not memberg

אלומה מוניקנדם לאו היא יועצת ארגונית, לשעבר חברת הוועד המנהל של נאמני תורה ועבודה ופעילה בתנועה

"בית הכנסת הוא המרחב הטבעי של הגבר הדתי ומופנה אליו. אישה צריכה להילחם על מקומה בתפילה כדרך קבע, ובסוגיית האבלות והקדיש – בה אולי אפשר היה לצפות למידת רחמים – הדין היה קשה כפליים". לאחר שנה של אמירת קדיש על אמהּ, אלומה מוניקנדם לאו מתבוננת על הקשיים והמכשולים העומדים בפני אישה שאומרת קדיש, ומבקשת להציף את הכאב והתסכול המתלווים לשנה שאיננה פשוטה ממילא

 

* המאמר מוקדש לעילוי נשמת אמי, גילה מוניקנדם ז"ל

בד' בתשרי אשתקד נפטרה אמי, ובכך התחילה תקופה מאתגרת ומורכבת מבחינות רבות. אחד האתגרים הרציניים והמצמיחים היה סביב סוגיית אמירת הקדיש.

הדיון הבסיסי בשאלה האם על פי ההלכה מותר לאישה לומר קדיש יתומה, מתקיים כבר שנים רבות.[1] לדוגמה, בשנת תשס"ב התנהל הדיון בכתב העת צהר, בין ד"ר יואל וולוולסקי לבין הרב נריה גוטל ומגיבים נוספים.[2] בקיץ תשע"ג פרסם ארגון בית הלל פסק הלכה בעניין זה, אשר מחד מתיר אמירת קדיש על ידי נשים באופן די גורף, ומאידך מסייג את ההיתר באמירה שראוי שגבר יצטרף לאמירת הקדיש יחד עם האבלה.[3] אין בכוונתי להיכנס במסגרת הנוכחית לעומק הדיון ההלכתי, ונקודת המוצא שלי תהיה שיש לאמץ את ההיתר לאמירת קדיש על ידי נשים, בהתבסס על פסיקתה של אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי.[4]

בדבריי להלן אבקש להציף את הפנים שמעבר לשורת ההלכה, את הכאב והתסכול שנגרמים כתוצאה ממנה, ולהגביר את המודעות לצורך בפסיקה המחוברת לחיים עצמם. הייתי רוצה להראות כיצד האֵבֶל, שהוא לכאורה אירוע פרטי עם התמודדות נפשית אינטימית, מקבל תהודה קהילתית כאשר המגדר תופס חלק נרחב מאוד מאתגריו.

מעגלי קדיש

גדלתי בבית דתי, בת לזוג הורים שהכירו בבני עקיבא וחינכו אותנו על ערכי תורה ועבודה, על פתיחות מחשבתית ופלורליזם לצד שמירת הלכה ללא פשרות. גדלתי לתוך הפמיניזם הדתי והתחנכתי לאורו משחר ילדותי, מה שבא לידי ביטוי בבחירות שלי במהלך חיי. ייתכן שעבורי המחויבות לאמירת הקדיש היא סממן למחויבות הלכתית, אותה רציתי להביע לעצמי ולחברה הסובבת אותי, על גווניה ומורכבותה.

כאישה דתייה, אמירת הקדיש על כל שלביה הייתה עבורי תהליך מקביל למנהגי האבלות. ידוע שמנהגי האבלות תומכים באָבֵל בהתמודדותו עם מוות של אדם קרוב, ומייצרים מעין תהליך מעגלי של מנהגים ופרקטיקות, שבמרכזם השִבעה המאפשרת עיבוד ופירוק של החוויה. גם הלוויה וציוּני השלושים והאזכרות הם חלק מאותו תהליך הדרגתי המאפשר התמודדות וחזרה מסוימת לשגרת החיים. באותו האופן, לקדיש היה חלק לא פחות חשוב בתהליך האבל.

בפעם הראשונה בחיי, אמרתי קדיש במעמד הלוויה. אף על פי שהמילים מוכרות וידועות, זהו קדיש אחר ומסורבל, שאינו נאמר שוב ואינו מבטא הרגל או שגרה. עם זאת, הוא מסמן את אות הפתיחה לקדישים שיבואו בהמשך הלוויה, בתפילות שחרית, מנחה וערבית במהלך השבעה, ולאחר מכן הקדיש החוזר על עצמו, כחלק משגרת שנת האבל.

