מלבד תרומתו להבנת היחסים בין החי והדומם בטבע, המחקר האקולוגי גם פיתח שפה חדשה של הסתכלות על העולם. את השפה הזו מבקש פרופ' אבידב ליפסקר להחיל גם על חקר הספרות. אימוץ המחשבה האקולוגית על כליה השונים אל תוך השיח הספרותי, מאפשרת את הרחבת האופקים של חקר הספרות מעבר למרחב הנסיבתי שבו פועלת ההיסטוריוגרפיה הספרותית המסורתית. פרק מתוך הספר החדש אקולוגיה של ספרות
יצירות ספרותיות כאורגניזמים במערכת אקולוגית
מה עניין שיח אקולוגי אצל חקר הספרות? בשורות הבאות נבקש להצביע על אופקים חדשים שעשויים להיפתח בחקר הספרות באימוץ מושגים מעולם השיח האקולוגי, ואף יותר מכך בהסתכלות אקולוגית על התרבות כחלק משתתף במרחב שבו היא שרויה. מאמר זה הוא תקציר ועיבוד של הפרק המתודולוגי מתוך ספרי אקולוגיה של ספרות, שראה אור השנה בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן.
אפשר כי הדרך הנוחה להציע את עקרונות היסוד של 'השיח האקולוגי על הספרות' היא הדרך שבה דיווח גריגורי בייטסון, האנתרופולוג והוגה הדעות, על ניסיונותיו לכונן שיח ביולוגי על מבנים חברתיים. בהרצאה שנשא בשנת 1940, ואשר אותה כינס לספרו המסכם, פרש את לידתה של מחשבתו זו כאירוע שנולד במבחן שעמד בו בעת לימודיו בביולוגיה.[1] במבחן זה התבקש לטפל בשאלה הנוגעת בביולוגיה השוואתית – תחום שלא הוערך על ידו במיוחד – ובתוך מאמציו להשיב על שאלה מתחום זה הציע מונחי מחשבה חדשים שאותם כינה 'מוטיבים של מחשבה' (Motif of Thinking), שבהם השתמש בתחומי העיון העתידיים שלו. באותו מבחן עלה בידו – כך סבר – לחמוק מן התביעה לבצע השוואה מורפולוגית פשוטה בין שני יצורים ביולוגיים, ובמקום זאת ערך השוואה אנלוגית בין שני היצורים במקום השוואה מורפולוגית.
כ'מוטיבים של מחשבה' – כך הגדיר זאת בייטסון – אפשר לאפיין "טיפוסים של פעולה מנטלית שהם יעילים בניתוח תופעה בתחום אחד ונמצאים כיעילים לניתוח תופעות בתחום אחר".[2] המהלך ההומולוגי הזה, שבו איתר בייטסון פעילות אנליטית־מנטלית שווה בשני תחומים שונים, הוא זה שאנו מבקשים להציעו כעיקרון מתודולוגי מכונן של שיח אקולוגי על ספרות.
המושג 'אקולוגיה' נגזר מן המילה היוונית oîkos, שפירושה 'אחזקת הבית'. את המושג טבע בשנת 1866 הביולוג הגרמני ארנסט היינריך הקל (1834–1919), מתוך כוונה להעתיק את מובנו המסורתי של המושג ללימוד 'חיי הבית' במדעי הטבע, להבליט את הטוטליות של תבניות היחס בין האורגניזמים לסביבתם. אקולוגיה נוסדה אפוא כתחום מדעי של לימוד היחסים בין אורגניזמים לבין סביבתם, כולל האורגניזמים שמכילה הסביבה והתהליכים הפונקציונליים העושים אותה לבית סביבתי. הגדרה מילונית זו עומדת ברקען של כל התפיסות האקולוגיות, ישנות כחדשות, וכאפיסטמה מדעית, כלומר כיסוד רעיוני חדש שאפשר לראות בו מעין אקסיומה של תחום ה'אקוסופיה'.
האקסיומה הזו היא המונחת בבסיס ההעתקה של האקולוגיה אל מישור המחקר הספרותי, והיא גם היסוד שעורר את מחשבת בייטסון בשנות הארבעים וממנו ביקש לעורר גם את התחום של 'אקולוגיה של הרוח'.[3] זהו מודל מערכתי המבקש להבין מנגנון פונקציונלי של אורגניזם אחד באמצעות העמדתו מול אורגניזם אחר והצבת שניהם בתוך מסגרת מכילה אחת – ובמקרה של חקר הספרות, ה'אורגניזמים' הללו יהיו היצירות הספרותיות עצמן.
