרים בנפש האדם. הסיבה לכך, לפי הבנתי, היא שהאדם לא נברא בצלמו ובדמותו של אל הכסף, אלא בצלמו ובדמותו של אלוהים. כל אדם שגילה ממד רוחני, או אכפתיות לזולת בצורה כלשהי, יצר בתוכו כוחות של התנגדות למטריאליזם הקיצוני המשתולל. ה'תשובות' הללו צמחו בדרך כלל באופן אישי, בחיי הפרט, בחיי זוגיות ומשפחה שנבנו למרות ההתפרקות שזימנה התרבות הקפיטליסטית, או בחברות בין אנשים קרובים. הן התפתחו בסדנאות ניו-אייג', במפעלי צדקה ומעורבות חברתית, שנוצרו למרות הנטייה הכללית של התרבות לבודד את האדם בתוך אגואיזם של 'מה אכפת לי מאחרים'.
לאט לאט, מבלי משים, הלכו והתחזקו הכוחות הללו. ייתכן שגם הניאו-ליברליזם עצמו נחלש, בעיקר מאז המשבר הכלכלי של 2008. בארצות הברית, למשל, קיבל הסנאטור ברני סנדרס, שדיבר בגלוי על סוציאליזם, קולות רבים, ועשויה להיות לו עוד השפעה על השלטון. בישראל קמה מחאה גדולה ב-2011. אמנם היא עדיין לא שינתה את המבנים הפוליטיים, אבל טועה מי שחושב שהיא לא השפיעה כלל. נפרץ איזה מחסום; ניתן לחשוב מעבר לדיכוטומיות הפוליטיות המסורתיות.
ובמקביל, קרו גם בחברה הישראלית שינויים חשובים בעשורים האחרונים. שלטון האליטות הישנות, ועמו האתוס החילוני של הצבר, איבדו מכוחם. את מקומם אמנם תפסה, כאמור, התרבות הקפיטליסטית, אך ירידת קרנו של אתוס הצבר יצרה מרחב חדש של התייחסות אל השילוב בין יהדות לישראליות – מרחב שיש בו מקום למסורתי ולמזרחי, ולרצף שבין דתי לחילוני. יותר ויותר חילונים-לשעבר מבקשים דרך מחודשת ליהדות, לצד אורתודוקסים-לשעבר שמבקשים דרך מחודשת אל הישראליות. מתוך תופעה זו נולדה, למשל, מגמה חזקה מאוד בזמר העברי, של יוצרים ישראלים שפונים באופן ישיר לאלוהים, שחוזרים ודולים מן המורשת היהודית אוצרות כדי ליצור מהם משהו ישראלי חדש.
לכך ניתן לצרף גם את תורת ימימה, שמדברת על 'חשיבה הכרתית'. דווקא אל מול החומרנות הבוטה, אל מול פירוק הרצון ויצירת סבך סתירות בתוך האני, התפתח כלי שמאפשר לאדם למקד את רצונו, לבנות אותו, לדייק אותו ואת ה'אני', ולשקם בכך את היחסים בין ה'אני' לבין הזולת. מרתק בעיניי שדווקא מתוך תוכה של התרבות הקפיטליסטית, מתוך תוכה של אפלת החומרנות, נוצרו כלים מדויקים, שכבר היום משפיעים על אלפי ועשרות אלפי אנשים, ועתידים להשפיע עוד הרבה בעתיד הנראה לעין.
