not memberg

בית העם ובית הכנסת

מקובל, ובצדק, לראות בבית הכנסת מקום מפגש של האדם הבודד עם בוראו, ואף יותר מכך, זהו המקום בו הרבים נפגשים עם הקב"ה כציבור. אך למעשה בית הכנסת מהווה פלטפורמה לא רק למערכת היחסים בין אדם למקום. לא פחות מכך קיימת בו מורכבות גדולה של מערכות יחסים בין אדם לחברו.

הברייתא במסכת שבת (לב ע"א) אומרת: "תניא רבי ישמעאל בן אלעזר אומר: בעוון שני דברים עמי הארץ מתים: על שקורין לארון הקודש ארנא [דהיינו סתם ארון], ועל שקורין לבית הכנסת בית העם". אפשר להבין שהזלזול כלפי ארון הקודש חמור, אך לכאורה מה הבעיה לקרוא לבית הכנסת 'בית העם'? האין זה מקום בו נועד ומתקבץ 'העם' לתפילה? אולי גם כאן, בדומה לארון הקודש, העונש החמור נובע מזלזול בוטה. במקום לקרוא לבית הכנסת 'מקדש מעט', על פי הביטוי המופיע בספר יחזקאל (יא, טז), וכפי שדרש רבי יצחק "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט ע"א), מתייחסים אליו כ'בית העם'. אלא שקשה על כך, שהרי בספר ירמיהו בית המקדש עצמו נקרא 'בית העם': "ואת בית המלך ואת בית העם שרפו הכשדים ואת חומות ירושלים נתצו" (לט, ח).

הגרי"ד סולבייצ'יק, במאמרו 'בית הכנסת – מוסד ורעיון', מסביר ש'בית העם' זו הסתכלות על ההווה, ואלו בית הכנסת אמור להיות מקום "משכנה של ישראל הגדולה והנעלמה הוא, על פני הדורות כולם והתקופות כולן". בפרספקטיבה רחבה, מייצג בית הכנסת את השכינה בישראל בעבר, בעתיד ובהווה המתמשך, ולא רק כאן ועכשיו.

אך אפשר שהביטוי 'בית העם' משקף התייחסות לבית הכנסת כמקום עממי, ונעדרת ממנו חרדת הקודש הנדרשת למי שבא לשפוך שיחו בציבור לפני ה'. התייחסות שכזו עלולה לגרום למציאות לא רצויה של קשיים רבים בין אדם לחברו דווקא בבית הכנסת.

מי לא חווה על בשרו, כאורח המתפלל במקום זר, מתפלל קבוע המודיע לו שהמקום בו התיישב שייך לו ועליו לעבור למקום אחר (עד שמגיע בעל המקום האחר ומעבירו שוב למקום שלישי)? מי לא נתקל במריבות בין מתפללים על הזכות לעבור לפני התיבה (במיוחד בשנת האבל)? וכי לא מכירים אנחנו את המתח בו מצוי הגבאי האמון על חלוקת העליות והלחצים המופעלים עליו מצד המתפללים? תופעה מוכרת נוספת: כל שנה בפרוס עלינו שנה חדשה בה עוברים בעלי תפילה לפני העמוד בימים נוראים, ואחר כך בבתי המתפללים מתקיימים דיונים רבים על טיב תפילתם, איכות ניגונם ורמת יראת השמים של החזנים.

מי לא חווה על בשרו, כאורח המתפלל במקום זר, מתפלל קבוע המודיע לו שהמקום בו התיישב שייך לו ועליו לעבור למקום אחר (עד שמגיע בעל המקום האחר ומעבירו שוב למקום שלישי)? מי לא נתקל במריבות בין מתפללים על הזכות לעבור לפני התיבה (במיוחד בשנת האבל)? וכי לא מכירים אנחנו את המתח בו מצוי הגבאי האמון על חלוקת העליות והלחצים המופעלים עליו מצד המתפללים?

ויש גם מקרים קיצוניים יותר. לפני מספר שנים התאשפז בבית החולים 'שערי צדק' לניתוח ברגלו מתפלל שנדחף ונפל בבית הכנסת בשעת התפילה, תוך כדי ויכוח בין המתפללים בשאלה אם אומרים 'אב הרחמים' באותה שבת.

כל זאת עוד בלי להזכיר את הקשיים הממוניים הקיימים בקהילה ובבית הכנסת, כמו מתפלל שאינו משלם את דמי החבר, או את הנדרש על מקומות הישיבה.

