בין בחירות לבחירות: דת ומדינה / תני פרנק

 

not memberg

אביגדור ליברמן פרש מהממשלה על רקע הצעת החוק לגיוס בני ישיבות, המפלגות החרדיות התקשו להגיע להסכמה על נושאי דת שונים, "כחול לבן" קראה לממשלת אחדות חילונית וב"ימין החדש" דרשו את המשרד לשירותי דת. המפלגות הפנימו את עומק השסע הדתי-חילוני, וענייני דת ומדינה הפכו לקו פרשת המים של הפוליטיקה בכלל ושל הבחירות בפרט.

הלופ האינסופי אליו נקלענו של מערכות בחירות רצופות מוליד הרבה תסכול, אבל הוא גם הזדמנות מצוינת לבדוק אלו נושאים הם בעלי פוטנציאל נפיץ מספיק כדי לערער את יציבות הגושים הפוליטיים הקלאסיים. אותם גושים שהתייצבו והתחדדו להם עם הקמת "בלוק ה-55" שייסד ראש הממשלה נתניהו, ובו כלולות המפלגות החרדיות ומפלגות הימין.

אי אפשר שלא להתחיל מהמערער הראשי – הלא הוא אביגדור ליברמן, שהחליט לא להצטרף ל-60 חברי הכנסת שהיו כבר סגורים עם נתניהו על קואליציה נוספת בראשותו, מה שהביא בסוף לבחירות שניות.[1] ליברמן הפך לגורם על-גושי, כזה שחותר לממשלת "אחדות" המשותפת למפלגות הגדולות ומוציא מן הכלל את המפלגות הלא-ציוניות – הרשימה המשותפת והמפלגות החרדיות.

על מה עורר ליברמן את המהומה? מה תרם לכוחו? הוא לא שינה דבר באשר להתבטאויות כלפי הציבור הערבי הישראלי וכמעט ולא שינה את רשימת המועמדים לכנסת, שעדיין מתבססת רובה ככולה על קהילת דוברי הרוסית בישראל, עם תוספות. הנושא הרחב שהיווה את קו השבר הוא ענייני דת ומדינה ושילוב החרדים בחברה הישראלית. על רקע הצעה נוספת לחקיקת חוק שיבטיח גיוס בני ישיבות פרש ליברמן מהקואליציה בסוף 2018. "לא למדינת הלכה – כן למדינה יהודית" היה הסלוגן הבולט בקמפיין הבחירות האחרון של "ישראל ביתנו".

ענייני דת ומדינה הפכו לקו פרשת המים של הפוליטיקה הישראלית. במאמר הזה אבחן כיצד זה קרה ואצביע על מספר תופעות שיכולות להעיד לגבי הצפוי לנו בעתיד.

למה הבחירות האחרונות עסקו בענייני דת ומדינה?

האם גחמה של פוליטיקאי אחד יכולה להסיט את כל השיח במערכת בחירות? זה הזמן להזכיר שמערכת בחירות מועד א', על אף שהתרחשה על רקע המאבק סביב חוק גיוס החרדים, עסקה יותר בעניינים שבין נתניהו וגנץ מאשר בתוכן כלשהו, בטח שלא במיקוד דת ומדינה כמו בבחירות מועד ב'. על פי סקר שערכה חברת קנטאר עבור חדשות כאן11, במועד א' 8% מהציבור סבר כי דת ומדינה היה הנושא המרכזי בבחירות, זאת לעומת 14% בסקר דומה שנערך במועד ב'.[2] מה קרה בין מועד א' ל-ב'?

הסברה הראשונה היא שברגע שהשחקנים חזרו שוב לכר הדשא של הבחירות למחצית שנייה, הם צריכים לעסוק במשהו חוץ מעצמם. פליטות פה (מכוונות?) שונות העלו את הנושא לכותרות, כמו האמירה של ח"כ בצלאל סמוטריץ' על השאיפה להשליט את משפט התורה על המדינה ולחזור לימי דוד ושלמה המלך. נוסף לכך הקמפיין המכוון של ליברמן ולבסוף גם ברשימת כחול-לבן הבינו שעדיף להם להתייחס לנושא, גם אם באופן שניכֵּר מעט את הדתיים במפלגה, באמצעות קריאה לפני הבחירות ל"ממשלת אחדות חילונית".