מה "באמת חשוב"
מגמה זו קיימת גם במערכת החינוך. לפני כחמישים שנה עמד אתוס הצבר, על חוזקותיו וחולשותיו, במרכז מערכת החינוך הממלכתית. אך האתוס המכונן הזה נעלם, והחליף אותו האתוס של התרבות הקפיטליסטית, שהתבטא בחינוך מטריאליסטי קיצוני. במשך כמה עשורים זנחו בתי ספר רבים, ולמעשה משרד החינוך כולו, את האתגר ההוליסטי של חינוך לערכים ולזהות, ומיקדו את כוחותיהם בהצלחת התלמיד בבחינות הבגרות. תפקידו המרכזי של בית הספר הוא להכין את התלמיד למה ש"באמת חשוב", כלומר, להצלחה הכלכלית בתחרות של השוק החופשי לאחר הצבא. נזנחו הערכים. המחנכים הפכו, לעתים קרובות, ל'מנהלי כיתה'. שעות החינוך הפכו למשהו לא חשוב, שהמורים והתלמידים מזלזלים בו. מקצועות הרוח שתפקידם להנחיל את התרבות, כמו תנ"ך, ספרות והיסטוריה, הפכו לחומר שצריך להספיק אותו לקראת הבחינה. במשך עשורים רבים הפקירו בתי הספר את נשמתם של התלמידים, בגלל הצמצום המטריאליסטי. לא הייתה זו 'אשמתם' של המורים: הלחץ בא מבחוץ, מההורים. הם אלו שדרשו שיפסיקו לבלבל לילדיהם את המוח עם 'רוח', 'ערכים' ו'זהות', ויציידו את ילדיהם בכלים להצלחה כלכלית.
אבל בעשורים האחרונים אנו עדים למגמה נגדית. בתחילה קשה היה לשים לב אליה; אבל היו יותר ויותר הורים שידעו, בעומק לבם, שהאדם לא נברא בצלמו ובדמותו של אל הכסף והפנתיאון שלו; שיש בילדים שלהם עולם מלא: נפש, נשמה, רצון, כמיהות; שהכיוון המטריאליסטי מחנך את ילדיהם לאגואיזם חריף, ומטפח חוסר כבוד, חוסר אכפתיות, אלימות. לא מעט הורים נבהלו מהאלימות הגואה, והחלו להתפתח מגמות אלטרנטיביות, כמו בתי הספר הדמוקרטיים והאנתרופוסופיים. רבים מבתי הספר ביקשו סיוע מגופים כמו תל"י, 'בארי' של מכון הרטמן, 'מורשה', 'מארג', 'בינה' ו'מדרשת אורנים', שדיברו שוב על יהדות של ערכים, של זהות, של טיפוח הילד. הארגונים הללו החלו לטפח ציר מארגן-זהות מחודש, יהודי. לא חילוני-אתאיסטי כמו זה של הצבר, אלא כזה שנותן מקום למסורת, למורשת היהודית, לאלוהים, ומתוך כך – לזולת. אמנם לא תמיד זה נעשה באופן מדויק ומכוון, אבל הגופים הללו החלו לטפח יהדות חברתית, של 'ואהבת לרעך כמוך', המדגישה את ההיבטים הערכיים וההומניסטיים של המסורת, את הכבוד והאחריות והאכפתיות כלפי הזולת.
התהליכים הללו חדרו גם למשרד החינוך עצמו. נוצר מקצוע חדש, 'תרבות יהודית ישראלית', שילדים מחויבים ללמוד אותו מכיתה א' עד כיתה ט'. זו איננה דיסציפלינה במובנה המצומצם, אלא מעין לימוד תורה מסוג חדש, שמעמיד במרכז ערכים של כבוד ואהבה לזולת. ייתכן מאוד שבעתיד הלא-רחוק נראה בתי הספר ממלכתיים רבים שמעמידים את היהדות החברתית כציר מארגן חדש של בית הספר.
התהליך הזה התרחש בקרב חלק מבתי הספר, אבל רוב בתי הספר המשיכו לייצר, כבית חרושת, בוגרים שטופי-מוח מבחינות הבגרות. אלו בוגרים שהתחנכו על האגואיזם ועל ה'בא-לי' של קוקה קולה, כאשר בית הספר לא העמיד בפניהם בשורה אחרת. הבוגרים הללו, דור ה-X ואחר כך דור ה-Y , הגיעו לצבא. המפקדים חשו היטב את הרוח החדשה של האגואיזם וחוסר המוטיבציה, של "מה בכלל אכפת לי מעם ישראל, מהכלל". קובעי המדיניות בצה"ל הבינו היטב שיש ניגוד חריף בין הריקנות התרבותית של הדור החדש לבין היכולת לבנות את הצבא. כך החלה, לפני עשרים שנים, תופעת המכינות הקדם-צבאיות החילוניות והמעורבות. אלו הפכו, תוך עשרים שנה, לתופעה משמעותית מאוד, המכשירה את האליטה של הדור הצעיר הבא. נדמה לי שאין לה מקבילה בשום מדינה מערבית אחרת: צעירים שבוחרים ללמוד על חיים משותפים עם אחרים, ללמוד על עצמם, על זהותם, על ערכיהם. זהו סוג חדש של לימוד תורה, והתורה הזו שואבת מלוא חופניים מהיהדות. היא מדגישה את השאלות החברתיות, ומצמיחה, כאילו מבלי לשים לב, יהדות חברתית. את התהליך הזה אני רואה באופן אישי במכינת בית ישראל בירושלים, והוא קיים, באופן כזה או אחר, בכל המכינות הקדם-צבאיות.