סביבה ספרותית ועיקרון הקינון
עיקרון יסוד של האקולוגיה של הספרות הוא סימון היררכיות משתנות בין 'אורגניזמים' שונים ב'סביבה הספרותית', והוא מבוסס על המודל הקינוני של סביבות המכונסות זו בתוך זו. המודל הקינוני עוסק בשאלה: מה שרוי בתוך מה? וכתשובה לכך: היצירה הבודדת בתוך הזמן הביוגרפי של חיי יוצרהּ, מקום מגוריו, הסוציולוגיה של משפחתו וחברתו, וכן הלאה במעגלים מתרחבים. לפיכך, שאלת השיוך של היצירה הבודדת, השיר או הסיפור, לקורפוס המלא של כלל כתבי המחבר, היא שאלה מקומת קינון שנייה ואינה מידית. בניגוד לנטייה הרגילה בהיסטוריוגרפיה של ספרות הממפה את הכתיבה של הסופר כקורפוס מלא, עיקרון הקינון מטיל הגבלה על מיפוי כזה, לפי שהסביבה המיידית של היצירה עוטפת אותה בעת היווצרותה, טרם נכתבו היצירות הבאות המרכיבות את הקורפוס השלם. מושג ה'סביבה' בהקשר של הקינון המיידי האקולוגי פועל בתוך פרקטיקה חוצת־שכבות של מבנים ביולוגיים, פסיכולוגיים, גיאוגרפיים, חברתיים פוליטיים ועוד, והוא מקדים את תיאור הקינון הספרותי של הטקסט ברצפים היסטוריוגרפיים־ביבליוגרפיים מונחלים שלו.
תכונתה היסודית של היררכיה קינונית היא שהיחידה הקטנה מקבלת את מובנה האקולוגי בתוך מובן המוקנה ליחידה הגדולה. לפיכך אין זו היררכיה של חשיבות או של ערך אסתטי, אלא היררכיה של הינתנות בסדר עולה או סדר יורד של גודל. בתוך מערכת כזאת אין מדברים על הגמוניה, מרכז ושוליים, לפי שכל יחידה אקולוגית, קטנה כגדולה, נתפסת כמושא מחקר נפרד וזו מקבלת את מובנה מן היחידה הגדולה יותר שבתוכה היא מקננת. כל היחידות כולן נפתחות 'מחדש' לפרשנות כשוות ערך זו לזו, וכמשתתפות בעיצוב הסביבה הספרותית אשר בה עשויה להופיע היצירה שתזכה למעמד קנוני. במושגים של האקולוגיה הסביבתית, הסביבה הקינונית על כל מרכיביה משתתפת בתהליך המוטציה של יצירת המופת. משקלם של מרכיבים אלה מוענק להם מעצם הנוכחות שלהם במערכת הסביבתית ובעוצמה המשתנה של הדדיות שהם מפעילים בתוך המערכת. יכולתם של גורמים סביבתיים 'בלתי נחשבים' אלה מבחינת ההיררכיה של שיפוט אסתטי, דומה מאוד ליכולתם של אורגניזמים מיקרוסקופיים לחולל שינוי שרשרתי רב עוצמה במערכת האקולוגית כולה.
תכונתה היסודית של היררכיה קינונית היא שהיחידה הקטנה מקבלת את מובנה האקולוגי בתוך מובן המוקנה ליחידה הגדולה. לפיכך אין זו היררכיה של חשיבות או של ערך אסתטי, אלא היררכיה של הינתנות בסדר עולה או סדר יורד של גודל. בתוך מערכת כזאת אין מדברים על הגמוניה, מרכז ושוליים, לפי שכל יחידה אקולוגית, קטנה כגדולה, נתפסת כמושא מחקר נפרד וזו מקבלת את מובנה מן היחידה הגדולה יותר שבתוכה היא מקננת.
