תגובה ליצחק גייגר
מאיר רוט
טענתו העיקרית של גייגר כנגד הצד"ח, כהגדרתו (=ציונות דתית חדשה), בנויה בשיטה הבאה: למושג האורתודוקסיה הגדרה ברורה, לטענתו – "איני סבור כי קיימת מחלוקת משמעותית ביחס לעצם הגדרת האורתודוקסיה" וקבוצות מסוימות בצד"ח מצויות היום "בתהליך היציאה מהאורתודוקסיה, אולי אף יצאו ממנה". להלן אנסה להתמודד עם הטענה בשני חלקיה.
סמכות
הקבוצות הלא-אורתודקסיות מאופיינות לדעת גייגר בכך שהן שוללות את הסמכויות הרבניות – בצד"ח ישנו ניסיון להמיר סמכויות אלו בסמכות הכרתית. מדבריו מתקבל הרושם כי סמכות רבנית אורתודוקסית מנוגדת במידה רבה לסמכות ההכרתית, ובעיקרה היא בנויה על סמכות ממסדית. מכאן קצרה הדרך לאימוץ השקפה סמכותית המעלימה את שיקול הדעת ההלכתי מקהל היעד שלה ומציגה את 'דעת תורה' כסמכות אולטימטיבית השוללת כל ביקורת על שיקול דעתו של הפוסק. יש לציין שגם בעולם המסורתי עדיין מקובל שפוסק ההלכה מנמק את פסקיו. המחקר מראה כי השימוש ב'דעת תורה' נפוץ בעיקר במצבי משבר ונובע ממקור של חולשה, כאשר הפוסק לא משוכנע שדבריו יתקבלו בדרך ההנמקה הרגילה או שהוא מנסה להרחיב את תחום הפסיקה שלו לתחום חוץ הלכתי המוגדר כ'מילי דעלמא'. יוצא שהעיקר חסר במאמר – אין בו הגדרה משכנעת בדבר מהות האורתודוקסיה, מקור הסמכות של אלו המדברים בשמה ואשר טוענים להיות נציגיה האותנטיים. כאשר גייגר מנסה לאפיין את הסמכות הרבנית הוא אינו מוצא אלא הגדרה בדרך השלילה של מתנגדיה: "חסרה להם מחויבות אורתודוקסית להלכה ולהשקפה תורנית", האם אין כאן הגדרה מעגלית של תיאור המושג על ידי עצמו? אם אכן מצויה הגדרה כזו ודאי לא פגשנו בה לא במאמרו המקורי ולא בדברי תגובתו.
אוטונומיה
גייגר יוצא חוצץ כנגד הביקורת המוסרית-ערכית על המסורת, ביקורת הנובעת מגישה אוטונומית של אנשי הצד"ח. הוא מלין על ביקורת זו ומביע את חששו כי "ומי יערוב לכך שמרכיבים אלה [=ביקורת מוסרית על ההלכה] לא יהיו כה מהותיים, עד שבסופו של דבר, המסורת שעליה יבקשו להגן בצד"ח לא תהיה אלא צל חיוור מהמסורת המפוארת שלנו". אמנם אין הוא טוען את הטענה ההפוכה המפרידה לחלוטין בין ערכי דת לערכי המוסר, טענה שהוביל ישעיהו ליבוביץ בכתביו, ושמציג הרב שלמה אבינר וגורמים נוספים מן האגף החרד"לי של הציונות הדתית, ולכן הנושא עדיין מחייב ברור גם מבחינתו. מיותר לציין שמעמד היהדות כדת במדינת היהודים נמצא ללא ספק במקום ירוד, לא מעט בגלל הזלזול בערכי אנוש בסיסיים. מבלי להיכנס לרשימה ארוכה של חוליים, די אם אזכיר את אי-גיוס בני ישיבות לצבא בטענת 'תורתו אומנותו', את ההימנעות מעיסוק בפרנסה המכבדת את בעליה בחוגים נרחבים בעולם החרדי ואת התמונה העולה ממוסדות דת שלפיה היושר והמנהל התקין הם מתחת לרמת היושר של "מחללי השבת ואוכלי הטריפות". במצב ירוד ואומלל זה, יהא זה לא נכון, מבחינה דתית ומוסרית, לשתוק ולקבל את הסטייה מן הנורמות הבסיסיות כמחיר הכרחי לצורך המשך קיומה של האורתודוקסיה.
אך בכך עדיין לא די, גם מאבקים נוספים כמו זה של מעמד האישה, של סובלנות דתית ושל העיסוק במדעים, מחייבים את הנאבקים עליהם למידה של אוטונומיה, זאת מבלי להתכחש למחויבותם הדתית. הניסיון להציג את הצד"ח כתנועה של אנשים המפנים עורף לדרכה של הציונות-הדתית הקלאסית עושה עוול לרבים וטובים ואין זו דרכם של אנשי 'נאמני תורה ועבודה' האמונים על איזון עדין של ערכים. גייגר עשה עבודה חשובה בעצם סקירתו את הנושאים העומדים על סדר יומנו ואת הפרסומים שבהם מרבות לעסוק אותן הקבוצות דתיות פתוחות, אך דומני שדרך הסקת המסקנות שלו אינה מבוססת מספיק.
יש מקום לחשבון נפש של הקבוצה הפתוחה יותר בציונות הדתית האורתודוקסית, ולדעתי אכן הגיעה השעה לעשות זאת בבדיקה אמיצה ומעמיקה כפי שרמזתי על כך במאמרי 'הרהור שני – מדוע נעדרת החוויה הדתית באורתודוקסיה המודרנית?' בדעות 11 (אלול תשס"א), אך אין מקום למסקנותיו של גייגר כאילו חלק זה בציונות הדתית הוציא עצמו מגדר האורתודוקסיה.
