מה נפלא יותר בחיים האלה מלדייק זהות
זאת המתנה הגדולה של המגזר, כל מגזר, לבניו ולבנותיו ככלל, וליוצרים שבהם בפרט: הוא מאפשר להם להתקטנן על עצמם, להתווכח עד זוב דם וכליות ולב על גובה המחיצה, על שו"ת אס אם אס ועל נפתלי בנט. אסוציאציות של מגזר
יאיר אגמון
יאיר אגמון, תושב ירושלים, בן 26, סופר. ספרו השלישי, יאיר ויהונתן, ראה אור לאחרונה בהוצאת זמורה-ביתן
- כִּיף בקורס מש"צים
אני זוכר שכשהייתי בכיתה ט', בסוף קורס מש"צים דתיים, איילת שפיגל שהכרתי בקורס רצתה להביא לי כִּיף, ובאמת הבאתי לה כִּיף, בטעות, ומיד כשהבאתי לה צעקתי, כי שמרתי אז נגיעה בכל כוחי, כי זיסקין המדריך שלי שכנע אותי לשמור, ואיילת נבהלה, וגם אני נבהלתי, ואחר כך צחקנו, אני ממבוכה, ואיילת מתוך לעג, ואני הלכתי לדרכי, עם המשקפיים העקומים, והקוביות בשיניים, והציצית המשתרבבת,
ואני גם זוכר איך בסמינר ההדרכה של בני עקיבא בכיתה י"א, ביקשו ממני ומהחברים והחברות שלי לשבת בארוחות בנפרד מהבנות שישבנו אתן, ואנחנו התעקשנו לא להיפרד מהן, בקטע עקרוני, כלומר, והייתה דרמה שלמה, דיונים וצעקות ומבוכות טובות, וכשהדרמה נגמרה המשכנו לשבת ביחד, בנים ובנות, למורת רוחם של רכזי המחוזות שהיו שם, ובאחד הלילות גם החזקתי יד לאחת מהבנות שישבו אתנו, כי אהבתי אותה, ואחד המתווכחים ראה אותנו מחזיקים ידיים וצקצק עלינו, אז הפסקנו להחזיק,
וכשהייתי בצבא, בטירונות, בלי משקפיים ועם ציצית בפנים, לקחתי יוזמה ואמרתי דבר תורה קצר בתפילת ערב שבת, ובסוף התפילה ניגשו אליי מלא דתיים חכמים וצעקו עליי שאין לי כבוד, לא לתורה ולא לכלום, ושאני מתייחס אל יעקב אבינו כאילו הוא חבר שלי מהמחלקה בגדוד תשע שלוש שתיים, ואני התווכחתי אתם בחזרה, אבל זה לא עזר, כי מאז לא נתנו לי יותר לומר דברי תורה בתפילות, ככה המש"ק דת החליט,
ולפני שנתיים, כשנסעתי לאומן בראש השנה, תפסתי לי פינה שקטה לכתוב בה, והתיישבתי, עם כיפה כזאת לבנה על הראש, והוצאתי מחברת, וכתבתי בשקט, וכל מיני אנשים עברו שם, כי באומן אין באמת פינות שקטות, וחלק מהם צקצקו עליי כאילו שסמינר הדרכה, כי מה אתה מחלל ככה ברחוב באמצע החג, וחלק מהם חייכו אלי, וחלק התכופפו ושאלו, מה רבנו, מה אתה כותב,
וממש לא מזמן ישבתי עם ענת באיזה פאב מתאמץ ביפו, בלי ציצית ובלי כיפה, וענת סיפרה לי בלי למצמץ איך כבר בכיתה ח' היא עישנה סמים בפעם הראשונה, ואני נדהמתי ונלחצתי וכעסתי ונשבעתי בפניה ובפני עצמי, בפעם המי יודע כמה, שהילדים שלי לבית ספר חילוני לא ייכנסו, וענת צחקה ואמרה לי, מה אתה מבין בחילונים בכלל.
- איזה מין דתי הוא יהיה
וכשהתיישבתי לכתוב את הרומן הראשון שלי, מצאתי את עצמי נבוך מול הדמות הראשית שניסיתי לכתוב, כי אי אפשר לסחוב רומן בלי גיבור ספציפי, ודמות עגולה ושלמה צריכה להגיע לסיפור שלה ולחוויות שלה עם ניואנסים רבים ככל האפשר, שייתנו לה מרחב להתנהל בו, וזה שהוא דתי זה לא מספיק, כלומר, הייתי חייב לדעת איזה מין דתי הוא יהיה, באיזו פינה של המגזר הוא יגדל, מול אילו גורמים הוא יצטרך להתמודד, על מה הוא היה מצקצק לי, איפה תהיה הכיפה שלו כשהוא יתפוס טרמפים לאורכה של הארץ הזו.
בהתחלה פניתי החוצה, כתבתי שהוא גדל בפתח תקווה, למד בעלי, התגייס לדובדבן והשתחרר בלי כיפה, אחר כך שלחתי אותו מאפרת לעתניאל ולצנחנים, ובסופו של דבר בראתי אותו בצלמי ובדמותי דאז, ובדיעבד, כי כל ניסיון שלי לכתוב ולהבין תת-מגזרים אחרים יצא פרגמטי וצפוי ומגוחך וסביר,
אבל גם כשכתבתי את עצמי, כלומר את עצמו, התחלתי להסתבך, כי איזה מין הוא אני אכתוב, באיזה צלם שלי הוא יתבחבש, איזה שם אני אתן לו, איזו ילדות תהיה לו, איפה יהיו החברים שלו, מה אמא שלי תחשוב עליו, מה אני אחשוב עליו, מה הוא יחשוב עליי, רחמנא ליצלן.
ובסופו של דבר שחררתי מהמחשבות והניתוחים, ונכנסתי לתהליך חדש של בהייה וכתיבה, כתיבה ובהייה. היה חורף, והיה לי תנור סלילים ליד המחשב, והייתי בוהה בו ובמסך הלבן של הוורד לסירוגין, עד שנמאס, ואז הייתי כותב, כמה שורות או עמוד, עד שהרגשתי שהכול סתם, וחזרתי לבהות, וככה בהיתי וכתבתי, במשך שלושה חודשים בערך, עד שסיימתי את הספר.
- ועד היום אני מדמיין אותם
את רוב התגובות והביקורות לספר ההוא קיבלתי כמובן מהדתיים שקראו בו, היו שם תגובות נזעמות ונרגשות ונבוכות ומשתפכות ומשפילות, ובכולן היה ממד אישי מאוד ורגשי מאוד וקונקרטי מאוד, ואני קראתי אותן והיה לי אכפת, הוי כמה היה לי אכפת, כי הנה האחים שלי שופטים אותי, את הכפיל הספרותי שלי, כלומר, בפעם המי יודע כמה, וזה בסדר, כי גם אני שפטתי אותם, כי כתיבה, גם כתיבה מתוך בהייה, היא מעשה שיפוטי,
ועד היום כשאני כותב את המילים שלי, אני מדמיין אותם, את החברים שלי מהצבא ומאומן ומבני עקיבא ומקורס מש"צים דתיים, וגם את ההורים שלהם אני מדמיין, עם הכיפות הלבנות והשפמים ואוזניות הבלוטות' והלהט הנפלא, וכולם קוראים את המילים שלי ומגיבים להן, ודרך התגובות שלהם אני מבין מי הם, ואם לא די בכך, אני מבין מי אני, ומה נפלא יותר בחיים האלה מלדייק זהות, מלהתקדם עוד צעד לקראת התשובה לשאלה הזאת, מי אני, מי אני לא,
וזאת המתנה הגדולה של המגזר, כל מגזר, לבניו ולבנותיו ככלל, וליוצרים שבהם בפרט: הוא מאפשר להם להתקטנן על עצמם, להתווכח עד זוב דם כליות ולב על גובה המחיצה, על שו"ת אס אם אס, על נפתלי בנט, על הספר שכתבתי, ועל עוד זוטות וזוטיות, והנה אני קרוב אצל עצמי, הנה הדמות שלי הופכת עגולה ושלמה, לא פרגמטית ולא צפויה ולא סבירה, הנה הרזולוציה של הזהות משתפרת, לאט לאט, כי היא צומחת מתוך מגזר, מתוך מגזר מגזר, כלומר, פול אייצ' די עם טכנולוגיית תלת ממד.
- אחרי שמתדייקים אפשר סוף סוף ליצור
וגסטון באשלר כתב פעם שהתודעה האנושית מסוכסכת ומפוצלת, כי יש את יאיר של שירה, ויש את יאיר של אמא שלו, ויש את יאיר של הפייסבוק, ויש את יאיר שמדריך ביד ושם, ויש את יאיר הסופר, ויש את יאיר של כיתה ט', ויש את יאיר של הצבא, ושל אומן, ושל היום, ויש עוד מלא יאירים אחרים, וכולם נמצאים ביחד בראש שלי, וזה לא טוב ולא בריא להיות מפוצל ככה,
ולכן, לפי באשלר, צריך לבהות בחיים האלה כמה שרק אפשר, ובכל מחיר, כי כשבוהים התודעה מתמזגת, כשבוהים יש איחוי של כל היאירים לכדי יאיר אחד, זמני, אבל ממשי, ואחרי שבוהים אפשר לכתוב, ואפשר ליצור ואפשר ללדת ואפשר להמשיך להסתכסך ולהתפרק ולהתדייק, ולכן אם אתם רואים מישהו בוהה, אל תפריעו לו ואל תציקו לו ואל תבהילו אותו, כי זה כמו ניתוח לב פתוח לנפש, ככה באשלר אומר,
והנה משהו שאני מאחל למגזר הזה, שממנו באתי ושבפניו אני נותן דין וחשבון, לבהות, כמה שרק אפשר, לבהות בשקט, בלי אסטרטגיה ואינטרסים ואהבה ושנאה וציפייה, לבהות ולהתאחות, לא כי הכול אחד, חלילה, וגם לא כדי לעשות הפסקת אש במלחמות, חס ושלום, לא, להיפך, כי אחרי שבוהים ומתאחים אפשר להיאבק על הרזולוציות האלה של הזהות כמו שצריך, בלי הסחות דעת, ואחרי שמתדייקים ככה, אפשר סוף סוף ליצור.
לידים
ועד היום כשאני כותב את המילים שלי, אני מדמיין אותם, את החברים שלי מהצבא ומאומן ומבני עקיבא ומקורס מש"צים דתיים, וגם את ההורים שלהם אני מדמיין, עם הכיפות הלבנות והשפמים ואוזניות הבלוטות' והלהט הנפלא, וכולם קוראים את המילים שלי ומגיבים להן, ודרך התגובות שלהם אני מבין מי הם, ואם לא די בכך, אני מבין מי אני