במהלך השבעה, מכיוון שכל התפילות (למעט תפילות שבת) היו בבית הוריי שהוא לי כבית, מרחב ההחלטה והמעשה היה שלנו כמשפחה. אבי, אני, אחיי ואחיותיי – כולנו אמרנו קדיש, וגם אם הייתה ביקורת או פליאה, היא לא באה לידי ביטוי משום שנמצאנו במרחבנו הפרטי. בכך יצרנו מצב שבו גם גברים שאינם מסכימים עם אמירת קדיש על ידי אישה, היו חלק ממניין כזה. בשבת התפללנו בבית הכנסת של הוריי, שקיבל את הקדיש שלי ושל אחיותיי בברכה, גם לאורך השנה כולה.

נקודת המפנה הגדולה התרחשה ביום בו הסתיימה השבעה. המסגרת הקהילתית־חברתית נעלמה, ועול הקדיש היה בידי בלבד. במקרה שלנו, עצם העובדה שקמנו משבעה בערב יום הכיפורים, הקלה מעט על ההתמודדות משום שביום הכיפורים עצמו היינו יחד בתפילות על שלל קדישיהן, וכך גם לאחר מכן בשבת, בחג הראשון של סוכות ובשמחת תורה. רצף החגים הכניס אותנו שוב ושוב לשגרת תפילה ברורה, במסגרות ובקהילות שכבר הכירו וקיבלו אותנו. אבל מה קורה אחרי החגים?

עבורנו, אמירת הקדיש הייתה משפחתית. דאגנו שלא יעבור יום ללא אמירתו על ידי מי מבני המשפחה (אחיותיי קיבלו על עצמן, כל אחת בנפרד, לומר קדיש לאורך כל השנה). מכיוון שבסיום השבעה בתי הייתה בת חודש וחצי בלבד, קימה למניין בכל בוקר בשילוב הנקות וטיפול בה לא היו מיטביות. על כן, החלק שלי בא לידי ביטוי בכך שהחלטתי לומר קדיש באופן קבוע בכל תפילות השבת והחג, אותן לא הפסדתי לאורך כל שנת האבל. בנוסף השתדלתי לומר גם בכל הזדמנות שנמצאתי בתפילה בציבור באמצע השבוע.

את הקדיש הראשון מחוץ לחממה המשפחתית אמרתי בקהילת רֹני, שהקמנו אישי ואני לפני כשנתיים וחצי בירושלים. הקהילה שוויונית וקטנה, ואנו מחויבים אליה: אנו מגיעים תמיד למנחה של ערב שבת בזמן, תמיד חלק ממניין, תמיד משלימים מניין, ואין כמעט שבת בשכונה ללא תפילה בקהילה. אותה מחויבות קיבלה משנה תוקף לאורך שנת האבל. לא זו בלבד שאני רוצה שיתקיים מניין, ולא רק שאני חלק ממנו, אלא נוצרה תמונת מראה – חברי המניין ידעו שאני צריכה לומר קדיש, ולכן הקפידו ביתר שאת על הגעה בזמן ועל קיום המניין ככל שניתן. בכך, נוצרה מחויבות הדדית ועמוקה בהרבה. באופן שבועי, חבריי למניין אפשרו לי להביא לידי ביטוי את המחויבות העמוקה שלי לתפילה, ובתוכה את המחויבות העמוקה לקדיש שחייב להיאמר במניין, בכך שהתייחסו לקדיש שלי כמובן מאליו, ואליי כאל שווה בין שווים. לא רק שענו לי, אלא היו איתי, שמעו אותי, הקשיבו לי וענו לקריאת האבל והעצבות שליוותה את כל תפילותיי לאורך השנה.

בין אישה למרחב, בין קהילה לאבלה

אשריי שזכיתי למניין כזה, אבל המציאות היומיומית הכתה בי ולא בהפתעה.