הנחת יסוד מבנית זו של היררכיות הגודל נמצאת בבסיס התיאור הראשוני של החיים הספרותיים. הדיון האקולוגי הספרותי משעֶה את הפרמטרים של חשיבויות שבהערכה אסתטית ופואטית (יפה או מכוער, קנוני או שולי, ספרותי או פופולרי), ומתייחס אל כל חלקי המערכת, ספרותיים וסביבתיים כאחד, כמושפעים זה מזה וכמשפיעים זה על זה. ההשעיה לא נועדה לבטל את ההערכה הספרותית, שהיא כלי מרכזי בביקורת הספרות, אלא בדומה לחקירה פנומנולוגית היא רק מַשעָה[4] את ההיבט הזה מהדיון האקולוגי. במסגרת השעיה זו נדונים פרטים במערכת מעצם שותפותם בה, בלי לקבוע מראש את חשיבותם. זהו יתרון המאפשר דיון הרמנויטי־פנומנולוגי בתופעה הספרותית הן מתוך האורגניזם שלה עצמה והן כנתונה ברשת יחסיה עם סביבתה (ובלשון ההרמנויטיקה – מתוך אופקיה הפנימיים ומתוך אופקים תרבותיים חיצוניים).
המבנה ההיררכי האקולוגי מגיע לכלל דיון במערכות קינון בהיקפים גדולים (ספרות רגיונלית־לאומית, ספרות קונטיננטלית ואף ספרות עולמית) כפי שמכירה האקולוגיה. אולם תיאור זה אפשרי רק לאחר הבנתן הראשונית של סביבות 'קטנות' של הטקסט.
מושגי יסוד באקולוגיה של הספרות
ליבת המתודה האקולוגית־ספרותית המוצעת כאן, שעליה הרחבתי בספרי, הם שני מונחים: 'בית גידול ספרותי' ו'גומחה אקולוגית ספרותית'.
יחידת הקינון הקטנה ביותר הניתנת לצפייה ביקורתית ולתיאור מערכתי היא 'בית גידול'. 'בית גידול' הוגדר באקולוגיה כמקום או כמרחב חיוּת (habitat או biotope), בצירוף גורמים סביבתיים (תנאים ומשאבים) המאפיינים אותו. הגדרת גבולותיו של 'מקום' החיים הזה משתנים בהתאם לשימושים שעושים הפרטים המאכלסים אותו ולאינטרס המחקרי של האקולוג להבינם.[5] בתיאור 'בית גידול ספרותי' ניתן המרכיב הבסיסי הראשון של 'מערכת אקולוגית תרבותית' (cultural ecosystem), שהיא יחידת הגודל הבאה שבתוכה מקנן 'בית הגידול'. כך לדוגמה, הבנה ללידת הטקסט הספרותי במיוחד כמקום הצמיחה של הז'אנר האישי של יוצרו תלויה בהביטט המשפחתי והנערותי שלו ובהבנת התהליכים שההביטט הזה עובר. משימתו של האקולוג הספרותי היא לתחום את הגבול בין הביטטים שונים, משימה סבוכה במיוחד כאשר שכנותם סמוכה מאוד זו לזו.[6]
תרומתה של תשומת הלב ל'בית הגידול הספרותי' ניכרת בשאלת הנדידה. פרטים נודדים, כמו למשל סופרים המעתיקים את מגוריהם ממקום למקום או מהגרים מארץ לארץ, משנים תדיר את גבולות בתי הגידול שלהם. בעוד שההיסטוריוגרפיה הרגילה מטפלת בשאלת ההגירה בעיקר במובנים של לאום ושפה, האקולוגיה הספרותית תופסת כל שינוי של מרחב ותנאי קיום כשינוי בהביטט, שיכול להוליך לשינוי בכתיבת הטקסט. לעיתים ההגירה היא צורה של קיום קבוע, כמו בזנים ביולגיים המקיימים תנועה של הלוך ושוב מהביטט להביטט – ציפורים נודדות לדוגמה. בית גידול היברידי שכזה מעורר, הן באקולוגיה והן בספרות, סוּגוֹת (ז'אנרים) מיוחדות שלו. זנים נודדים בטבע מפתחים תכונות מוטציה מיוחדות להתרבות במעבר מבית גידול לבית גידול. הם מנתבים את הפעילות המתרבה שלהם לאחד מבתי הגידול, ואת החניכה הביולוגית לנדודים בבית גידול אחר. האקולוגיה מתבוננת בתחנות הנדידה באופן נפרד, אך תמיד מתוך הבנת הרצף של הנדידה. הרצף שנשמר בחייו של פרט נודד וההתנהלות המשתנה על פי בתי הגידול שלו, הן שתי קטגוריות שהאקולוגיה של הספרות עשויות לשאול עליהן שאלות שונות מאלה שההיסטוריוגרפיה המסורתית שואלת על ספרות מהגרים.
