אפילו עכשיו, כשאני אם גאה לשניים ולבי גואה תדיר מרגשי תודה, אני לובשת לעתים את בגדי העקרות שלי: הייאוש שוב מזדחל, תקתוק שעון. אני הולכת לישון בזרועות העצב ונדהמת לגלות שאני גם קמה אתו. כי מתחת לשכבת האֵם שלי רובצת עוד תהום
בתאל קולמן
בתאל קולמן היא משוררת ועורכת. ספר שיריה הראשון תהום להיאחז בה ראה אור לאחרונה בהוצאת מוסד ביאליק, וזכה בפרס שרת התרבות לעידוד היצירה
אין לך אדם שאין לו שעה, אך השעה בוששה לבוא, והאדם בושש להיות.
זהו סיפור המסגרת שלנו: זוג נישא, מחכה לילד הממאן לבוא, זוג הולך לאיבוד בביתו ומוצא מקומות חדשים בבוידעם הנפש, דופק חרישי על הדלת, "הוא הגיע", לחשנו זה לזה חרש, שלא יתחרט.
הטוב שלנו לא הגיע כמו בסרטים. נכון, כמעט שום דבר לא קורה כמו בסרטים, ובכל זאת מקווה אדם שדברים יסתדרו על דרך הטבע. אצלנו, לא היה זה מקלון הזהב שבישר כי הורמון ההיריון כופל את ערכיו בגופי. שיחת טלפון מהמחלקה להפריה חוץ-גופית בשערי צדק הפרה את דממת העקרות:
– "שלום בתאל, זו יעל משערי צדק, את יושבת?"
– "כן"
– "אני שמחה לבשר לך שאת בהריון"
– "…"
*
אפילו עכשיו, כשאני אם גאה לשניים ולבי גואה תדיר מרגשי תודה, אני מעט מתביישת לתמלל את השיחה ההיא, חוששת לכתוב את המילים האלו שהיו מנת חלקי. עקרות, טיפולי פוריות. הפריה חוץ-גופית. למה לדבר על זה? מדוע להכביר מילים על משהו שהיה ואיננו? אני הרי כבר לא "עקרה", לא "חסרת תועלת", לא "חסרת סיכוי" להינצל. אני יכולה לדבר באהבה, על עצמי ועל ילדיי.
כשהגוף התחיל לסמן לי את הבאות – נשמנו לרווחה. שבנו להיות כאחדי האדם. הקשר הותר. גם אנחנו מסוגלים למשוך חוט דק בעולם, חוט של תקווה וחסד. אבל ככל שהבטן התעגלה והגוף התאושש מהעלבון, ניקרו השאלות: האם כשבצורת נשברת, הגשם שוטף את ימי הרעב? האם רישום שנחרט בנפש מתאדה כשהכול שב על מקומו בשלום?
רק על עצמי לספר ידעתי, כתבה רחל המשוררת ו"העקרה", וגם אני לספר יודעת רק על עצמי. השנים שבהן ציפינו לילד, שינו אותי, אפילו לבלי הכר, אבל אני לא יודעת עד כמה אחרים יוכלו להעיד על השוני שבי, בעוד שאני אתאר אותו כך: השבר הסורי-אפריקני עבר בתוכי, טלטל את עולמי וכפה עליי – השתני!
*
אלו קווי היסוד בעלילה: חיכינו כמה שנים. למדנו לחיות עם הציפייה, עם החוסר הנורא. פינינו להם מקום במיטה הזוגית שלנו, למדנו להתכרבל יחד, גילינו שגם בור אפל צריך חום. ואז החלטנו להפוך את טעם העץ לטעם הפרי. בחרנו להתנסות בטעמים הלא-צפויים שזימנה לנו ארוחת הטעימות של החיים: עברנו דירה מגבעה קטנה רוחשת ילדים לעיר הגדולה, לקחנו פסק זמן מהציפיות, בילינו עם חברים, למדנו להיות זוג והחיים שלנו השתברו דרך כמה מנסרות שרק רצינו, ולא רק בזו של הפריון. אחר כך נדרשנו ללמוד לחיות ללא הריק. זה היה השיעור השני: כשם שזקוקים ללמוד לחיות עם הרעה, כך זקוקים ללמוד לחיות גם עם הטוב, להושיט לו יד, להגיד לו "ברוך הבא". להאמין לו באמת ובתמים.
וגם אז, לאחר שהטוב שלנו הפציע לאוויר העולם ואלף שמשות זרחו לנו בכל יום ויום, המשיכה לנקר בי שאלת השאלות: האם במצב של עקרות שאירעה בה היפקדות, מבטלת השנייה את הראשונה? לכאורה כן, כך סדר הדברים בעולם, ריק שהתמלא – שוכח את החוסר. אבל אולי גם להפך. המלאות זוכרת את הריק, אין ייאוש בעולם אבל גם ואקום אין. "והטובה והרעה והטובה", כתב מאיר אריאל בשירו "מודה אני". הטובה שמגיעה לאחר הרעה היא אחרת לגמרי מקודמתה.
