במעבר בין זבולון אורלב ואורי אורבך, פוליטיקאים חברתיים שעסקו בחיזוק רשתות הביטחון לחלשים בחברה, לבין נפתלי בנט, המצליחן מההיי-טק, איש הכלכלה החופשית, התחרותית והגלובלית – השתנה משהו עמוק באתוס המכונן של הציונות הדתית
האסימון ירד לי לפני תשע שנים, אז הגיעה בתי הגדולה לגן חובה ונדרשנו לבחור בית ספר. היו לנו שתי אופציות: בית ספר קטן ותורני, עם עשרים ילדות בלונדיניות בכיתה, שמאוד אהבנו את האופן שבו לימדו בו תורה ועסקו בתפילה. האופציה השנייה הייתה הממ"ד השכונתי: גדול והמוני, לא ממיין ולא מסנן, עם ילדים מקשת רחבה של רקעים דתיים וסוציו-אקונומיים; החינוך הדתי בו, יש להודות, היה די בינוני.
הבחירה הייתה אכזרית: מקום שלומדים בו תורה, אל מול מקום שעושים בו תורה.
מה שטלטל אותי בעיקר הייתה תחושת הבדידות. כמעט אף אחד סביבי לא הבין מה מפריע לי. אינטגרציה? מחויבות לחלשים בחברה? ערבות הדדית? התחושה הייתה שאני מדברת שפה דתית ארכאית, כאילו נתקעתי בבני עקיבא של שנות השמונים. מי בכלל חושב היום באופן הזה? הדתיות המעודכנת מחפשת "מצוינות דתית" אישית, "אווירה תורנית", כלומר – ללמוד עם אנשים כמונו. הדתיות המעודכנת מחפשת "קנאת סופרים תרבה חכמה" בין בתי הספר, היא מחפשת שוק חופשי ותחרותי, שבו בעיקר החזקים שורדים. והחלשים? להם נדאג כאשר ניתן, לפני כל חג ומועד, צדקה ל"פעמונים". זהו הצו הדתי: דאג לעצמך, ותן צדקה למי שלא יכול לדאוג לעצמו.
את אותה בדידות אני מרגישה בכל פעם שאני נחשפת להפגנה של עובדים במפעל פריפריאלי שנסגר, או למאבק של עובדי קבלן (מורי קבלן, עובדים סוציאליים שאינם מועסקים ישירות, ושאר קבוצות מעשרת האחוזים של המשק הישראלי שעובדות ללא זכויות). בכל המאבקים הללו ניתן למצוא פעילים חברתיים, כמעט תמיד חילונים. הם ידברו בשפה סוציאל-דמוקרטית נוסח סקנדינביה. לא יהיה שם מי שידבר את שפת "וחי אחיך עמך", את שפת האחווה של התורה שמצווה: "לא תוכל להתעלם".
לפני הרבה שנים הכרתי בחור שנהג לומר שהוא מאמין בשילוש הקדוש: עם ישראל, ארץ ישראל ובנק ישראל. בשנים האחרונות אני מרגישה שהאמירה הזו ניבאה את הוורסיה החדשה, העכשווית, של הציונות הדתית. במעבר בין זבולון אורלב ואורי אורבך, פוליטיקאים חברתיים שעסקו בחיזוק רשתות הביטחון לחלשים בחברה – לבין נפתלי בנט, המצליחן מההיי-טק, איש הכלכלה החופשית, התחרותית והגלובלית – השתנה משהו עמוק באתוס המכונן שלנו.
השינוי הזה לא מתרחש בחלל ריק. מסביבו עמלים טובי המוחות וההוגים הציונים-דתיים הצעירים על ניסוח רפובליקניוּת ישראלית חדשה, שתהיה מושתתת על חיזוק היסודות הלאומיים בכל הקשור לתחום המדיני, ליחסים עם אזרחי ישראל שאינם יהודים ובתחומי הדת והמדינה, יחד עם חיזוק תפיסות השוק החופשי ובניית תודעה חשדנית ושלילית כלפי כל מעורבות של המדינה בכלכלה.
