"בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום" (נתן זך)
אילת וידר כהן
אילת וידר כהן היא פסיכולוגית קלינית ביחידה לבריאות הנפש בקופת חולים מאוחדת בירושלים וחברה בסגל ההוראה של המרכז להכשרה במיומנויות גוף נפש, ישראל.
צעירים וצעירות במגזר הדתי-לאומי חווים פרדוקסים וקשיים רבים סביב הניסיון לשלב אורח חיים מסורתי עם אורח חיים מודרני. רבים מאלה שבים ועולים על כורסת המטפל. על מקומה של הפסיכותרפיה בעיצוב הזהות הדתית
___________________________________________________________________________________________________________
"…אמרתי: חבל, אי אפשר שום דבר
אסור לי לצאת לשחק בכדור
רק קר ורטוב
ואסור ואסור"
(מתוך "חתול תעלול", ד"ר סוס)
בין האסור למותר
החיים היהודיים-דתיים מעוגנים במערכת מפורטת מאוד של ציוויים ואיסורים; מערכת שמנחה את האדם מה לומר בפקחו את עיניו בבוקר ומה לומר בטרם יירדם בלילה, ובתווך – אינסוף מצוות, הנהגות ואיסורים. עולם המצוות מעגן את האדם ואת החברה בתוך סביבת קיום מסודרת ויציבה, ועם זאת פעמים רבות הוא נחווה כסוגר, מגביל וחונק. נערה דתייה שהגיעה אליי לטיפול התקשתה לדבר ולספר מה הביא אותה לטיפול ומה מציק לה. היא אהבה אמנות וציור. הצעתי לה לצייר את עצמה כפי שהיא עכשיו. היא ציירה את עצמה כבולה בשלשלאות בידיה וברגליה והסבירה: "אני מרגישה כבולה לאינסוף אבני בזלת כבדות, תרי"ג אבנים שלא מאפשרות לי לזוז". כששאלתי: "איך היית רוצה להיות?", היא ענתה: "הייתי רוצה להשתחרר מהכבלים האלה, אבל אז לא יהיה משהו שיחבר אותי למצוות. אני לא רוצה להתנתק מהן, אבל לא יכולה לחיות איתן".
החיים הדתיים יוצרים אינטנסיביות רבה הן בעולם ההתנהגותי, הן בעולם הפנימי. רמת הציפיות של ההורים ושל החברה בכלל מהנערות והנערים הדתיים היא גבוהה מאוד. נערה שהגיעה לטיפול בשל הפרעת אכילה, שכללה הקאות, הסבירה לי בסיום הטיפול: "ציפו ממני שאוציא תעודת בגרות מעולה, שאהיה מדריכה נפלאה, שאתנדב בהכנת חבילות למשפחות נזקקות, שאוציא ציון גבוה בפסיכומטרי, שאלמד תורה לשמה, שאבחר בשירות לאומי או צבאי הכי משמעותי שיש; כל כך פחדתי שלא אעמוד בציפיות, זה כל כך הלחיץ אותי, כל הודאה בפני עצמי בלחץ הייתה הוכחה שאני לא יכולה לעמוד בציפיות. הרגשתי שאני נחנקת, ואז התחלתי להקיא". לדבריה, הטיפול היה המקום שאִפשר לה לפרוק את הלחץ, לנשום ולהירגע, בגלל "עצם היכולת לומר את הדברים למישהו שלא קשור אליי בשום צורה, למישהו שאסור לו לספר לאף אחד בעולם מה שאמרתי, למישהו שלא ניצב לטובת ההורים שלי ולא לטובת החניכים שלי. כשדיברתי על הדברים המלחיצים בטיפול, כבר לא הייתי צריכה להקיא אותם".
הטיפול מספק מרחב שהוא גם מציאותי וגם לא מציאותי. בשפתו של הפסיכואנליטיקאי ד' ויניקוט האזור הזה נקרא "מרחב פוטנציאלי" – מרחב ביניים של התנסויות הנמצא בין הפנטזיה והמציאות; מרחב שהוא גם הפנטזיה וגם המציאות, גם מציאותי אך אינו המציאות כשלעצמה; מרחב זה הוא חלק ממני אך גם חלק מהמציאות הסובבת אותי; הוא גם שלי וגם נחלת הכלל; הוא מלא בדמיון ובמשאלות, ברצונות ובכוונות לממשן; בתוכו מתאפשרים יצירתיות וביטוי עצמי; בתוכו אנו מתפתחים כבני אדם. הטיפול פותח מרחב שבו אפשר לבדוק, לשאול, לחשוב ולחלוק. במרחב הפוטנציאלי ניתן לשחק ולהתנסות בלי להרוס באופן ממשי.