הקדיש הוא ביטוי אבלות, קינה על אדם שנפטר וקידוש שם ה' בעולם. על כן, עבורי, אמירת הקדיש היא ביטוי נקי וברור למחויבות אמונית והלכתית עמוקה, ומקומו הטבעי הוא בעבודת ה' המשמעותית ביותר עבורי – התפילה. אולם בניגוד לגבר, אמירת קדיש על ידי אישה אינה מקובלת בכל הקהילות. בקהילות רבות, גם בעת האבלות איני נספרת. איני ראויה מספיק למענה מצד המתפללים. האֵבֶל, ועמו הקושי האדיר שמוצא מעט נחמה בתפילה, אינו נחשב, אינו ראוי, אינו קיים. יש שיגידו שאיני יכולה לבחור לומר קדיש שלא בכל יום, גם אם בחרתי במחויבות שבועית אדוקה. יש שיגידו שאיני יכולה לכפות עליהם את מנהגי. אני מכבדת דעות אלו, אך האם הן שוות רמיסה של ערכים חברתיים ויהודיים עמוקים כל כך?

אמירת הקדיש היא ביטוי נקי וברור למחויבות אמונית והלכתית עמוקה, ומקומו הטבעי הוא בעבודת ה' המשמעותית ביותר עבורי – התפילה. אולם בניגוד לגבר, אמירת קדיש על ידי אישה אינה מקובלת בכל הקהילות. בקהילות רבות, גם בעת האבלות איני נספרת

במקרים רבים בהם התפללתי שלא בקהילת האם שלי,  העמדתי את עצמי בפני אתגר אישי גדול משום שהוצאתי את עצמי ממרחב הנוחות שלי וקיבלתי (או לקחתי) תפקיד מסוים בתפילה, מה שלא קורה בדרך כלל. העמידה ב'קדמת הבמה' – לא כמובילת תפילה אך גם לא כמתפללת רגילה – הייתה עבורי אתגר גדול, והאתגר גדל פי כמה כאשר הצטרכתי לעמוד על כך שהוא יתקיים. עליי לדאוג שלא ישכחו אותי, להבין מה בדיוק נוסח הקדיש בתפילה ולהיות קשובה אליו, להרים את קולי על מנת שישמעו אותי, וכמובן, לחכות לשמוע אם אכן ענו לי.

בשכונה שלנו יש בית כנסת עם קהל מתפללים מתוק, שאנו חלק חברתי ממנו. לאחר שנכנסתי לשגרת שנת האבל, ביקשתי לשוחח עם הגבאי ולהבין מהם מנהגי בית הכנסת, והאם נהוג שגבר יצטרף לקדיש. למורת רוחי, עצם מעמד הבקשה היה מביך ולא נעים. לבסוף נענה הגבאי לבקשתי והתנדב להצטרף אלי לקדיש, אך לצד התנהגותו העדינה והמכילה עלתה השאלה האם מתפללי בית הכנסת ילכו בדרכו? ומה אם הוא לבד בדעתו? חששי לא היה לחינם. מעטות מאוד הפעמים בהן ענו לי ולא לו בלבד. הסימנים היו קבועים: איננו אומרים בדיוק באותו הקצב, והמענה הופנה אליו; כאשר לא היה בתפילה הייתי צריכה לדאוג למתפלל אחר שיאמר איתי קדיש; ומכיוון שעזרת הנשים אטומה, אישה מתפללת אינה נראית לעין ואינה נשמעת לאוזן ועל כן ברוב המקרים המתפללים אינם מקשיבים לה. האמירה המשותפת עם גבר, שלרוב אינו אבל בעצמו, 'נכונה' אולי כפשרה הלכתית, אך בפועל היא מעקרת את תחושת השותפות בין האבלה לבין הקהל האמור לענות לה – אותה תחושת שותפות שחשתי בקהילה אותה הקמנו.

האמירה המשותפת עם גבר, שלרוב אינו אבל בעצמו, 'נכונה' אולי כפשרה הלכתית, אך בפועל היא מעקרת את תחושת השותפות בין האבלה לבין הקהל האמור לענות לה – אותה תחושת שותפות שחשתי בקהילה אותה הקמנו

זכורה לי במיוחד פעם אחת שקשה הייתה עליי ההתמודדות עם האתגרים הללו שעימתו אותי עם מציאותי כאישה בתוך הקהל. בחרתי להיות חלק מהתפילה אך לומר קדיש בלחש. ממילא לא יענו לי, לא יראו אותי – בין אם במזיד ובין אם בשוגג, משום שלא רגילים להקשיב לקול הבוקע מעזרת הנשים. האם תפילתי מתקבלת?