מאז הקמת ממשלת הימין-חרדים ב-2015, שהפכה את המפלגות החרדיות לשותפות כמעט מלאות בגוש הפוליטי, הציבור החילוני חש שחרב הכפייה הדתית מונחת יותר מתמיד על צווארו; החל מקמפיין ה"הדתה" של הפורום החילוני ועד למשבר והמאבק נגד חוק המרכולים שעבר בכנסת בתחילת 2018. המונים יצאו לרחובות אשדוד למחות על סגירת מרכולים בשבת ועל הכוונה להביא לסגירת מרכולים ברחבי ישראל

הסברה השנייה היא שההתנהלות של ה"גוש החרדי" שהקימו נציגי איחוד מפלגות הימין החרד"לי יחד עם המפלגות החרדיות סביב המשא ומתן הקואליציוני מיד לאחר הבחירות הראשונות, הגדיש את הסאה. מאז הקמת ממשלת הימין-חרדים ב-2015, שהפכה את המפלגות החרדיות לשותפות כמעט מלאות בגוש הפוליטי, הציבור החילוני חש שחרב הכפייה הדתית מונחת יותר מתמיד על צווארו; החל מקמפיין ה"הדתה" של הפורום החילוני ועד למשבר והמאבק נגד חוק המרכולים שעבר בכנסת בתחילת 2018. המונים יצאו לרחובות אשדוד למחות על סגירת מרכולים בשבת ועל הכוונה להביא לסגירת מרכולים ברחבי ישראל. אפשר היה לזהות ניצנים של הפנמה במפלגת "ישראל ביתנו" שהתסיסה בקרב הציבור החילוני ובתוכו מרבית קהילת דוברי הרוסית עלתה שלב.

לשם המחשת עליית המדרגה במאבק ניזכר במקרה דומה שקרה פחות מארבע שנים קודם לכן. ביוני 2014 ביטל שר הפנים דאז חוק עזר עירוני של עיריית תל אביב-יפו שנועד להסדיר את נושא פתיחת המרכולים בשבת בתחומה. הוא טען שחוק העזר פוגע באופן בלתי מידתי בערך השבת כיום מנוחה כללי במדינת ישראל וביקש לתקנו בהתאם.[3] ההמונים לא יצאו לרחובות והמחאות שנשמעו היו רפות בלבד. במקום זאת, מועצת העיר תל אביב-יפו התכנסה בשנית ובאותה שנה באוגוסט תיקנה חוק עזר מתון יותר. שמו של שר הפנים ההוא היה גדעון סער.

לקראת סיום תקופת המו"מ הקואליציוני שניתנה לנתניהו אחרי בחירות מועד א', נחתמו מספר הסכמים קואליציוניים שהתפרסמו לאחר מכן. הם כללו רשימה ארוכה של דרישות קואליציוניות נוספות מצד הגוש החרדי ובהן חוק שיאפשר אירועים בהפרדה ויבטל את ההנחיה לאסור על הדרת נשים באירועים מעין אלו; הכנסת נציג הרבנות הראשית כשחקן וטו שיאשר כל עבודה ממשלתית בשבת ועוד.[4] אין להתפלא, אם כן, שקמפיינים המכוונים לאותה בטן רכה של הציבור החילוני פגעו בול במטרה.

דת ומדינה – נושא חוצה גושים ומגזרים

לא לחינם החליטו במספר מפלגות מרכז לרכז מאמצים בתחום דת ומדינה. הם הפנימו את עומק המשבר אליו הגיע השסע הדתי-חילוני לאור האירועים האחרונים. הניכור ההולך ומתמשך של אזרחי ישראל מהרבנות הראשית שבא לידי ביטוי בפנייה הולכת וגוברת לאלטרנטיבות לשירותי הדת בתחום הנישואין והכשרות תרם אף הוא לביקוש לשינוי פוליטי בתחום. אך היה בכך נדבך פוליטי נוסף – מדובר בנושא חוצה גושים, כזה שיש לו תמיכה בציבור שמצביע לליכוד וגם בציונות הדתית.