אי אפשר להגיע בעשרות אלפים ללוויה של חייל ממוצא אתיופי ולתמוך במשפחתו, ובה בעת להיוותר אדישים לחלוטין להעדר הזכויות הסוציאליות של אמו עובדת הניקיון, או לקשיים של אחיו, שאינו מסוגל לעמוד בתשלומי ההורים בבתי הספר שמטרתם לסנן תלמידים מן "המוסדות שלנו"
כציונים-דתיים עדכניים, אנחנו אמורים להיות מאוד בעד המדינה, כאשר ה'מדינה' פירושה צבא, טקסים, רבנות ראשית, מתן כשרויות למסעדות והתערבות באופן שבו אני טובלת במקווה. ולצד זאת, עלינו להיות עוינים למדינה שמתערבת ומנסה להעניק תקציב-יתר לרשויות חלשות או להסדיר יבוא כדי להגן על חקלאים, או כל ניסיון אחר לבנות מערכות שמגנות על חלשים ומבקשות לצמצם פערים.
אני כופרת בחלוקה הזו. אני לא מאמינה שאפשר לאורך זמן לבנות תחושת שייכות ומחויבות לחברה על בסיס לאומי, ובמקביל להמשיך לעמוד בראש מדד הפערים הכלכליים. אי אפשר להגיע בעשרות אלפים ללוויה של חייל ממוצא אתיופי ולתמוך במשפחתו, ובה בעת להיוותר אדישים לחלוטין להעדר הזכויות הסוציאליות של אמו עובדת הניקיון, או לקשיים של אחיו, שאינו מסוגל לעמוד בתשלומי ההורים בבתי הספר שמטרתם לסנן תלמידים מן "המוסדות שלנו". אי אפשר להגיע בהתלהבות לשדרות מוכת-הקסאמים ולתמוך בסוחרים המקומיים, ועם זאת להיות אדישים ומנוכרים לאנשים שמפוטרים ממפעלים באותה שדרות עצמה. אלו אותם אנשים וזו אותה ערבות הדדית, שבלעדיה החברה הישראלית תמשיך להתפורר ולא תצליח להתמודד עם האתגרים האדירים שכנגדם היא עומדת.
אך יותר משאני כופרת בתפיסה הזו, אני כופרת בתורה שעליה היא כביכול בנויה. בתורה שאני מכירה אין חלוקה בין שאלות של זהות לאומית לשאלות של מוסר חברתי. הצלחה כלכלית איננה סימן לאהבת ה', כפי שעוני איננו סימן להתרחקות מה'. בתורה שלי נזהרים מאוד בבני עניים שמהם יוצאת תורה. בתורה שלי יודעים שכששערי בית המדרש ננעלים, יהיו אנשים כדוגמת הלל שיישארו קפואים על הגג ולא יהפכו לנשיאי ישראל. בתורה שלי, לעם היהודי יש ייעוד ומטרה – להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. הממלכה אינה ניטרלית, והיא חייבת להיות כלי למימוש ערכי התורה – צדק ואחווה, אחווה וצדק. אפשר להתווכח ימים ושעות על פתרונות יעילים יותר או פחות לצמצום פערים והגנה על חלשים. אפשר גם להתווכח מהי התפיסה הכלכלית של התורה. אך העיקר הוא התודעה: האם אנחנו בוחנים חקיקה כלכלית באמצעות השאלה האם היא מקדמת את הערבות ההדדית והאחווה, או שאנו בוחנים אותה בכלים אחרים. בעיניי, לתורה יש תשובה חד משמעית – קודם מוסר, קודם אחווה.
אל מול המאמץ המושקע בניסוח תפיסת עולם רפובליקאית-יהודית שמפרקת את הערבות ההדדית, יש לשוב ולנסח את תפיסת העולם ההפוכה, שבשמה ומכוחה הוקמה כאן מדינת היהודים, ושרק בשמה ניתן יהיה להמשיך ולקיימה.
*תהלה פרידמן היא מנהלת מרכז פיתוח מנהיגות בארגון קולות, עמיתה ומנהלת תכניות במכון שחרית, לשעבר יושבת ראש נאמני תורה ועבודה