האבסורד הגדול הוא שבית הכנסת צריך להיות המקום המנוקה ביותר מעוולות שבין אדם לחברו. כשם שקרבן גזול אין יוצאים בו ידי חובה, ונפסל מדין מצוה הבאה בעבירה, כך ריב אחים בבית הכנסת סותם את הגולל על משמעות התפילה, על העמידה של היחיד והציבור לפני ה' בנקיות כפיים.

כשלים חברתיים בבית הכנסת בתקופת חז"ל

שמא נחשוב שדוגמאות אלו, שהן על קצה המזלג, חדשות הן, מקרוב באו, מתאימות לדור חסר נימוס כשלנו – אך ודאי שלא היה כך בעבר. אז, זהו שלא! בחז"ל, בראשונים ובאחרונים מצאנו קונפליקטים חברתיים רבים, מגוונים וחריפים עד מאוד בתחומים אלו שבין אדם לחברו, במקומות שלכאורה לא היינו מצפים לכך. אנו מכירים מחלוקות רבות של חכמים בבית המדרש, כולל כאלו שגרמו לתוצאות קשות של נידוי, חרם ואף מוות. אך לא רק בבית המדרש בו דנים ומתווכחים בהלכה מצאנו נפילות בתחומים שבין אדם לחברו, אלא אף בבית הכנסת. מקום התפילה שאמור להיות 'מקדש מעט', אף הוא הופך לפעמים ל'בית העם' במובן השלילי.

אנו מכירים מחלוקות רבות של חכמים בבית המדרש, כולל כאלו שגרמו לתוצאות קשות של נידוי, חרם ואף מוות. אך לא רק בבית המדרש בו דנים ומתווכחים בהלכה מצאנו נפילות בתחומים שבין אדם לחברו, אלא אף בבית הכנסת. מקום התפילה שאמור להיות 'מקדש מעט', אף הוא הופך לפעמים ל'בית העם' במובן השלילי.

הגמרא ביבמות (צו ע"ב) מספרת על מחלוקת שהתעוררה בבית הכנסת בטבריה ביחס למנעול דלת עם בריח עבה, בשאלה האם הוא נחשב מוקצה בשבת ואסור לנעול בו את הדלת, או שאינו מוקצה:

שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי עד שקרעו ספר תורה בחמתן! קרעו סלקא דעתך? אלא אימא שנקרע ספר תורה בחמתן. והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודת כוכבים! וכן הוה.

מחלוקת הלכתית בין התנאים הביאה לכך שבתוך בית הכנסת עצמו עמדו החכמים ליד ספר התורה, זה מושך לכאן וחברו מושך לשם, וגרמו לקריעתו תוך כדי הוויכוח. למה משכו את ספר התורה? אולי רצה כל אחד להישבע על אמיתת דבריו על ספר תורה, אולי ניסה להוכיח שיטתו מן הכתובים… כך או כך התוצאה החמורה של קריעת ספר תורה מרוב כעס הייתה רק ההקדמה להשלכות החמורות יותר. צורת התנהגות שכזו בבית הכנסת הביאה בסופו של דבר לכך שבית כנסת שהכעס שולט בו הפך למקום עבודה זרה.

בסוף מסכת סוכה הגמרא מספרת על בתי כנסת באלכסנדריא שהיו מחולקים לפי בעלי המקצועות השונים. הפרשנים מסבירים שהחלוקה נעשתה לטובת תושבים חדשים המצטרפים לקהילה, שיוכלו למצוא את בעלי האומנות שלהם, לחבור אליהם ולעבוד עימם. אך אפשר שתופעה זו מצביעה גם על כשל חברתי של מעמדות שונים בתוך קהילה אחת, שאינם מוכנים לשבת זה עם זה. עורכי הדין אינם מוכנים להתפלל עם הסוחרים, הרופאים לא יתפללו יחד עם הרצענים.

שאלות הלכתיות בהתנגשויות בין מתפללים

דוגמאות רבות ומגוונות לשאלות של כבוד וגאווה, כסף, סכסוכים משפחתיים וחברתיים המוצאים מקומם בבית הכנסת, מתבררים בפוסקים. להלן מספר שאלות מתחומים שונים כשהמשותף להן הוא אחד – כולן נוגעות בבסיס של בין אדם לחברו.