לא לחינם החליטו במספר מפלגות מרכז לרכז מאמצים בתחום דת ומדינה. הם הפנימו את עומק המשבר אליו הגיע השסע הדתי-חילוני לאור האירועים האחרונים. הניכור ההולך ומתמשך של אזרחי ישראל מהרבנות הראשית שבא לידי ביטוי בפנייה הולכת וגוברת לאלטרנטיבות לשירותי הדת בתחום הנישואין והכשרות תרם אף הוא לביקוש לשינוי פוליטי בתחום

אחת הסיבות להקמתה של מפלגת "הימין החדש" הייתה על מנת לנסות ולהביא קולות מהימין הליברלי. בבחירות 2019 מועד ב' נדדו קולות כאלה שאבדו להם מתחת לאחוז החסימה עם התרסקות הריצה הראשונה של הימין החדש והתרסקותה הגדולה עוד יותר של מפלגת "זהות" של משה פייגלין לעבר הליכוד אך גם לעבר ישראל ביתנו וכחול-לבן. הריצה העצמאית הנוכחית של הימין החדש נועדה בין השאר על מנת להחזיר את אותם מצביעים בחזרה לגוש הנכון. עדות לכך ניתן לראות בהצהרת הבחירות שלהם שדורשת את המשרד לשירותי דת, יחד עם יצירת תיקונים במערכות שירותי הדת וכוונה להביא למינוי רב ראשי ציוני. כל אלה נועדו לקרוץ למצביעים פוטנציאליים, בעיקר מהציונות הדתית, שנושאי דת ומדינה קרובים לליבם. זאת עליית מדרגה ברמת הקונקרטיות של ההצהרות, לאחר שבבחירות אפריל 2019 שמרו בימין החדש על עמימות מכוונת עם הבטחה לעדכן את אמנת גביזון-מדן, אך לא ברור איך ולאיזה כיוון.

מנגד, ברשימת כחול-לבן השקיעו מאמץ ניכר בהבאת מצביעים מהציונות הדתית בעקבות האיחודים הקודמים של רסיסי מפלגות הימין הקטנות, תוך הפיכת ח"כ יועז הנדל למקור המשיכה המרכזי והטמעת מסרים מתונים בתחום דת ומדינה על ידו, על ידי ח"כ אלעזר שטרן ואחרים. שטרן בעצמו היה אחד מחברי הכנסת הפעילים ביותר בתחום דת ומדינה בכנסות האחרונות והוא מייצג שורה של חברי כנסת ציונים דתיים מתונים ב"יש עתיד" בפרט ובמפלגות מרכז בכלל. עם זאת, בבחירות 2019 הוצבו רובם במקומות לא ריאליים או שפרשו מהרשימה, כאשר עליזה לביא ורחל עזריה, מחברות הכנסת הפעילות בתחום בכנסת ה-20, מצאו עצמן מחוץ לכנסת.

הנושא מפלג כאמור את הציונות הדתית. החרד"לים, שקנו להם אחיזה משמעותית בראש מפלגות מגזריות כמו "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי", מנסים להתמודד עם הפרדוקס: הם אמורים לפנות לכלל גווני הציונות הדתית, אך במקביל אוחזים בעמדות קצה בתחום דת ומדינה. יש מקרים מהכנסת ה-20 בהם ח"כ בצלאל סמוטריץ' התנהל באופן יותר חרדי מהחרדים עצמם. הוא אף התגאה בכך בראיון באתר "כיכר השבת" בקיץ האחרון.[5]

החרדים ותנועת המטוטלת

אל מול כל אלה עומדים הפוליטיקאים החרדים. בניגוד למקובל לחשוב, גם הם לא ששים לעסוק בנושאי דת ומדינה. מחד גיסא, כל עיסוק בנושא מהצד הליברלי מביא אותם לנקודת המבוכה הבסיסית שלהם: היותם שותפים מלאים לשלטון ציוני חילוני. מאידך גיסא, התקשורת החרדית, בליבוי ועידוד של קבוצה חרד"לית קטנה, הפכה לאגרסיבית הרבה יותר בנושאים כמו היחס לשבת במרחב הציבורי ול"פרצות" בסטטוס קוו.