פרטים נודדים, כמו למשל סופרים המעתיקים את מגוריהם ממקום למקום או מהגרים מארץ לארץ, משנים תדיר את גבולות בתי הגידול שלהם. בעוד שההיסטוריוגרפיה הרגילה מטפלת בשאלת ההגירה בעיקר במובנים של לאום ושפה, האקולוגיה הספרותית תופסת כל שינוי של מרחב ותנאי קיום כשינוי בהביטט, שיכול להוליך לשינוי בכתיבת הטקסט
גם במקרים של הגירה חד־כיוונית, כלומר החלפת הַבִּיטט אחד בהביטט אחר, הראשון אינו מאבד את סימניו בתוך השני, שכן הסופר המהגר מביא עמו מהביטט אחד הרגלי גידול המוטבעים בהביטט האחר.
המונח השני העומד במרכזה של המתודולוגיה 'אקולוגיה של ספרות', ואליו היא חותרת כאל כלי מרכזי בביקורת הטקסט, הוא 'גומחה אקולוגית ספרותית'. המונח 'גומחה אקולוגית' (ecological niche) בא לסמן את טיב היחסים של פרטים שונים (אורגניזמים) עם גורמים סביבתיים (גאוגרפיים ואקלימיים), ואת טקטיקות ההישרדות (תחרותיות ושאינן תחרותיות: סימביוטיות, טפיליות) שהם פיתחו כמיומנות מיוחדת להם. המושג 'גומחה' עלול להטעות כאילו מדובר בחלק מבית הגידול, אולם הכוונה היא ל'התמחות' המיוחדת של זן בניצול תנאי בית הגידול שלו. כל פרט (או קבוצת פרטים מאותו מין) מגדיר גומחה אקולוגית משלו על פי צורת התפקוד שלו, היינו כיצד הוא מצליח לנצל את משאבי ההביטט שלו ומהם יחסיו עם פרטים אחרים בו. ביחסיו של פרט (או זן) עם בית הגידול שלו יש חשיבות מכרעת לתנאי הסביבה של ההביטט, אולם יחסים אלה מוכתבים מצורת השיתוף והתחרות עם פרטים אחרים, שאף הם מהווים חלק מן המשאבים שלו. תיאורו של בית הגידול הוא רק חלק מתיאור הגומחה האקולוגית, ובאותו בית גידול אנו עשויים לזהות יותר מאשר התמחות אחת של זנים שונים.
בהומולוגיות של תיאור היחסים האלה באקולוגיה אנו רואים את עיקר תרומתו של השיח האקולוגי לביקורת הספרות.[7] 'גומחה ספרותית' היא צֶבֶר מאופיין של תכונות התמחות שפיתח פרט אחד או קבוצת פרטים בהביטט ספרותי. היוצר הבודד יכול להשתייך, כפרט, לזן ספרותי רחב יותר (חבורה ספרותית), אך בד בבד לפתח התמחות מיוחדת שממנה מתחיל להצטייר תרשים אקולוגי ספרותי של זיקות ההתמחות שלו.
מפות אקולוגיות ספרותיות
יתרונה של ההבניה האקולוגית של השיח על הבניה סוציו־ספרותית או הבניה פואטית־תיאורית (בלי לבטלן כמובן) הוא בכך שהיא מעמידה מעטפת הכוללת את כל צורות השיח האלה: האסכולה הביוגרפית, האסכולה הסוציו־ספרותית והאסכולה הפואטית־אסתטית. השיח האקולוגי מציע סוג של דיבור, המביא בחשבון את כל המיומנויות (הביוגרפיות, הסוציולוגיות והפואטיות־אסתטיות) כפועלות במסגרת מובנית, כמתן מובן מקושר לכל ההיבטים הללו שנתפסו כנבדלים זה מזה פחות או יותר. האקולוגיה של הספרות עושה למקצועות המחקר בספרות את מה שעשתה האקולוגיה למדעי הטבע (ביולוגיה, גאוגרפיה, פיזיקה וכימיה): היא הכילה את כולם יחד בשיח אחד שהעניק להם מובן כפועלים 'זה ביחס לזה' ביחסי שכנות ולא רק 'זה אחר זה' כיחסי סיבה ומסובב.