* * *
"ואז משהו זז. טרח. נבהלנו כל כך" ("חתול תעלול")
בין הימים ההם לזמן הזה
בקרב מטופלים ומטופלות דתיים אני פוגשת לעתים קרובות חרדה גבוהה מפני שינוי וקושי רב לשאת עמימות. מול עולם פוסט-מודרני הנתון בתהליך של קריסת מבנים ואמיתות, החברה הדתית מנהלת את עצמה מתוך עמדה הגנתית וחרדתית. מול העמימות היא מציעה חד-משמעיות, ומול הכאוס – הגדרות וסדר. העמדה ההגנתית אינה מאפשרת להכיר בקיומו של הכאוס כחלק אינהרנטי של הקיום האנושי, אלא דוחקת אותו לקרן זווית או מתחת לפני השטח או השטיח. כאשר הנער/ה או האיש/ה עומדים בפני שינוי או מעבר, חוסר הוודאות והעמימות טופחים על פניהם ומתעורר קושי להתמודד איתם. היטיבה לתאר זאת נערה חרדית שסבלה מתופעות חרדה לקראת סיום לימודיה התיכוניים בסמינר: "הפחד הגדול שלי הוא מלסיים את הלימודים ולהתחתן; איך אני אהיה פתאום עם גבר? אני לא מכירה אותו, הוא לא חברה שלי, הוא לא מהמשפחה שלי, מה לי ולו? אני מפחדת שאני אהיה שונה אחרי שאני אתארס". לשאלתי, "שונה במה?" היא ענתה: "אני לא יכולה לדעת 'שונה במה', כי אני אהיה משהו שאני לא עכשיו". המפגש עם האחר, הלא מוכר, והמעבר למצב אחר ולא מוכר מעוררים חרדה וקושי.
מול שאלות אמוניות שעולות פעמים רבות בגיל ההתבגרות פוגשים הצעירים התגייסות רבה לצורך מציאת מענה. מדריכים, מחנכים ורבנים מגויסים לתת תשובות. נער שהגיע לטיפול בשל מצוקה רגשית פרש בפניי תהליך שבו החלו להתעורר אצלו שאלות באמונה: "כל המדריכים בסניף דיברו איתי שעות אל תוך הלילה; אבל זה כל כך עייף אותי ולא ענה לי. אלה היו תשובות שהיו טובות להם אבל לא לי". לאחר שנה בטיפול הוא אמר: "כאן הדיבור תמיד מסתיים בזמן קבוע, וגם אם לא מצאתי תשובה, אני יודע שנמשיך. אין את הלחץ למצוא את התשובה מיד". הטיפול קובע מסגרת וסדר, ועם זאת הוא מאפשר לשאלות להישאר פתוחות. פעמים רבות עצם המוכנות להישאר עם השאלות ביחד היא גורם מרגיע שמאפשר לצמוח ולגדול מתוך השאלות, מתוך העמימות.