בניגוד למקובל לחשוב, גם הם לא ששים לעסוק בנושאי דת ומדינה. מחד גיסא, כל עיסוק בנושא מהצד הליברלי מביא אותם לנקודת המבוכה הבסיסית שלהם: היותם שותפים מלאים לשלטון ציוני חילוני. מאידך גיסא, התקשורת החרדית, בליבוי ועידוד של קבוצה חרד"לית קטנה, הפכה לאגרסיבית הרבה יותר בנושאים כמו היחס לשבת במרחב הציבורי ול"פרצות" בסטטוס קוו

נוסיף לכך נדבך נוסף. העיתונאי אבישי בן חיים מדבר על "סוף שלטון המרנים". כוונתו היא לאובדן הריכוזיות במערכת הרבנית המפלגתית בפוליטיקה החרדית. בצד הליטאי אין יותר "גדול דור" מובהק, ולכל הפחות מדובר בשתי חצרות של "גדולים" הממשיכים את דרכו של הרב שטיינמן. בצד החסידי כוחו של האדמו"ר מגור לא מה שהיה בעבר, ויש לו יריבויות מבית. בצד הספרדי מאז פטירתו של הרב עובדיה יוסף, אין למעשה "בעל-בית" מובהק עם כוח משמעותי מול הציבור, וכך מוצא את עצמו מנהיג דומיננטי כמו אריה דרעי נדחק למקומות בהם הוא ואחרים במערכת הפוליטית החרדית לא מצליחים להגיע להסכמות על דבר. הדוגמה המובהקת לכך היא מתווה הכותל, שאושר באותה ממשלה בה הוא הוקפא. הוא אושר בהסכמה מאחורי הקלעים עם המפלגות החרדיות, הסכם שכלל גם מתן סמכויות לרב הכותל בתמורה לשתיקתו בנושא.[6] אך ברגע שהתחיל הלחץ לבעבע הפוליטיקאים החרדים נאלצו לחזור בהם, אחרי שהבינו שהתפשרו שלא לצורך. ללא גיבוי רוחני משמעותי התקשורת החרדית געשה והמתווה סוכל.

אי היכולת ו/או אי הרצון להגיע להסכמות מהצד החרדי, בנוסף לאיגוף החרד"לי, ממחישים עד כמה בלתי נמנעת היא תנועת המטוטלת ביחסי דת ומדינה. המטוטלת עובדת כך: המפלגות החרדיות מצטרפות לקואליציה אך לא מפנימות שחלק מתפקידן כנהגי-משנה של הממשלה הוא לקחת אחריות על כל חלקי החברה הישראלית. המגזריות מנצחת, וההתעקשות שלא להסכים לאף פשרה בנושאי דת ומדינה מביאה להתנגדות מתרחבת בציבור הישראלי – ולבסוף לעלייה בכוח הפוליטי של גורמים המבקשים לתקן את המצב הקיים. וחוזר חלילה.

כך או כך, ניכר שהגושים הפוליטיים הקלאסיים לא יחזיקו מעמד בתום תקופת הבחירות הנוכחית, תגיע לקצה מתי שתגיע. מצד אחד, ליברמן שבר את הדיכוטומיה של ימין ושמאל על רקע הנושא המדיני, ובחר להציב את דגל הדת והמדינה בראש. מצד שני, רשימה כמו כחול-לבן, שראשיה הצהירו מספר פעמים על הצורך בשינוי הסטטוס קוו, יכולה למצוא עצמה מגיעה לפשרות עם המפלגות החרדיות באותם נושאים, על מנת לשמר סיכוי לשלטון. הבעיה כאמור נעוצה בחוסר היכולת של המפלגות החרדיות להגיע להסכמות. אבישי בן חיים כתב על כך שאפילו על נושאים שוליים לכאורה כמו ביטול חוק המרכולים ומציאת פשרה סבירה ביותר על חוק הגיוס החרדים היום לא ניתן למצוא פשרה,[7] ולכן למעשה הצדדים לא יכלו להתקרב לדרישות של ליברמן לאחר מערכת הבחירות השנייה.

מלחמות הנרטיב

אין ספק שהמאבק בשנים האחרונות בתחום דת ומדינה מתרכז לא פחות במאבקים אודות ה"נרטיב" – אופן המסגור התקשורתי של סיקור הנושא – מאשר בתוכן עצמו. למשל, עלה וצץ לתוך חיינו בשנים האחרונות מושג חדש – "הדתה". כמו אחותו, ה"הדרה" (בעיקר במובן של הדרת נשים), הוא מושג אקדמי שחלחל באמצעות קמפיינים אפקטיביים אל תוך השיח הציבורי, התקשורתי וכמובן לבסוף הפוליטי. "הדתה" הוא המושג המנצח במאבק הנרטיבי של הצד החילוני. על אף שהוא נולד על מנת להגדיר את התופעה של לימודי יהדות במערכת החינוך הממלכתית על ידי גורמים דתיים, הוא עלה על יוצרו, הפורום החילוני, ובלע את המושג הישן של "כפייה דתית".