פוסקים רבים דנו בשאלה מצויה בבית הכנסת: כאשר מצוי כהן השונא את אחד המתפללים, או כהן שיש לו שונאים בקהל, האם יכול לשאת כפיו לברכת כהנים? האם מתקיים דין 'לברך את עמו ישראל באהבה' במצב כזה?

הגרי"ד סולבייצ'יק דן במקרה בו בעל הקריאה בתורה לא רוצה להוציא את פלוני שונאו – יריבו, ידי חובת הקריאה בתורה. האם יצא פלוני ידי חובת הקריאה או שעליו לחפש בית הכנסת אחר? אומנם ההתלבטות ההלכתית היא האם קריאת התורה היא חובת היחיד או חובת הציבור, אך עצם השאלה בה עומד אדם להיות שליח ציבור כקורא בתורה, לקרוא את דבר ה', ואולי במקרה גם פסוקים מפרשת קדושים "ואהבת לרעך כמוך", ובכל זאת מתעקש שלא להוציא את חברו בקריאתו, היא תופעה קשה לעיכול.

במקרה דומה דן לפניו רבי יאיר בכרך (המאה ה־17) בשו"ת חוות יאיר. בכפר קטן בו רק חלק מהתושבים שילמו לבעל התוקע ואחרים בחרו שלא לשלם, הצטווה התוקע על ידי המשלמים שלא להוציא ידי חובה את המתפללים שלא השתתפו בתשלום. הדיון ההלכתי נסוב סביב השאלה האם המצווה היא התקיעה ויש בה דין שליחות, ולכן צריך כוונת התוקע להוציא, או שהמצווה היא השמיעה והמתפללים כולם שומעים – גם אלו שלא שילמו – ודי להם בכך. וכן האם כשבכל זאת כיוון התוקע להוציא את כולם ועבר על ציווי שולחיו, פגם בשליחות ואף אחד לא יצא? גם כאן השאלה ההלכתית מעניינת ומאתגרת, אך המציאות החברתית בבית הכנסת, ועוד בראש השנה, יום הדין, מאכזבת ומשקפת קושי גדול בחוויה הדתית הראויה למתפללים בבית הכנסת.

בחשוקי חמד מעלה הרב יצחק זילברשטיין שאלה בעלת הקשרים מסחריים־כלכליים הבאים לידי ביטוי בבית הכנסת. וזו לשון השאלה:

בבית כנסת שנוהגים הגבאים למכור את העליות של שבת, קנה ראובן עליה רגילה בסכום של חמישים שקלים. לאחר רכישת המצוה, ניגש אליו שמעון, אחד המתפללים, ושאל אותו האם הוא יכול למכור לו את העליה שרכש, שכן יש שם פסוקים מסויימים שהוא רואה בהם סגולה לנושא פלוני, ולכן יש לו ענין דווקא בעליה זו ולא באחרת. ראובן הוא סוחר ממולח, והרגיש שהזדמנה לפניו עיסקה טובה, ואמר לשמעון שהוא מוכן למכור לו את העליה בלא פחות מחמש מאות שקלים, והיות ושמעון רצה מאד בעליה זו, הסכים למחיר וקנאה. מששמעו המתפללים את דבר העיסקה הפך בית הכנסת למרקחה. היו שטענו שאין זכות לאף מתפלל לעשות עסקים על חשבון העליות לתורה, ואף אם יתן לו שמעון חמש מאות שקלים, הכסף שייך לבית הכנסת, והיו שטענו שמאחר והוא כבר רכש את העליה הזו, הרי שיש לו את כל הזכויות לעשות בה כרצונו, גם במחיר מפולפל כפי שביקש, מה הדין?

שאלות אלו הן פיסה קטנה מיריעה רחבה של תשובות ופסיקות העוסקות בהתנגשויות, מתחים ומריבות בין מתפלל לחברו בבית הכנסת. במקום לזכות להשראת השכינה, להארת פנים ולהתקבלות התפילה, דומים המתפללים במקומות אלו לדברי הנביא: "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיהו א, טו).

איחוד בתי הכנסת – מובילים פתרון

וכאן אנחנו מגיעים לעשייתנו ב'איחוד בתי הכנסת והקהילות האורתודכסיות בישראל ובתפוצות'. בישראל מצויים כ־15,000 בתי כנסיות. רובן בקהילות מסודרות, ומיעוטן בבתי מלון, מחנות צבא, קיבוצים חילונים, קהילות קטנות ועוד. כיום איחוד בתי הכנסת הוא המייצג הרשמי של הציבור החשוב והגדול הזה – המוערך ביותר ממיליון מתפללים בשבתות ובחגים – בפני הגורמים הממלכתיים, המוסדות הלאומיים, הרבנות הראשית וגורמים נוספים.