יש עוד מגמה חשובה. הולכות ומתרבות היום קהילות של אנשים שמבקשים לחיות יחד, למרות הבידוד והפירוד והאטומיזציה. הם מבקשים לגלות את השמחה שבשיתוף הקהילתי, את הכוח שהוא נותן (אם כי, כמו נישואין, הוא גם דורש תחזוקה מתמדת). מדובר בקהילות של בוגרי מכינות, בקהילות של סטודנטים, בקהילות משימתיות בערי פיתוח, ובעוד ניסיונות שבעצם התרחשותם מבטאים רוח שונה, הפוכה מזו של התרבות הקפיטליסטית.
להשתחרר מרגשות הנחיתות
כל הדברים הללו נמצאים מתחת לרדאר. הם נסתרים מהעין, מכוסים על ידי המולת הפוליטיקה הגלויה, השטחית, של הקפיטליזם המשתולל. מנהיגיה הרוחניים של מגמה זו, כמו הושע בן שלום, מוקי צור או שי זרחי, מוכרים רק במעגלים קטנים; במבי שלג ז"ל, שניבאה את המגמות הללו וטיפחה אותן, נפטרה בטרם ראתה אותן מתרחבות וגדלות. מי שמתבונן היטב יכול לראות כיצד צומחת כאן פרדיגמה חדשה ביחס ליהדות.
אני מאמין שהיא עתידה להתרחב ולגדול גם בעתיד. והיא עתידה, בעזרת ה', להפוך למגמה חזקה גם במישור הנגלה. קווי המתאר שלה יהיו, לפי הבנתי, שילוב של המגמות שציינתי כאן. יהיה בה גילוי מרחבי עומק ורוחב עצומים בתודעתו של האדם פנימה; גילוי מחודש של הרצון ושל הכוונה, גילוי שיש בו את החידוש של תנועת החסידות, תוך חיבור מחודש לאלוהים. תעלה ממנה מחויבות לצמיחה אישית, פנימית, אבל גם לכבוד לזולת, לאחריות עליו, לסולידריות עמו. יהיה בה שילוב בין העומק של המסורתיות המזרחית והיצירתיות של מסורתיות אשכנזית. היא תציב גשר מחודש, יהודי, בין המזרח של הודו וסין לבין המערב. היא תחבר מחדש בין יהדות לישראליות, תוך שאיבה מן המורשת היהודית העשירה, וגם מהשכבה של החלוציות שהקימה את המדינה, ובלעדיה לא היה מתאפשר שינוי כה גדול בחברה הישראלית, ויהיה בה דיאלוג מחודש עם היהדות – דיאלוג שיש בו כובד ראש, אבל גם גמישות.
ככל שמגמה זו תעמיק, היא תאפשר לחברה הישראלית לזקוף את קומתה, להכיר את עצמה באמצעות מורשתה, להשתחרר מרגשות הנחיתות כלפי המערב שמאפיינים ציבורים מסוימים. אבל היא גם תאפשר שחרור מן החרדיות ומהלאומנות הגזענית, ומהפלגנות ושנאת החינם ילידות החרדה, השולטות היום בשיח הפוליטי. יש בה כוח ליצור בריתות חדשות מאלה הקיימות, ואף לאפשר שינוי פוליטי, באופן שקשה לחזות אותו במדויק היום.
*ד"ר אילון שמיר חי מזה עשרות שנים בקהילת בית ישראל בירושלים, מלמד במכללת בית ברל ובקריה האקדמית אונו, הוגה בעשורים האחרונים בתרבות הקפיטליסטית ובאפשרות התחדשותה של התרבות היהודית