במערכות הבחירות האחרונות חזר לחיים מושג שטבע לא אחר מאשר רה"מ הראשון דוד בן גוריון: "מדינת הלכה". בן גוריון כתב במסגרת הפולמוס בסוף שנות ה-50' סביב שאלת "מיהו יהודי" לרב יהודה לייב פישמן מימון (מראשי תנועת המזרחי ומהחותמים על מגילת העצמאות):

            "ידוע לך כי בהכרזת העצמאות הודענו על חופש דת ומצפון ולא קבענו שמדינת היהודים תהיה מדינת-הלכה, והרבנים ישלטו בה. להפך הכרזנו שזו לא תהיה מדינה תיאוקרטית".[8]

גם כאן, עמדו שני צדדים מנגד. אביגדור ליברמן מצד אחד עם קמפיין "כן למדינה יהודית, לא למדינת הלכה". בצלאל סמוטריץ' מהצד השני עם אמירה שנמנעה מלכלול את המושג המפורש: "כולנו היינו רוצים שמדינת ישראל תנהג על פי התורה וההלכה. אנחנו רק לא יכולים כי יש אנשים שחושבים אחרת ואנחנו צריך להסתדר איתם".[9] באם אפשר להנהיג את המדינה על פי ההלכה ובאם לא, ברור שנרטיב "מדינת הלכה" קשור לנרטיב ה"הדתה" ושניהם נועדו לייצר הרתעה כלפי הצפוי לנו.

הנרטיב החסר, שגם עליו ניטש המאבק, נוגע לצד השני של המטבע. אם נעביר שאלון חשאי בקרב חברי הכנסת באשר לשאלה מה המשמעות של "מדינה יהודית", נקבל הרבה תשובות שונות ונבדלות זו מזו. אם נשים לרגע את חברי הכנסת הערבים בצד, הסקאלה של התשובות תנוע מצמצום יהדותה של המדינה להיותה מדינתו של העם היהודי, כזו שמחייבת שימורו של רוב יהודי ותו לא, ללא סממנים תרבותיים הכרחיים, ועד לשיטה הרואה במדינה יהודית ומדינת הלכה (לפחות במרחב הציבורי); שני צדדים של אותה משוואה.

ציפי לבני, בנאום הפרישה האחרון שלה מהפוליטיקה ממחישה את הגישה המצמצמת. בנאומה היא דיברה על כך שפעלה "לשמור על רוב יהודי בישראל ולעגן את ההכרה הבינלאומית בישראל כמדינת העם היהודי" ובהמשך חיברה בין ההכרח לשמור על זהותה של המדינה ושמירה על הרוב היהודי באמצעות היפרדות מהפלסטינים.[10] בצד השני של הסקאלה נמצא חברי כנסת חרדים וחרד"לים שמבחינתם האידיאה של מדינה יהודית היא תיאוקרטיה.

בתווך ניצבים רוב חברי הכנסת. רובם בעלי יחס חיובי למסורת וזיקה משתנה ליהדות, תוך התנגדות לכפייה דתית בהופעותיה השונות. מי שניסה בשנים האחרונות מתוך המערכת הפוליטית לטפל במורכבות המושגית הזו של הקונפליקט בין יהדות והלכה ולהגדיר מהי מדינה יהודית לשיטתו הוא ח"כ אלעזר שטרן שכתב נגד הפרדת דת ומדינה ובעד הפרדת הלכה ומדינה. לדידו, המדינה צריכה להיות בעלת מאפיינים יהודיים משמעותיים ללא כפיה הלכתית על הפרט ועל המרחב הציבורי.[11]

מה שבטוח הוא שהנרטיב על מהי "מדינה יהודית" לא הוכרע ולא קרוב לכך. זו אחת העדויות לכך שהפוליטיקאים אולי יודעים ממה הם חוששים בתחום דת ומדינה, בשני הצדדים, אך הם לא בהכרח יודעים כיצד למלא את החלל הזה שאמור להחליף את הסטטוס קוו. ואולי, מעבר להיותו המשכו של מצב קיים שמבוסס על כוח ההרגל הפוליטי, זה סוד כוחו של אותו סטטוס קוו: הסדר שאין לו אלטרנטיבה שנשענת על נרטיב מבוסס ויציב עם גב ציבורי רחב.