צעירים ומבוגרים במגזר הדתי-לאומי חווים פרדוקסים וקשיים רבים סביב הניסיון לשלב אורח חיים מסורתי עם אורח חיים מודרני. בחלומות רבים שמטופלים מביאים מופיעים עימותים ושאלות בנוגע לצורך לשמור על המסורת מחד גיסא ולהשתלב בחיים מודרניים מאידך גיסא. מאירה, אישה בשנות ה-30 לחייה, מובילה שינויים רבים במשפחתה ובסביבתה המורחבת בנוגע למקומה בתור אישה. היא סיפרה על חלום שבו חבורת נערים ונערות עבריינים מתקיפים את בית המשפחה כשסבתה הזקנה נמצאת בבית. סבתה, שייצגה עבורה את שמירת ההלכה והמסורת באופן קפדני, כבר זקנה וחלשה מאוד. היא ובני משפחתה קוראים לצבא ולמשטרה אך לא נענים, ואז היא יוצאת לדבר עם הנוער ואומרת להם: "תיזהרו, יש כאן אנשים זקנים". היא חווה את עצמה כנדרשת לתווך בין הנוער פורק העול ובין סבתה המייצגת את דמות הזקן – שומר החוק והסדר אך כבר נטול חיים. היא סיפרה שהתעוררה עייפה מאוד ממאמץ, ואנו הבנו מכך כמה אנרגיה היא משקיעה בניסיון לשמור על סבתה בחיים, ועם זאת להיות בקשר עם בני הנוער ולנסות לווסת ולמתן את יצר החיים ואת התוקפנות שלהם; כמה מאמץ היא משקיעה בניסיון לשמר את המסורת העתיקה, ועם זאת לתת ביטוי למרכיבים החדשים והרעננים בחייה. מאירה שאלה בייאוש: "מה לעשות?". ויניקוט, בהתייחסו לפרדוקסים, מציע שלא לנסות לפתור אותם, אלא להתבונן בהם. הזמנתי אותה להמשיך להתבונן בפרדוקס הזה. לאחר חלומות נוספים באותה רוח היא סיפרה כי חלמה שהיא מטיילת עם סבתה בצפון. הן יושבות ליד נחל דן, שזורם בשצף. שתיהן טובלות רגליים במים, מרטיבות את הידיים ושוטפות את הפנים. "ליד הנחל אני מרגישה רעננה ומלאת כוח", אמרה.
מתוך ההתבוננות והיכולת להיות עם הפרדוקס גילתה מאירה את היכולת שלה להפוך את הדן, את הדין, החוק והסדר, לנהר זורם, למקור מים חיים. באופן הדרגתי היא החלה להתפלל וללמוד תנ"ך וגמרא והרגישה שהעולם הדתי שלה לא מבוסס רק על הלכות כבעבר, אלא על עושר ועומק חדשים.
* * *
"תגידו לו שאתם לא רוצים לשחק…
בכלל, זה לא טוב
כשאמא תבוא
אז מה היא תחשוב?" ("חתול תעלול")
ציר מרכזי שהטיפול הפסיכולוגי נסוב סביבו הוא הציר שבין 'השתייכות' ל'נפרדוּת'. ציר זה הנו אוניברסלי והוא נוכח באופן מרכזי בכל הטיפולים. עם זאת, ישנם כמה מאפיינים וכמה תופעות ייחודיות למגזר הדתי הקשורות לציר הזה: כל תהליך ההתפתחות שלנו מתרחש על הציר שבין 'השתייכות' ל'נפרדוּת'. במהלך חיינו אנו מחפשים איזון בין קיומנו הנפרד והעצמאי ובין קיומנו כחלק ממשפחה ומחברה. מעגלי ההשתייכות הנם רחבים ביותר: אנו שייכים ללאום, לאנושות כולה ולסביבה האקולוגית המקיפה אותנו. תהליך הנפרדות כרוך בפרידה מן ההורים. פעמים רבות הדבר נעשה מתוך מרידה וכעס, שמאפשרים למתבגרים ליצור מרחק ומרחב בינם ובין הוריהם. המרחב מאפשר את היווצרות 'האני הנפרד'. בעבודתי הטיפולית עם אנשים דתיים אני פוגשת קושי עצום לכעוס על ההורים. הטיעון הראשון שעולה הוא כמובן: "זה אסור; כתוב בעשרת הדיברות 'כבד את אביך ואת אמך'". הטיעון הזה מושמע מפי צעירים ומבוגרים מכל גוני המגזר הדתי.
עוד התייחסויות שמקשות על תהליך זה הן התייחסויות שליליות לכעס בכלל: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". עבודה טיפולית עדינה ומורכבת נדרשת כדי לאפשר תהליך של מרידה וכעס לשם יצירת המרחק והמרחב הנכון ולשם יצירת האפשרות להשתמש בכעס כמנוף להתקדמות. בדרך כלל, היכולת לבטא את הכעס באופן מילולי או דימיוני מאפשרת טרנספורמציה שלו ומאפשרת לחוות רגשות חדשים ביחס להורים.
משאלת ההשתייכות ומימושה מופיעה גם היא בעוצמה רבה בחדר הטיפול: נדב, רווק בעל קריירה מוצלחת, הגיע לטיפול כדי להצליח לחולל שינוי בחייו. הוא סיפר כי בילדותו התגורר ב"חור" שבו הרגיש לא שייך מבחינה דתית. כשהגיע לגיל התיכון הלך ללמוד בישיבה תיכונית. הוא זוכר את עצמו מחכה בכיליון עיניים לפתיחת שנת הלימודים מתוך כמיהה להיות חלק מקבוצה בעלת עוצמה. במבט לאחור הוא זוכר את עצמו נרדם כל לילה בבכי בשל תחושת הבדידות הקשה שחווה. כיום, בחייו הבוגרים, הוא עדיין מרגיש רצון חזק להשתייך למשפחה ולקהילה, אך עם זאת הוא מוצא את עצמו הודף כל דבר שעשוי לתת לו תחושת השתייכות: "במו ידיי אני מנציח את האאוטסיידריות שלי". רבים מהפונים לטיפול נמצאים בתנועה על הציר החרדי-דתי ומחפשים את מקומם על פני הרצף. הם נעזרים בטיפול לצורך בירור זהותם הדתית כאשר הם מרגישים שהמקום הדתי שבו "התיישבו" בצעירותם אינו מתאים להם בבגרותם. כפי שביטא זאת אחד מהם: "זה חשוב לי שיש כאן אפשרות לומר את הדברים בקול מבלי לעשות עדיין שום דבר שיכול לפגוע או להרוס לבני משפחתי הקרובים".
תחושת ההשתייכות הקהילתית עונה על צורך בסיסי ועמוק מאוד. מעבר לעזרה ההדדית ולתמיכה החברתית היא מקנה תחושת ביטחון ומעצימה את הפרט בהיותו חלק משלם שהוא יותר מסך כל חלקיו. ביטויים סקטוריאליים כמו "בחברה שלנו.."; "אצלנו ביישובים.."; "בקהילה שלנו", נאמרים לא אחת בתחושת גאווה. עם זאת, ההשתייכות מעוררת גם בעיות וקשיים. היא תובעת מהפרט להקריב את עצמו למען צורכי החברה. כך ביטאה זאת נערה בת 16 שהזניחה מאוד את צורכי הגוף, כמו אכילה ושינה: "אם אני אתאמץ אני לא אצטרך לישון יותר משלוש שעות בלילה. זה סתם בזבוז זמן. במקום זה אני יכולה להספיק לעשות המון דברים נורא חשובים – להדריך במרכז קליטה, להתנדב אצל משפחה שהאמא בה חולה, לנסוע לשדרות. גם לאכול זה בזבוז זמן. הגוף יכול ללמד להסתדר עם מעט מאוד אוכל…". אני מוצאת את עצמי מתווכחת עם נערות דתיות על החשיבות העליונה של שמירת בריאות הגוף לעומת חשיבותן של משימות השעה. צורכי הכלל רבים ואינסופיים. החינוך הדתי-לאומי מחנך למעורבות חברתית ולעשייה חברתית, ופעמים רבות מתעורר קושי למצוא את האיזון הנכון בין צורכי הפרט לצורכי החברה באופן שבו הפרט מספק את צרכיו שלו ומסוגל לתרום לחברה מעמדת בריאות ואיזון, ולא מעמדה של הקרבה וקורבנוּת.
* * *
"לא, לא, לא בבית!
אמר הדג בקומקום
הם יהפכו את הבית
לא ישאירו פה כלום
הם ישברו פה דברים
אוי, כמה חבל.
זה לא מוצא חן בעיני
בכלל!" ("חתול תעלול")
החברה הדתית מגלה תובענות מחבריה בממד נוסף – ציפייה לעמוד בנורמות, להיות אחד מן ה"עדר" מבלי להדגיש שונות או חריגות. אני מוצאת הבדל משמעותי ביחס העמוק לבעיות וקשיים בין החברה החילונית לחברה הדתית. ההבדל הזה נמצא ביחס ישיר למידת השמרנות הכללית המאפיינת את תת-המגזר הספציפי: מטופלות צעירות שאינן דתיות מרבות להתהדר בהיותן בטיפול, מצטטות את הנאמר בטיפול באוזני חבריהן ומאפשרות דיבור חופשי על הטיפול. לעומת זאת, נערות דתיות רבות עסוקות רבות בטיפול בשאלת ההסתרה – הסתרת הבעיה והסתרת היותן בטיפול. אני פוגשת פעמים רבות משפחות שמתקשות לקבל את הקושי של אחד מבני המשפחה ומשקיעות מאמצים רבים ביצירת תדמית נורמלית גם כשבפנים רוחשים קשיים. המשפחה מאוימת מאובדן מקומה המרכזי והחיובי בקהילה, ובשל כך מתאמצת ליצור תמונה חיצונית "מושלמת". צעירים רבים סובלים מעמדה זו ומגלים רגישות גבוהה לפערים בין מה שקורה בין כותלי הבית ובין התמונה החיצונית המושלמת. אישה צעירה בשנות העשרים המוקדמות הרבתה לבטא כעס ומִרמור על אביה, שהקפיד בבית על קלה כחמורה והרבה להעיר לה על לבושה הלא-צנוע לדעתו, אך בו בזמן נהג באלימות רגשית כלפי אמה: "ההורים שלי יודעים שאחותי מקיימת קשר עם גבר נשוי, ולא אומרים לה מילה כי היא לבושה 'דתי למהדרין', ועליי הם לא מפסיקים לרדת כי אני לובשת מכנסיים". או, כפי שראה זאת נער בן 17: "בשכונה שלנו כולם מעריצים את המשפחה שלי, בטוחים שאבא שלי הוא האבא הכי מצחיק ו'קוּל'. הם לא מתארים לעצמם שעשרים שניות אחרי שהדלת נסגרת והאורחים נעלמים, הוא מתחיל להתפרץ ולריב עם כולנו".
מעבר לסיבות הבולטות הקשורות לדאגה בנוגע לשידוכים של המטופל/ת ושל בני משפחתו, קיים עוד מרכיב – הפחד מכל מי שמאיים על הסדר התקין; פחד מההפרעה הנפשית המפרה את הסדר; פחד מהמטופל, שנכנע להפרעה ובחולשתו הוא מייצג את החולשה ומהווה בשל כך איום על סביבתו; ופחד מהמטפל או המטפלת, המייצגים גישה מאפשרת ומקבלת כלפי הבעיה וכלפי הסובל ממנה, ומשמשים סוכנים של תאוריות חילוניות בנוגע לדחפים, מיניות, צווים ואיסורים.
* * *
"הדג שלנו צעק: תראו!
והדג שלנו רעד נורא.
הביטו. תראו, הסתכלו בחלון!
אתם רואים? אמא חזרה !
אוי מה היא תעשה לנו?
אוי כמה נורא!"
כאן נכנס גם הסופר-אגו לתמונה. בתהליך ההתפתחות והחִברות נדרש הפרט ללמוד לדחות סיפוקים ולרסן את מאווייו. בראשית החיים יכולת האיפוק והריסון נרכשת באמצעות הצווים ההוריים: אסור, מסוכן, רק רגע, עוד מעט, אי אפשר. לפי פרויד וממשיכי דרכו, במהלך ההתפתחות אמורות להתרחש הפנמה של הדמויות ההוריות, הזדהות עמם והפנמה של מערכת הערכים והאיסורים שהם מנחילים. כך נוצר הסופר-אגו – המצפון, המצפן המוסרי. החינוך הדתי מייחס משקל עצום לסופר-אגו, ופעמים רבות הוא קיים בו באופן נוקשה, מחמיר ומעניש.
הסופר-אגו בנוי מתכנים לא מודעים ברובם. העבודה הטיפולית מאפשרת חשיפה של התוכן הלא-מודע והפיכתו למודע. בכך היא מאפשרת משא ומתן, בחירה מחדש, הגמשה של הסופר-אגו ויכולת הכלה רבה יותר של החרדה שהוא מעורר. הטיפול מאפשר לפתוח נושאים הנחשבים לטאבו, והבולט שבהם – המיניות. כשמתפתח בטיפול דיבור על מיניות אני שומעת פעמים רבות: "אף אחד לא דיבר איתי על הדברים האלה עד היום". החברה הדתית מעדיפה להימנע מליזום שיח בנושא. היא מתייחסת לנושאים המיניים כנושאים שהשתיקה יפה להם, ולעניות דעתי – נרדמת בשמירה, כיוון שהסקרנות הטבעית של הילדים מובילה אותם להשיג את המידע בכוחות עצמם. חברה שלי הגיעה אליי מזועזעת וסיפרה שבתה בת השבע, שלומדת בבית ספר תורני מרכזי בעיר, הגיעה הביתה ושאלה בזעזוע: "אמא, זה נכון שאת ואבא עשיתם משהו גס?". היא הצטמררה מעצם העובדה שבתה הקדימה אותה ורכשה את הידע מחברה לכיתה בלא סינון. "עם הילדים הבאים אהיה יותר חכמה". אבל גם במקרה השני בנה הקדים אותה ושאל מעט יותר בעדינות: "מה זה סקס?". היעדר ההסברה גורם לילדים להשלים את חלקי הפאזל החסרים לבדם, ומותיר אותם בודדים מאוד בהתנהלות מול הנושא החשוב הזה. מעבר לכך, ההתייחסות לנושא כאל סוד שיש להסתיר גורמת לחוסר ידע והופכת את הילדים לפגיעים יותר להתעללות ולניצול.
נערה חרדית שהגיעה אליי לטיפול לאחר שנאנסה, התייחסה למורכבות הזו: "צריך לדבר על זה [=על פגיעות מיניות] בסמינרים, אפילו שזה אומר להודות בכישלון, אבל זה נורא חשוב להזהיר את הבנות… החשיפה ריפאה אותי, חשיפה של מה שקרה לך זה הריפוי". באותו הקשר אצטט אישה דתית בת 41 שהשתתפה במחקר בנוגע לפגיעות מיניות בקרב נשים דתיות: "הייתי רוצה שיהיו יותר מקורות אינפורמציה זמינים ויותר פתיחות. אני מאוד מרוצה לראות שהמחקר בנושאים של מיניות קיים. סקס וטיפול פסיכולוגי עדיין נחשבים לטאבו בחברה שלנו, והייתי מאוד רוצה לראות שינוי בנושאים הללו. אני מאמינה שאנשים סובלים בשקט, ויש סיכוי טוב שהרבה קשיים יכולים להיפתר בקלות יחסית אם משתפים ומדברים עליהם. תודה".
* * *
ויקטור פרנקל, בספרו "האל הלא מודע", מתייחס לשלושת ממדי הקיום שלנו – הגופני, הנפשי והרוחני – כמורכבים מחלקים מודעים ולא-מודעים. הוא מציע את העבודה הטיפולית בתור מקום שאפשר להתוודע בו אל המרכיבים הלא-מודעים, ובכך להעשיר ולהעצים את חווייתנו המודעת. אני מזדהה עם דבריו ורואה בטיפול אפשרות לחשיפה, להתבוננות ולהיכרות עם רבדים עמוקים יותר של אישיותנו – הן ברמה האישית, הן ברמה הקולקטיבית. אני רואה בלא-מודע מאגר של פנטזיות ופחדים, אך גם של חוכמה פנימית ועושר נפשי ורוחני. היכולת להכיר את הרבדים האלה הופכת את המשאבים הפנימיים שלנו לנגישים ושימושיים עבורנו, כיחידים וכחברה.
לרוב, אנשים מגיעים או נשלחים לטיפול מתוך מצוקה וקושי. עם זאת, חשוב להדגיש כי אין כל מכנה משותף בין האנשים הנעזרים בטיפול פסיכולוגי, פרט לרצונם להיות בטיפול וליכולתם להפיק מערוץ טיפולי ולהשתמש במשבר ובקושי כמקור להתפתחות, לעושר ולהעמקה.
החיים המודרניים, הרוויים בתחרותיות ובהישגיות, טומנים בחובם רווחה רבה, ובאותה עת יוצרים עומס לחצים רב על הפרט. אורח החיים הדתי-המודרני מעצים את הלחצים האלה – נוסף על הצורך להגיע להישגים לימודיים, חברתיים וכלכליים, הוא יוצר מערכת ציפיות גבוהה מאוד בנוגע למשימות דתיות, חברתיות ולאומיות. אורח החיים הדתי-קהילתי מספק מצד אחד הגנה, ביטחון, משמעות, השתייכות ותחושת המשכיות, ומצד שני מגלה תובענות, דוגמטיות, חוסר סובלנות כלפי שוני וחרדה מפני שינוי וסטייה מהנורמות.
רש"י, בפירושו למילים "מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו, ט), מסביר: "כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". מול סיר הלחץ המודרני אני רואה בפסיכותרפיה מרחב שבו אפשר להאריך ולהעמיק את הנשימה; מרחב המאפשר שיתוף, התבוננות וגדילה מתוך הקונפליקטים והסתירות; תהליך שמאפשר היכרות והתוודעות לכל מה שמפחיד אותנו: האחרוּת, הכאב, המיניות, הלא-ידוע, התוקפנות והרוע. ההתוודעות הזאת מרחיבה ומעמיקה את יכולתנו לממש את המשאבים הפנימיים שלנו כיחידים וכחברה.