האקולוגיה של הספרות עושה למקצועות המחקר בספרות את מה שעשתה האקולוגיה למדעי הטבע (ביולוגיה, גאוגרפיה, פיזיקה וכימיה): היא הכילה את כולם יחד בשיח אחד שהעניק להם מובן כפועלים 'זה ביחס לזה' ביחסי שכנות ולא רק 'זה אחר זה' כיחסי סיבה ומסובב.
הפעילות החוקרת של אקולוגיה של ספרות היא הליך מצטבר של ניסוח היחסים שבין פרטים שונים לבין עצמם ובין ההביטט שלהם ורישום הנישות (הגומחות) האקולוגיות שלהם. זוהי, כפי שכינה זאת בייטסון, 'האקולוגיה של הרוח', שהיא תחום המטפל בהשתנות המתמדת של יחסים אלה ובהדדיות שלהם. עיקרון הקינון מניח את האינסופיות של המערכת הזו לפי שכל מערכת קינונית מקננת בתוך מערכת גדולה ממנה, ובלי שתהייה מרכז שלה אלא ברגע ההתבוננות הביקורתית בה.
הַבניה אקולוגית של מערכת ספרותית מבוססת על תיאור דינמי של ייצור בלתי פוסק של גומחות אקולוגיות ספרותיות, ואין היא יכולה להצטייר במושגים סטטיים של מפת מרחב וזמן מסוימים, של מקומות ושל חבורות ספרותיות. המפה הספרותית האקולוגית אינה גרפית אלא קוגניטיבית. היא צירוף של מפות גומחה של יוצרים שונים, אשר כל אחת מהן מייצגת תפקוד מרחבי של יוצר מסוים, המהווה מרכז במפה שלו ושוליים במפה של שכנו. המפה מקפיאה פרק זמן מוגדר בהתרחשות הספרותית (שנה, תקופת יצירה או דור ספרותי), ומוסרת את מערכת המשאבים השונים שמתוכם הצליח היוצר להפעיל את מיומנויותיו. הרישום הממפה גומחה אקולוגית מציג את היוצר הבודד כמין מרכז במפה, אולם מרכזיות זו היא רק לשם קביעת נקודת ההתחלה של תהליך הגדרת הגומחה שלו. במפות של גומחות אקולוגיות של יוצרים אחרים מיוצג אותו יוצר כ'שולי'. המפה השלמה של אקולוגיה ספרותית – דהיינו רישום כל הגומחות בנקודת זמן מסוימת – היא לפיכך נטולת מרכז ומציגה באופן סינכרוני תודעה ביקורתית לגבי גומחות המתקיימות זו לצד זו בהביטטים שונים, ובמיקומים משתנים כאשר התודעה מופנית מהביטט אחד להביטט אחר.
חידושו של הנרטיב האקולוגי
הנרטיב האקולוגי עונה על שאלות היסטוריוגרפיות מסדר שונה מזה המוכר לנו בהיסטוריוגרפיה הדיאכרונית. הוא שואל: מהם 'אזורי היסוס פואטיים' ובררות המחדל שנדחו, אף שהספיקו להותיר טביעות אצבע גנטיות, שעתידות להופיע בעוצמות מתגברות באותו בית גידול תרבותי? כיצד מתפתחת כשירות לשונית במרחב טקסטואלי בהגבה למרחב פיזיקלי של חפצים? באיזו מידה הופעתן של כשירויות פואטיות אלו הן בגדר החלמה של זנים שהושתקו באלימות, מעין רֶמִיסְיוֹת של אפשרויות מודחקות בשל הערכות אסתטיות פג'ורטיביות או פחדים מורליסטיים: כשירויות של דיאלקטים לשוניים, של אתנוגרפיות, של מגדרים ומין? השאלה האחרונה מערבת צורה חדשה של אתיקה אקולוגית, באותו האופן שמעלים הבוטנאים והזואולוגים את הסוגייה של התערבות או אי־התערבות בשימור זנים נכחדים בטבע, והאנתרופולוגים את סוגיית ההגנה על כשירויות מוכחדות בתרבויות שבטיות נידחות בבתי גידול מבודדים ברחבי העולם.