מה הלאה?

מדברים במערכת הפוליטית על הצורך בהכרעה פוליטית ברורה. לכאורה, הכרעה בין שתי דרכים: ימין ושמאל; בעד נתניהו ונגדו. אך גם אם תתקבל הכרעה שכזו, היא לא תפתור את הפלונטר הסבוך אליו נכנסנו בתחום דת ומדינה. כל ממשלה שתקום, בין אם אחרי הבחירות הקרובות ובין אם בעוד מערכת בחירות אחת או שתיים, תיאלץ להתמודד לבסוף עם המשבר העמוק שנקלענו אליו בתחום הדת והמדינה. ההפיכה של המפלגות החרדיות להיות מזוהות עם צד פוליטי מסוים, העלייה של הכוח החרד"לי בפוליטיקה והשתלטותו על תשתיות פוליטיות של הציונות הדתית הופכות את הצורך באיחוי השסע הדתי-חילוני להיות מאתגר יותר מתמיד. שותפות של פוליטיקאים דתיים, מסורתיים וחילונים בפלטפורמות פוליטיות שונות יכולה להיות התחלת הפתרון. זאת לצד גיבוש נרטיב חיובי, צלול וקוהרנטי לגבי התפיסה של מהי מדינה יהודית וכיצד היא מתחברת לדמוקרטיה הישראלית ולאתגרי השעה.

 

*תני פרנק הוא ראש תחום דת ומדינה בנאמני תורה ועבודה.

 

[1] ראוי לציין כי לא מדובר בתקדים אצל ליברמן. מיד אחרי בחירות 2015 הוא סירב להצטרף לקואליציה דומה, רק שבאותה עת היא כללה 61 חברי כנסת ולא 60 וכך הצליחה לקום ממשלה המתבססת על רוב קטן ולא יציב. הוא הצטרף לקואליציה ולממשלה רק במאי 2016, זאת על רקע המו"מ המקביל של הליכוד עם סיעת המחנה הציוני בראשות יצחק (בוז'י) הרצוג.

[2] מערכת כאן חדשות, "'אין אמון', 'בחירות מיותרות' – למה הבוחרים לא יצאו מהבית?", https://www.kan.org.il/item/?itemId=58248

[3] קדוש, נורית. "סער: מרכולים בת"א ייסגרו בשבת; חולדאי: 'נפעל לשמור על צביונה של העיר'", כלכליסט, 29.6.14, https://www.calcalist.co.il/marketing/articles/0,7340,L-3634758,00.html

[4] שמש, מיכאל. "עבודות בשבת בתיאום והסדרת התנחלויות: ההסכם הקואליציוני נחשף", אתר כאן11, 15.7.19, https://www.kan.org.il/item/?itemid=55491

[5] כהן, ישי. "סמוטריץ': היועמ"ש יודע שהחרדים צודקים, אין לו את האומץ", כיכר השבת, 30.8.19, https://www.kikar.co.il/328439.html

[6] יפרח, יהודה. "מאחורי העסקאות הסודיות שסללו את מתווה הכותל", מקור ראשון, 8.4.16, https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/767/278.html

[7] אבישי בן חיים בטוויטר. https://twitter.com/AvishayBenHaim/status/1204865169618329600?s=20

[8] בן גוריון, דוד. אגרת לרב מימון, גנזך צד. י"ב תמוז תשי"ח.

[9] לקוח מנאומו של סמוטריץ' במסגרת כנס "בין זהות לכפיה" של ארגון רבני ורבניות בית הלל. https://www.youtube.com/watch?v=jTS6NyRYyrU

[10] נאום הפרישה של ציפי לבני מהחיים הפוליטים, 18.2.19. https://www.youtube.com/watch?v=pxPgzC5KxDU

[11] להרחבה על עמדתו של שטרן ראה: שטרן, אלעזר. "יהודית, לא הלכתית", מקור ראשון, 18.6.17. https://musaf-shabbat.com/2017/06/18/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%A2%D7%96%D7%A8-%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%9F/