*
מעשייה חסידית מספרת על איש אחד, עני מרוד, שמזלו שיחק לו והוא הפך להיות עשיר גדול. נוהג תמוה סיגל לעצמו אותו האיש, ופעם בשבוע הסתגר בחדרו ולא שעה אף לא לדפיקותיה של רעייתו על דלת חדרו ולתחנוניה הרבים שיגלה לה את סודו. כדרכם של סודות שמתגלים, לימים התברר כי העשיר הגדול היה יושב לבדו בחדרו ולובש בגדי עניותו. מזכיר לעצמו מי הוא ומאין בא.
גם אני לובשת לעתים את בגדי העקרות שלי. כשהבד פוגש בעור אני חשה שוב במדקרת השאלות, גם אלו התמימות לכאורה, גם אלו הניבטות אליי מטופסי משרד הפנים ומס הכנסה, אני שוב רואה את המבטים מרפרפים על מתאר גופי ועיניי שוב הופכות רכות. אני שוב נמנעת מחברות, משכנות, משבתות משפחתיות. עכשיו אני שוב אחות של כל הנשים המצפות. הייאוש שוב מזדחל, תקתוק שעון. אני הולכת לישון בזרועות העצב ונדהמת לגלות שאני גם קמה אתו. כי מתחת לשכבת האם שלי רובצת עוד תהום, והעולם הוא שוב גשר צר מאוד.
אני עוטה לגופי את בגדי העקרות לא מבחירה ולא מכורח, אלא מתוך נסיבות חיי, מתוקף היותי גיבורת סיפור החיים שלי. עקרה שנפקדה, שהלכה בדרך שאיש לא רוצה ללכת בה וחזרה ממנה עם מבט קצת יותר חומל על המציאות, עם רגישות שאי אפשר לרכוש בשום מקום אחר, והכרת הטוב וראיית היש ושמחה גדולה בו.
אני ממששת היטב את הבד הגס, המחוספס, נזכרת במגע הצד האפל של החיים. התווית כבר מהוהה משימוש, בכיסים נחים חורים השואפים להיעלם וללכת לדרכם, וריח העצב עוד נידף קלושות מהבד. אני מקפלת את בגדי העקרות שלי ומניחה אותם בארון הבגדים המלא מכל טוב הארץ ויודעת – תמיד יימצא להם פה מקום.
ואלו דברים שאין להם שיעור אלא החיים עצמם: איש לא הבטיח לנו דבר, אף אחד אינו ערב לאושרנו מלבדנו, וישנם דברים שלא משנה כמה נתאמץ ונרצה, המפתחות להם אינם מצויים בידנו. בסיפור הזה כולנו עירומים, ואת בגדי העקרות השקופים אנחנו עוטים, לא מבחירה ולא מכורח, אלא מתוך נסיבות חיינו.
*
הלילה, בשעה שאני כותבת את הדברים, ערמות הכביסה המלוכלכות עומדות על תִלן, מכוניות המשחק פזורות בחלל הבית ובחדר הילדים ישנים בשלווה בני ובתי. הלילה, הלב שגעה בבכי גואה מאושר.
וגם הגורל גילה לי הלילה פנים שוחקות כמו שרק הוא יודע. לשעת סיום מלאכת כתיבת מילים אלו קדמה שיחת טלפון שבישרה כי ספרי יצא לאור היום, היום הזה ממש. והוא מונח לפניי. ואני נבוכה לקרוא בו וחוטפת הצצות חפוזות. מה לי ולעקרה שכתבה חלק ניכר מהשירים? ומה לי, אם לא שיריי אלו?
כְּמוֹ אֲדָמָה מְבֻקַּעַת/ הַגּוּף עַקְשָׁן/ סְדָקִים שֶׁנֶּחְפְּרוּ/ אוֹסְפִים לְחֵיקָם/ שֶׁטֶף חַם/ שֶׁעוֹד יִפְרֹץ.
הַמַּרְאָה בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה/ מְצַיֶּרֶת בַּלַּיְלָה תְּמוּנָה יְפֵהפִיָּה:/ הִנֵּה לְבָנָה בְּמִלּוּאָהּ/ הִנֵּה בָּשָׂר נִתְפָּר עַל בָּשָׂר/ וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת/ חֹשֶׁךְ נוֹהֵר לִקְרָאתְךָ – / תְּהוֹם לְהֵאָחֵז בָּהּ. (מתוך המחזור 'בצורֶת, שוב גשם')