התמודדות נוספת היא עם השאלה היכן לעמוד. האם להתקרב אל המחיצה כדי להיות חלק מה'מניין', או לעמוד בלב עזרת הנשים? במקרים רבים הנשים עצמן לא ידעו איך להתמודד עם אמירת הקדיש שלי, משום שהקדיש עבורן הוא בדרך כלל רעש לבן. גברים עוד רואים את חברם ופוסקים מקיפול הטלית, אך בעזרת הנשים המראה הזה אינו קיים. שגרת התפילה של נשים שונה מכיוון שאינן לוקחות חלק שווה בתפילה ואינן מובילות אותה, ועל כן לרוב הן לא היו רגישות וקשובות לכך ולא ענו לקדיש. שאלה נוספת עולה כאשר יש מספר אבלוֹת: האם כדאי ליצור 'שורת אבלוֹת' כשם שישנה שורת אבלים, או שקולות הקדיש מעזרת הנשים יהיו פזורים? לקראת סוף שנת האבל בחרתי להצטרף בחלק מן התפילות לאישה האומרת קדיש באחד מבתי הכנסת המאפשרים זאת בירושלים, ולעמוד לצידה על מנת שנוכל לומר ביחד, כאישה אחת בלב אחד. על מנת לייצר לנו מעין שורה, מעין מעמד קהילתי.

בשבתות אחר הצהרים קורה לא מעט שחוזרים מסעודת השבת ומתכננים להתפלל מנחה, אך בית הכנסת התורן אינו מוכן שאומַר קדיש. לאן הולכים? איך מתמודדים עם העלבון? כדי להימנע ממצבים דומים הגענו להבנה שלא נוסעים לשבתות לחברים כאשר אנו יודעים שאין שם מניין שיסכים לקבל את אמירת הקדיש. לא אשכח את האישה שלא שאלה לשמי, אך דרשה שאנמיך את קולי ואצמד לקצב של אומר הקדיש, על מנת שקולי לא יהיה ערווה.

ובכל זאת, נוסעים לטייל בחופשים ונכנסים במודע לסיטואציה מלחיצה – האם במניין שמתארגן ספונטנית ליד טיילת בחוף הים או בשמורת טבע במדבר יהודה ישימו לב אלי? יענו לי? הרי מדובר בקובץ אנשים אקראי לחלוטין, ואין דרך לדעת כיצד יקבלו זאת. כאן בחרנו לרוב בטקטיקה מקלה – אישי אמר קדיש ואני איתו, על מנת שלא לאתגר את הקהל יתר על המידה. מחד עולה השאלה האם אני כופה עצמי עליהם, ומאידך עולה השאלה מדוע אני צריכה את עזרתו של בן זוגי על מנת שיענו לקדיש שלי? הרי ברגע שהוא אומר – ענו לקדיש שלו ולא לשלי, ובכך לא עשינו דבר. העלבון על כך שאני שקופה צף ועולה. במקרה אחר הייתי צריכה להזכיר לו באמצע הקדיש שמדובר בקדיש יתום ולא בקדיש רגיל. אין תחושת חדלות גדולה מזו. אמירת הקדיש והמחויבות אליה היא שלי, אני מזכירה לו מה צריך לומר, אך איני חלק, איני ראויה.

כל כך הרבה תפעול עמד מאחורי אמירת הקדיש שלי. גבר שאומר קדיש יכול למצוא בית כנסת, להיכנס ולומר קדיש. אם ברצונו לעבור לפני התיבה הוא פשוט מסמן לחזן שהוא אבל. וזהו, כאן נגמר הסיפור. כל כך פשוט, טבעי, מובן מאליו. בית הכנסת הוא המרחב הטבעי של הגבר הדתי ומופנה אליו. אישה צריכה להילחם על מקומה בתפילה כדרך קבע, ובסוגיית האבלות והקדיש – בה אולי אפשר היה לצפות למידת רחמים – הדין היה קשה כפליים.

האמת והשלום אהבו

איני חושבת שמאחורי הפסיקה המונעת מנשים לומר קדיש יש כוונת מכוון לפגוע בנשים וברגשותיהן. הפגיעה נובעת דווקא מאותה התעלמות כלפי מקומן של נשים, דווקא מאותו מובן מאליו שקשה מאוד לשנות בעולם ההלכתי

פס הקול שמלווה את שנת האבל הוא תחושה תמידית של לא נודע, של דריכות, של תלות בתגובות ובהחלטות של אנשים אחרים שאת רובם איני מכירה – אך ההחלטה בידם. כל זה אינו מייצר תחושת שוויון, אלא מבסס את תחושת השניות של אישה בקהילה הדתית, את היותה לא מובנת מאליה, את היותה נתונה בספק כאדם, וכאדם דתי בעל ערך הלכתי משמעותי.

בדיון שהתקיים מעל דפי כתב העת צהר בשנת תשס"ב, סיים הרב פרופ' יהודה אייזנברג את תגובתו במילים הבאות:

על כן השאלה היא לאן אתה חותר: לתת לנשים דרך להשתלב בעבודת הא-להים, כשם שהם משתלבות בכל תחומי החיים; לתת לנשים אפשרות הלכתית לגיטימית לבטא את צערן בשעת אבלן, ולומר קדיש, או שאתה מחפש דרך לחסום ביטוי צער זה, מחשש "מדרון חלקלק" שאין איש יודע אם אמת הוא אם דמיון. … הרב גוטל מוכן שנשים תאמרנה לפעמים קדיש, אבל הוא רוצה שהן תעשינה זאת תוך רגשות אשמה כשהן מוקפות מבטי פליאה. ואילו אני רוצה שנשים המחליטות לומר קדיש תרגשנה שהן עושות מעשה טוב וראוי, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. והאמת והשלום אהבו.[5]

הרצון לומר קדיש הוא מכנה משותף של אבלים המבקשים להתפלל עבור מתיהם, והוא חוצה מגדרים. עם זאת, פעמים רבות מכנה משותף זה אינו מקבל את ביטויו במסגרת גבולות ההלכה כפי שמציבים רבנים וקהילות שונים. איני חושבת שמאחורי הפסיקה המונעת מנשים לומר קדיש יש כוונת מכוון לפגוע בנשים וברגשותיהן. הפגיעה נובעת דווקא מאותה התעלמות כלפי מקומן של נשים, דווקא מאותו מובן מאליו שקשה מאוד לשנות בעולם ההלכתי.

איני טוענת כי גברים אינם חווים אתגרים באמירת קדיש. שנת האבל היא קשה ומאתגרת בכל אופן. אך אני טוענת שנשים חשופות לפגיעה באופן תדיר ויומיומי כאשר הן מבקשות לומר קדיש יתום. במקום אותה תמיכה מתבקשת לאדם אָבֵל ישנו ריחוק, ואף יותר מכך – הפניית גב והוצאה מקהילת האבלים, מקהילת היהודים והיהודיות באשר הם, ומקהילת אנשי ההלכה ומאמיניה באשר הם.

קדיש הוא מקרה בוחן ליכולתן של נשים להיות חלק אמיתי ושווה בעולם ההלכה, ובתוכו התפילה. אמירת קדיש על ידי נשים אינה מאיימת על מבנה התפילה המסורתי, ואין בה ערעור על יסודות ההלכה. דווקא מתוך העצב העמוק, יש מקום ליצירה רוחנית אקטיבית המשפיעה על המרחב הדתי השלם, בו מתפללים ומתפללות עובדים את ה'.

 

[1] למגוון דעות ומקורות על הנושא ראו באתר דעת: http://www.daat.ac.il/he-il/mishpacha/peruk/kadishyetoma

[2] צהר ח (סתיו תשס"ב); ט (חורף תשס"ב); יא (קיץ תשס"ב).

[3] לתשובה באתר הארגון:http://www.beithillel.org.il/show.asp?id=60598#.WhXYc0ojTIV

[4] מלכה פיוטרקובסקי, מהלכת בדרכה: אתגרי החיים במבט הלכתי־ערכי, תל אביב 2014, עמ' 293–295.

[5] הרב יהודה איזנברג, "קדיש יתומה (תגובה למאמרו של הרב נריה גוטל)", צהר ט (חורף תשס"ב), עמ' 194.

*אלומה מוניקנדם לאו היא יועצת ארגונית, לשעבר חברת הוועד המנהל של נאמני תורה ועבודה ופעילה בתנועה