מיזמים רבים הקשורים לבתי הכנסת ולקהילות מובלים על ידי האיחוד בראשותו של היו"ר, מר דוד בן נאה, וחברי ההנהלה. אנחנו פועלים בנושאים של הכשרת מנהיגי ורבני קהילות בארץ ובחו"ל; סיוע בקליטת העלייה מחו"ל, ובתקופה זו בעיקר העלייה מצרפת, וחיבורה לקהילות ולבתי הכנסת בישראל; תמיכה במנהיגי קהילות בפריפריה העוסקים בפתיחת שערי הקהילה לציבור הרחב, הפצת תורה וקירוב הלבבות; עידוד ותמיכה בקבלת מתגיירים בתהליך הגיור ולאחריו בקהילות ובבתי הכנסת; ועוד. פעילותנו נעשית בשיתוף פעולה עם גורמים רבים ובהם: מרכז ברקאי, שעלי תורה, צורבא מרבנן, איגוד רבני הקהילות, עשה לך רב, נתיב ועוד.

על אף העשייה הכללית המרובה, הדגש העיקרי בפעילותנו הוא – גבאי בתי הכנסת. בפועל מי שמתמודד עם הבעיות החברתיות, מי שבאים אליו בתלונות, מי שצריך לתת מענה בקונפליקט שנוצר בקהילה (רוב בתי הכנסת אין בהם רב קבוע) – הוא הגבאי. דא עקא, בדרך כלל אנשים אינם נולדים גבאים, אלא מתמנים או מקבלים על עצמם את המינוי לזמן ארוך או קצר. הגבאים אומנם מביאים עימם ניסיון בניהול התפילה וארגונה אך פעמים רבות חסרים הם את ההכשרה החברתית הנאותה לטיפול נכון ויעיל בצרכים החברתיים בבית הכנסת. לכן, כדי להעצים את הגבאים העומדים במשימות הללו ולהיטיב את עבודתם, הנעשית בהתנדבות מלאה ותוך השקעה רבה של זמן וכוחות נפש, אנחנו עורכים מידי שנה בשנה כנס גבאים ארצי בו ניתנים כלים לגבאים להתמודד עם דילמות יומיומיות המצויות בקהילות ישראל ובבתי הכנסת. נושאים כגון מתחים בבית הכנסת בין בעלי תפקידים שונים, פתרון משברים, גישור, ועוד שלל נושאים עומדים במרכז הסדנאות, המועברות על ידי מיטב המרצים והמומחים בארץ בתחומים אלו.

בפועל מי שמתמודד עם הבעיות החברתיות, מי שבאים אליו בתלונות, מי שצריך לתת מענה בקונפליקט שנוצר בקהילה (רוב בתי הכנסת אין בהם רב קבוע) – הוא הגבאי. דא עקא, בדרך כלל אנשים אינם נולדים גבאים, אלא מתמנים או מקבלים על עצמם את המינוי לזמן ארוך או קצר. הגבאים אומנם מביאים עימם ניסיון בניהול התפילה וארגונה אך פעמים רבות חסרים הם את ההכשרה החברתית הנאותה לטיפול נכון ויעיל בצרכים החברתיים בבית הכנסת.

מדי שנה, כדי לעודד, לחזק ולטפח את הגבאים המתנדבים, אנחנו עורכים בירושלים במעמד הרב הראשי לירושלים טקס קבלת אות הגבאי המצטיין, למספר גבאים שנבחרו על ידי קהילותיהם בזכות תרומתם ועשייתם לבית הכנסת ולקהילה. בשנים עברו קבלו את ההצטיינות אף גבאים וגבאיות מבתי כנסת בקיבוצים שאינם שומרי מצוות, המתפעלים את בית הכנסת בשבתות ובימים טובים, ומקבלים את תמיכתנו במהלך השנה כולה.

נקווה שגם בזכות עשייתנו ותרומתנו לשיפור האווירה בבתי הכנסת נזכה להתפלל מתוך אהבת ה' ודיבוק חברים.

*הרב עו"ד שמואל סלוטקי הוא רב קהילת 'ישראל הצעיר', רמות ג, ירושלים, ומנהל פרויקטים באיחוד בתי הכנסת