השיח האקולוגי על הספרות מציע אופן חדש של מחשבה, המסרבת לראות בהסבר הקזואליסטי צורה בלעדית של נרטיב היסטוריוגרפי. הוא מבקש להחליף את השאלה 'מה הוליך אל מה?' בשאלה 'מה מאפשר מה?' – איזה אופק של אפשרויות מציב היחס שבין הסביבה החומרית והתרבותית ובין היוצר הספרותי? כיצד בונה אקט של היסוס לצד הכרעה פואטית את המוטציה הפואטית ואת אפשרויות ההשתנות שלה בתוך מערכת מגיבה? מהו מקומם של פריטים שמספרם מועט, או שהאפקט הפואטי שלהם קלוש (כלומר הם נושאי תכונות רצסיביות), על שרשרת המוטציות הקובעות את הקנון הספרותי, ומהי השפעתם עליו?
המחשבה האקולוגית מאפשרת לחוקר הספרות להיות במקומות רבים משהיה יכול להימצא בהם במרחב שמאפשרת לו המחשבה הדיאכרונית (היסטוריה של ספרות), לא משום שמחשבה זו 'מרחיבה' את ממדיו של העולם הספרותי, שהוא גם כך חסר גבולות כמו 'עולם המשמעויות', אלא משום שהיא פורצת את ה'גאומטריה' המיוחדת של הנסיבות הספרותיות שבתוכה מתנהלת ההיסטוריוגרפיה המסורתית, והיא מנכיחה חלקים חיוניים אחרים של חיים בעולם הספרותי. ככלות הכול, אין מתודה בחקר הספרות המציעה טוטליות של קריאה, כפי שאין מתודה היכולה לבוא במקום הקשב של הלב והאוזן לטקסט האמנותי.
[1] כל המונחים בסעיף זה נטולים מן ההרצאה האמורה בקונגרס השביעי על מתודות בפילוסופיה ובמדעים שנערך באפריל 1940. הרצאה זו נדפסה כפרק: 'Experiments in Thinking About Observed Ethnological Materials' בספר Gregory Bateson, Steps to an Ecology of Mind, Chicago and London: The University of Chicago Press, 2000, pp. 73-87.
[2] בהגדרה זו הקדים בייטסון אך במעט את המחשבה הסטרוקטורליסטית על 'הומולוגיות' כלומר על דומות תבניתית של מערכות שונות זו מזו, והצבעה על הדומות הזו בניסוחים תבניתיים – כלומר סטרוקטורליסטיים.
[3] יש להעיר כי תחום זה שהתעורר 'לפתע' בראשית שנות השבעים בחקר המגעים שבין 'לשון' ו'סביבה' ייחס את מקורותיו לפילוסוף האקולוגי הנורווגי Arne Næss בלא שיושם לב כי רעיונותיו משנות השבעים הדהדו את רעיונותיו של בייטסון בשנות הארבעים והחמישים. מכל מקום רעיונות אלו על השייכות העמוקה שבין תופעות לשוניות ותופעות סביבתיות, שהכחישו באופן נמרץ כל כך את טענת השרירותיות שהשמיע דה־סוסיר כלפי עיצוב הסימנים הלשוניים, היו רעיונות שפעפעו מתחת לפני השטח עוד קודם שנוסחו באופן מובהק כל כך אצל הבלשן־האקולוג Einer Haugen.
[4] מטילה epoché – צורה של הימנעות מנקיטת עמדה כלפי התופעה, והתנסות בה באופן בלתי אמצעי בכלי ההסתכלות של ה'אני'. ראו אדמונד הוסרל, הגיונות קרטזיאניים: מבוא לפינומנולוגיה (תרגם אברהם צבי בראון), ירושלים תשל"ב, עמ' 21.
[5] אבי פרבולוצקי וגד פולק, אקולוגיה: התיאוריה והמציאות הישראלית, ירושלים תשס"א, עמ' 52–61.
[6] למשל ספרויות שמתפתחות באופן מכוון מראש (אידיאולוגית או פוליטית) במרחבים עירוניים שונים המצויים במרחק גיאוגרפי לא רב זה מזה.
[7] על ההיבטים האקולוגיים של המונח 'גומחה' ראו פרלוצקי ופולק, שם, עמ' 70 ואילך.
*פרופ' אבידב ליפסקר הוא חוקר ספרות עברית בפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר־אילן, עורך ראשי של כתב העת 'ביקורת ופרשנות', של 'האנציקלופדיה של הסיפור היהודי' ושל סדרת 'אופקי מחקר' בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן
