המסורתיות הנמצאת על פרשת דרכים, טומנת בחובה בשורה משמעותית לחברה הישראלית. המסורתיים הם השבט ההיברידי היחיד היום בישראל. ככזה הוא מהווה הזדמנות ליצירת גשר בין השבטים וניצול מיצובו בחברה הישראלית כגורם מגשר ומפשר יסייע רבות לאיחוי הקרעים בין השבטים וליצירת ממלכתיות ישראלית חדשה.
בשנת 2015 נשא נשיא המדינה רובי ריבלין את "נאום ארבעת השבטים"[i] המפורסם, אשר הצביע על קיומם של ארבעה שבטים מרכזיים בחברה הישראלית: החרדים, הערבים, החילונים והדתיים־לאומיים. ריבלין הצביע על שינוי המאזן הדמוגרפי הצפוי בין השבטים, אשר בעקבותיו, בעוד עשרות שנים, תעבור החברה הישראלית מחברה עם קבוצת רוב חילונית ומיעוט דתי וערבי לחברה בעלת ארבעה שבטים השווים בגודלם.
נאום ריבלין הוא נאום מכונן, כוחו בפשטותו. מטבע הלשון אשר טבע זכתה למאות תגובות חיוביות וביקורתיות. יחד עם זאת, אחת מהביקורות על הנאום נוגעת להיעדרו של השבט המסורתי מניתוחו של ריבלין. מדוע השבט השני בגודלו בישראל, המונה כ־35%–40% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, לא זכה למעמד בניתוח השבטים של ריבלין?
התשובה נעוצה באופן עיצוב המנגנונים הממשלתיים אשר נוצרו בישראל במהלך עשרות שנות קיומה.
מדינת ישראל מקיימת ומתחזקת ארבעה חוזים חברתיים שונים, אל מול כל אחד מארבעת השבטים. מערך החובות והזכויות משתנה בהתאם לזהותו השבטית של האזרח. אין המדובר בתובנה תיאורטית על אודות מבנה המשטר החוקתי והממשלתי בישראל. חוזים אלה נוגעים כמעט לכל תחומי החיים ומשפיעים על עתידנו ועתיד ילדינו בצורה משמעותית.
ריקון מושג האזרחות וכינונם של ארבעה חוזים חברתיים
על פי התיאוריה הדמוקרטית הקלאסית מעמדו של פרט כלפי המדינה מתמצה במושג האזרחות לפיו כל אזרח שווה בפני החוק ולכל אזרח אותם הזכויות והחובות כלפי מדינת אזרחותו.[ii] מערך החובות והזכויות מהווה את "החוזה החברתי" אותו כורתת המדינה עם אזרחיה.
בישראל לעומת זאת האזרחות היא מושג חלול. בישראל אין חוזה חברתי אחד אלא ארבעה. מדינת ישראל מקיימת ומתחזקת ארבעה חוזים חברתיים שונים, אל מול כל אחד מארבעת השבטים. מערך החובות והזכויות משתנה בהתאם לזהותו השבטית של האזרח. אין המדובר בתובנה תיאורטית על אודות מבנה המשטר החוקתי והממשלתי בישראל. חוזים אלה נוגעים כמעט לכל תחומי החיים ומשפיעים על עתידנו ועתיד ילדינו בצורה משמעותית. נדגים זאת בקצרה:
- שירות צבאי ולאומי – השירות הצבאי הוא המס האזרחי הגבוה ביותר המוטל על כל פרט בישראל. ככזה, קיימת חשיבות ומשקל רב לאופן "תשלום מס" זה. בישראל, לכל אוכלוסייה חוזה חברתי נפרד לגבי השירות הצבאי: הציבור הכללי מחויב למסלול של שירות מלא (בנים ובנות); הציבור הדתי־לאומי נהנה ממגוון אפשרויות של שירות צבאי הפתוחות בפני כל פרט המעוניין בכך (מכינה קדם־צבאית לשנה/שנתיים, מסלול הסדר, שירות מלא ועוד), בעוד שהבנות הדתיות זכאיות לבחור בין מסלולי הגיוס השונים (מכינה, מדרשה, גיוס רגיל), פטור משירות צבאי או מגוון מסלולי שירות לאומי למשך שנה או שנתיים; הציבור החרדי פטור מהשירות הצבאי וזכאי למסלולי גיוס/שירות לאומי ייחודיים, והבנות החרדיות פטורות בכלל מגיוס; ואילו הציבור הערבי פטור משירות צבאי ומופנה למסלולי שירות לאומי בהם הוא לוקח חלק באופן חלקי.
- החינוך הציבורי – משרד החינוך הוא המשרד האזרחי בעל התקציב הגבוה ביותר בישראל, ומהווה חלק ניכר מנטל המס המוטל על אזרחי ישראל. זהו גם השירות הממשלתי היקר ביותר המוענק לאזרח. מערכת החינוך הישראלית מורכבת מארבעה זרמי חינוך שונים המעניקים תנאים אחרים ותקצוב אחר לכל אחד מהשבטים. הציבור הכללי צורך את שירותי החינוך הממלכתי, הציבור הדתי־לאומי מקבל שירותים ממנהל החמ"ד, הציבור החרדי מקבל שירותים במסגרת מערכת החינוך החרדית והציבור הערבי מקבל אף הוא שירותים ממנהל ייחודי. ההבדל אינו סמנטי. כל מערכת נבדלת בתכנית לימודים שונה, היקף תקצוב שונה, סטנדרט אחר לפתיחת מוסדות, מאזן שונה בין חינוך פרטי וציבורי, גודל כיתות, אופי מוסדות (נפרד/מעורב), גובה תשלומי הורים ועוד.
- דיור ושירותי השלטון המקומי – שוק הדיור בישראל נמצא בתהליכים מואצים של מגזור. בעוד שבעבר חיו חברים מכל ארבעת השבטים בשכונה אחת, המגמה כיום נתהפכה וחלקים ניכרים מהציבור הישראלי מתגוררים באזורים שבטיים־הומוגניים, וכפי שהראה פרופ' ישי בלנק מגמה זו מואצת בשל התמריצים הרגולטוריים המוענקים לשבטים המתגוררים באזורים הומוגניים.[iii] כתוצאה מכך, משבר הדיור אותו אנו חווים בשנים האחרונות איננו משבר דיור כללי אלא משבר דיור הנוגע לכל אחד מהשבטים בנפרד. ישנו משבר הדיור החרדי (המתבטא בהיעדר מתחמי דיור סגרגרטיביים חרדיים), משבר הדיור הערבי (המתבטא בהיעדר הסדרה בכפרים ובהיעדר שטחי בנייה), משבר דיור דתי־לאומי (המתבטא בהיעדר פתרונות קהילתיים במחיר נאות) ומשבר דיור בציבור הכללי. הכלים לפתרון כל אחד מהמשברים שונים, פתרון של משבר אחד, איננו מוביל לפתרון של משבר אחר ובשל היעדר תשתית תכנונית נאותה ומחסור בקרקעות, מתקיים משחק סכום־אפס בין השבטים השונים בנוגע לפתרונות משבר זה.[iv]
החוזה חברתי איננו נוגע רק לשירותים ממשלתיים אשר צורכים חברי השבטים. החוזה החברתי מתקצב גם את הכינון האידיאולוגי שלהם. כל אחד מהשבטים השונים בחברה הישראלית מקבל תקציבי עתק, באופן ישיר או עקיף, המשמשים לכינון זהותו האידיאולוגית, פיתוחה והפצתה. רק לשם המחשה, חשבו על העולם הדתי־לאומי ללא תקצוב ממשלתי. אין בנמצא רב/נית או מנהיג/ה ציוני־דתי אשר המדינה לא תקצבה באופן משמעותי את מסלול פיתוחו וקידומו. אם באמצעות סבסוד מוסדות ההכשרה (ישיבות גבוהות, הסדר, מדרשות ומכינות) ואם באמצעות סבסוד משכורתו (משרה אקדמית, משרת הוראה וניהול, משרה במערכת הישיבתית והמדרשות ועוד). המדינה אף מסבסדת באופן ניכר את הערוצים באמצעותם מופצת האידיאולוגיה הציונית דתית, באמצעות תקצוב מערכת החמ"ד הייחודית ותקצוב המסגרות הקדם־צבאיות. הציבור הדתי־לאומי איננו ייחודי; מנגנונים דומים, סמויים או גלויים, קיימים בכל אחד מהשבטים הנוספים. מנגנונים אלו מנציחים ומקבעים את השבטיות הישראלית מעמיקים את פעילותה ומעודדים את המשך קיומה.
חשוב לי להדגיש כי פעמים רבות הביקורת על מנגנוני התקצוב הדתי־לאומי מושמעת במטרה, סמויה או גלויה, לבטלם. אני אינני נמנה עם חברי סיעה זו. לעמדתי, ההשקעה הממשלתית המשמעותית בציבור הדתי־לאומי מובילה לפיתוחה של אליטה משרתת המשתלבת בכל שדרות החיים של החברה הישראלית והיא בעלת ערך רב למדינת ישראל בכללותה. אינני סבור כי יש לבחור בעמדה האכזרית והנקמנית לפיה "גם לי גם לך – לא יהיה".
טענתי היא כפולה: ראשית, השקעה ממשלתית בחינוך פורמלי ובלתי־פורמלי היא בעלת פוטנציאל רב ליצירת ערך חברתי משמעותי לחברה הישראלית[1], והציבור הדתי־לאומי – יוכיח. שנית, יש לבחון כיצד ניתן להעתיק את המנגנונים המוצלחים של הציבור הציוני־דתי לקהלים אחרים בחברה הישראלית תוך אוורור השבטיות הנוקשה.
מקומה של המסורתיות בשבטיות הישראלית
בכל המנגנונים הממשלתיים המפורטים למעלה, המציגים תמונה חלקית בלבד של המנגנונים הרלוונטיים, השבט המסורתי – נעדר.
היעדר הייצוג צורם במיוחד לאור בחינת הניתוח הדמוגרפי של מבנה החברה הישראלי. בחברה הישראלית היהודית ארבע קבוצות:[v] הציבור החילוני (43%), הציבור המסורתי (35%), הציבור הדתי המזוהה עם הציבור הדתי־לאומי (11%) והציבור החרדי (10%). הציבור המסורתי הוא האוכלוסייה השנייה בגודלה בישראל, ועל אף זאת הוא אינו זוכה לחוזה חברתי מיוחד בניגוד לארבעת השבטים האחרים בחברה הישראלית.
זהו המתח האסטרטגי העומד ביסוד ההוויה המסורתית בישראל – ייצוג דמוגרפי גבוה אשר אינו זוכה למענה ממשלתי מותאם. האנומליה המסורתית מייצרת כר של הזדמנויות ליזמים חברתיים ציבוריים ופוליטיים המעוניינים לפצח את האוקיינוס הכחול של המסורתיות ולקדם אג'נדות מגוונות. כך ניתן לראות בשנה האחרונה תנועות פוליטיות וחברתיות מהשמאל, המרכז והימין, המעוניינות לקדם סדר יום מסורתי מתוך הבנה שציבור זה מהווה לשון מאזניים אשר תגדיר את טיב הישראליות בשנים הקרובות.
אך המסורתיות מסרבת להתמסד ולהפוך לעוד שבט. הניסיון ללכוד את המסורתיות ברשת הסקטוריאליות נכשל פעם אחר פעם, מדוע? ישנן מספר סיבות מהותיות המונעות זאת:
מהות התפיסה המסורתית – המסורתיות היא דת עממית, היא איננה אידיאולוגיה. האידיאולוגיות השבטיות בישראל משקיעות זמן רב ומשאבים בקביעת גבולות הגזרה. מי בפנים ומי בחוץ, הלנו אתה אם לצרינו. תנועות אלו מגדירות סט של ערכים ותפיסות עולם אשר רק האוחז בהם הוא חלק מהשבט.
המסורתיות איננה תפיסת עולם כי אם דרך חיים. פרקטיקה הנולדת מהחיכוך היום־יומי בין הפרט, הקהילה, החברה, המרקם העירוני, המדינה, הציונות והיהדות על שלל גווניה. היא אינה פועלת מלמעלה למטה. אורחותיה עצמאיים והם אינם כבולים לתפיסה פילוסופית קוהרנטית, ומכאן גם כוחה והסיבה העזה למשיכה אליה. אל מול ריבוי המגירות והמשבצות בחברה הישראלית השבטית ניצבת המסורתיות כשהיא חסרת צורה ופשר.
המסורתיות איננה תפיסת עולם כי אם דרך חיים. פרקטיקה הנולדת מהחיכוך היום־יומי בין הפרט, הקהילה, החברה, המרקם העירוני, המדינה, הציונות והיהדות על שלל גווניה. היא אינה פועלת מלמעלה למטה. אורחותיה עצמאיים והם אינם כבולים לתפיסה פילוסופית קוהרנטית, ומכאן גם כוחה והסיבה העזה למשיכה אליה. אל מול ריבוי המגירות והמשבצות בחברה הישראלית השבטית ניצבת המסורתיות כשהיא חסרת צורה ופשר.
המסורתיות מתנגדת באופן עמוק לניסיון למנוע ממנה את "תחושת הביתיות" בכל אחד מהשבטים השונים. המסורתיות היא תנועה אנטי־שבטית, והפיכתה לשבט תאיין את סגולותיה ותהפוך אותה ל"עוד שבט" בחברה הישראלית, בעוד שהתנועה הפנימית המסורתית מתנגדת לשבטיות באופן עמוק. זוהי תנועת אוונגרד אשר נוצרה בשולי כור ההיתוך הישראלי והניסיון להפוך אותה לתנועה ממסדית יכלה חלקים נרחבים ממאפייניה.
ההעדפות של קהל היעד המסורתי – המסורתיות מכילה קשת רחבה של פרטים אשר כל אחד מהם יוצר את האיזון הייחודי שלו בצריכת שלושת החוזים החברתיים בחברה היהודית בישראל. ישנם מסורתיים המעדיפים את החוזה החילוני, ישנם המעדיפים את החוזה הדתי־לאומי וישנם כאלו המעדיפים אפילו את החוזה החרדי במופעו הש"סנקי או החסידי (בעיקר ברסלב). מסורתיים רבים התרגלו לתחושת השייכות החלקית וישנם רבים המדלגים בין חוזה אחד ממשנהו. ילד אחד ילך לבי"ס הממלכתי, אחר לממ"ד ושלישי למוסדות 'אל המעין'. לפעמים הדילוג מתבצע באותו פרט עצמו המתחיל את דרכו בממ"ד יסודי ואז עובר לממלכתי. הדילוג מאפשר למסורתיים לבחור את דרך החיים הנכונה להם בזמן נתון. ועל אף הפער התיאורטי עליו הצבענו, נכון לעת עתה, אין כל ראיה כי המסורתיים חווים חוסר נחת מהמצב הנוכחי בו הם זוכים לדלג בין העולמות.
הטייה מסורתית של מוסדות קיימים – המסורתיים מצביעים ברגליים, וכבר עכשיו ניתן לראות שלל יוזמות להתאמת המוסדות הציבוריים להעדפותיו של הציבור המסורתי. כך למשל, תנועת ש"ס פעלה רבות ליצירת מערכת חינוך מותאמת לציבור מסורתי עובד המעוניין במסורת יהודית־ספרדית; כי"ח פועלת להנחלת הערכים המסורתיים בקרב בי"ס ומורים במערכת החינוך הממלכתית; ורשת אמי"ת פועלת להתאמת בי"ס מהזרם הממלכתי־דתי לציבור זה. תנועה אבולוציונית מייתרת את הצורך בשבטיות חדשה.[vi]
השוק החופשי טוב למסורתיים – בניגוד לתפיסה השמאלית הרווחת, אשר מתעקשת לשאול מדוע המסורתיים/מזרחיים ממשיכים להצביע למפלגות ימין ולא מקדמות את המודל הסוציאל־דמוקרטי, מרבית המסורתיים מחזיקים בתפיסת עולם התומכת בשוק חופשי. הסיבה המרכזית לכך היא שהתקצוב הממשלתי אשר יגבר כתוצאה מאימוץ התפיסה הסוציאל־דמוקרטית, מחולק בין ארבעת השבטים, הנהנים מנגישות פוליטית ובירוקרטית גבוהה. המסורתיים נהנים רק מזרזיפי תקציבים ממשלתיים ונופלים בין הכסאות. הדמויות המסורתיות החזקות – עומר אדם, רמי לוי ויצחק תשובה – הם אנשים הפועלים בשווקים חופשיים ללא רגולציה וללא מעורבות ממשלתית חזקה. הניסיון מלמד כי מסורתיים פורחים במרחבים חופשיים ממעורבות ממשלתית וקמלים במקומות בהם הממשלה היא חזקה.
מגורים בצל ההגמוניה – המסורתיות הישראלית התרגלה לחיות בצל ההגמוניה. המסורתיות הצליחה לייצר פרקטיקות ותפיסות עולם ההופכות את המגורים בצל ההגמוניה למקור כח חברתי נרחב. בשל כך, אינני בטוח כי אכן אלו יבשילו לכדי כח חברתי ופוליטי מאחד ולא יעדיפו להמשיך ולחיות בצילה המגונן והנח של השבטיות הישראליות המתאבקת.
בניגוד לתפיסה השמאלית הרווחת, אשר מתעקשת לשאול מדוע המסורתיים/מזרחיים ממשיכים להצביע למפלגות ימין ולא מקדמות את המודל הסוציאל־דמוקרטי, מרבית המסורתיים מחזיקים בתפיסת עולם התומכת בשוק חופשי. הסיבה המרכזית לכך היא שהתקצוב הממשלתי אשר יגבר כתוצאה מאימוץ התפיסה הסוציאל־דמוקרטית, מחולק בין ארבעת השבטים, הנהנים מנגישות פוליטית ובירוקרטית גבוהה. הניסיון מלמד כי מסורתיים פורחים במרחבים חופשיים ממעורבות ממשלתית וקמלים במקומות בהם הממשלה היא חזקה.
אתגרי המסורתיות הישראלית
יחד עם זאת, נראה כי המסורתיות מתקשה להמשיך ולשבת על הגדר, ממספר סיבות:
התחזקות השבטיות והתת־שבטיות הישראלית – כפי שכבר הצביע הנשיא ריבלין, השבטיות הישראלית נמצאת בתהליכי פיתוח מואץ. תהליכים אלו מגביהים את החומות בין השבטים השונים ומקשים על הדילוג המסורתי בין החוזים החברתיים. התחזקות השבטיות באה לידי ביטוי בין היתר בהאצת תהליכים תת־שבטיים. אם בעבר דיברנו על ציבור דתי־לאומי אחד לו מפלגה אחת, מערכת חינוך אחת ותנועת נוער אחת; הציבור הדתי־לאומי היום נמצא בתהליכי התפרקות והתפרדות בין חרד"לים, דתיי מיינסטרים ודתיים ליברלים ותתי קבוצות נוספות. רבנים מהמחנה האחד מחרימים את הרבנים מהמחנה השני. ארגונים מהמחנה האחד טוענים כי ארגונים מהמחנה השני אינם שייכים לציבור הדתי־לאומי וכי יש להחרימם. המוסדות הציונים־דתיים טובעים במריבות פנימיות, המנסות לפרום ולהפריד בין החוטים השונים בכיפה הסרוגה. והמסורתיים לא מוצאים את הידיים והרגליים שלהם. מגמה זו איננה ייחודית כמובן לציבור הדתי־לאומי וניתן לראות אותה גם בציבור החרדי (התפרקות המרנים, פירוק שיתוף הפעולה בין אגודת ישראל לדגל התורה, פירוק חצרות חסידיות ועוד) וגם בציבור החילוני (הפיצולים הפוליטיים עד אין קץ במחנה המרכז־שמאל, הדרישה ליצירת סקטור חילוני ועוד).
התפרקות האתוס הממלכתי והשירות הציבורי האוניברסלי – הציבור המסורתי הוא חלק משמעותי ממעמד הביניים הישראלי. זהו הציבור עליו נופל חלק ניכר מהנטל האזרחי והביטחוני בישראל. זהו הציבור שמתחנך במערכת הציבורית, צורך שירותי בריאות ציבוריים, משרת בצבא, הולך לאוניברסיטה, משלם מיסים ועובד בשוק הפרטי. בשל היעדר מנגנונים פוליטיים שבטיים מתווכים, ציבור זה יפגוש במהלך חייו את המערכת הציבורית האוניברסלית. האצת מגמת השבטיות פוגעת בצורה קשה באתוס הממלכתי הישראלי. שחיקת האתוס מובילה לשחיקת איכות השירותים הציבוריים בישראל, ובהיעדר ייצוג מסורתי חזק במוסדות הפוליטיים בישראל, מצב זה יוביל להאצת הסקטוריאליזציה של השירותים ציבוריים אשר תשחק את השירות הציבורי האוניברסלי באמצעות מנגנונים מדירים ושבטיים מגוונים.
פוטנציאל לעוצמה פוליטית – פוטנציאל הכח הפוליטי והחברתי של האוכלוסייה המסורתית נמצא בעלייה. בניגוד לשבטים האחרים בחברה הישראלית העסוקים במריבות פנימיות ובמלחמת מאסף, התנועה החברתית־זהותית־מסורתית מהווה מקור משיכה לאזרחים רבים בישראל אשר מתקשים למצוא עצמם במסגרות השבטיות הקיימות, בין היתר, בשל התעצמות המומנט השבטיות בקרב קבוצות אלו. הניסיון הישראלי והגלובלי מלמד שקיומו של פוטנציאל כח פוליטי־חברתי מעין זה, סופו להתממש, וכי האנרגיות הרבות המושקעות ביצירת זהות ייחודית לציבור זה ברמה התקשורתית (התיאוריות של ד"ר אבישי בן־חיים לדוגמה), הציבורית, הפוליטית, האקדמית, הזהותית והחברתית סופם לבוא לידי ביטוי בקלפי.
המסורתיות כבשורה
המסורתיות הנמצאת על פרשת דרכים טומנת בחובה בשורה משמעותית לחברה הישראלית. המסורתיים הם השבט ההיברידי היחיד היום בישראל. ניתן למצוא את חבריו במערכות החינוך הממלכתיות, הממלכתיות־דתיות והחרדיות כאחד. הוא מהווה הזדמנות ליצירת גשר בין השבטים וניצול מיצובו בחברה הישראלית כגורם מגשר ומפשר יסייע רבות לאיחוי הקרעים בין השבטים.
על שבט זה מוטלת משימת עיצוב עקרונות הממלכתיות החדשה. ממלכתיות אשר "לא עלתה מהים" ומהווה המשך, היתוך וחיבור בין יהדות וישראליות. ממלכתיות אשר מוקירה ומכירה את ההיסטוריה הציונית אך משלימה, לא בכעס אלא מתוך חיבה ואהבה, את חסרונותיה, אשר מדעת ושלא־מדעת, יצרו שבר עמוק בין העבר היהודי העשיר להווה הישראלי המודרני.
המסורתיות הנמצאת על פרשת דרכים טומנת בחובה בשורה משמעותית לחברה הישראלית. המסורתיים הם השבט ההיברידי היחיד היום בישראל. ניתן למצוא את חבריו במערכות החינוך הממלכתיות, הממלכתיות־דתיות והחרדיות כאחד. הוא מהווה הזדמנות ליצירת גשר בין השבטים וניצול מיצובו בחברה הישראלית כגורם מגשר ומפשר יסייע רבות לאיחוי הקרעים בין השבטים.
מגמת השבטיות מונעת מהשבטים הקיימים במגרש לעסוק בסוגיה; הם כולם נגועים ושבויים בשבי קבוצות האינטרס אשר שובות פעם אחר פעם את המנהיגים אשר מנסים להוציא עצמם מבית האסורים. על המסורתיות להיות בית לכל הדמויות בישראל, מכל ארבעת השבטים, המעוניינים בחיים משותפים ישראליים, המאמינים בקיומו של 'יחד' ישראלי ויהודי אמיתי ובחשיבותם של מוסדות ממשלתיים איכותיים ואוניברסליים ההכרחיים לצמיחתה ושגשוגה של ישראל ולאפשרות לקיים חברה בריאה בעלת מוביליות חברתיות גבוהה.
מסורתיות – עכשיו תורנו. מתחילים.[vii]
*עמיחי דנינו הוא יועץ אסטרטגי וכלכלי בעל ניסיון עשיר בהובלת תהליכים אסטרטגיים במגזר העסקי הציבור והחברתי.
[i] ראובן (רובי) ריבלין, נאום "ארבעת השבטים", כנס הרצליה, 2015.
[ii] לניתוח אנליטי והיסטורי ראו: Derek Heater, A Brief History of Citizenship (2014).
[iii] ראו למשל: ישי בלנק "איים של פלורליזם: היפרדות ושילוב בין דתיים וחילונים בישראל", דין ודברים ו (תשע"א-2011), עמ' 85–137.
[iv] על שלושת אלו ניתן להוסיף תחומי חיים רבים נוספים בהם ניתן לזהות מאפיינים שונים בהתאם לחוזים החברתיים השבטיים: (1) ביטחון פנים – רמת השיטור והיקפי המשאבים המופנים לכל אחד מהשבטים שונה (תחום זה בולט במיוחד אצל החרדים והערבים). (2) רווחה – גובה ההשקעה ברווחה מחולק לפי הרשות, וכיוון שהרשויות מגזריות, אף ההשקעה ברווחה מגזרית. בנוסף, אופן הטיפול הרווחתי בכל שבט הוא שונה. אינו דומה עוני בחברה החרדית (עוני מרצון) לעוני בחברה הערבית, ואין דומים שני אלה לאופן הטיפול בעוני בחברה הדתית־לאומית ובחברה הכללית. (3) השכלה גבוהה – כיום יש מוסדות ייחודיים לכל אחד מהשבטים, במיוחד בתחומי הכשרת המורים, המזינים את העמקת הפערים והחומות בין המגזרים באמצעות מערכת החינוך. בנוסף, תקני ההוראה באקדמיה מגיעים לרוב לאוכלוסייה הכללית ולדתיים־לאומיים, ואילו תקני התמרוץ והתגמול מופנים בעיקר לחרדים ולערבים. (4) תעסוקה – תקציבים העוסקים בתעסוקה (ALMP – active labour market policy) מתמקדים בעיקר בחרדים וערבים, ואין בישראל היום תקציבים משמעותיים בתחום זה המופנים לאוכלוסייה הכללית.
[v] הנתונים מתוך הסקר החברתי של הלמ"ס (2018).
[vi] טיעון זה דומה לטיעונים ניאו־מרקסיסטיים בדבר היכולות של הקפטיליזם לעדן את עצמו ובכך למנוע מהפיכות חברתיות ראו למשל אצל ת.ו. אדורנו, מ. הורקהיימר, אסכולת פרנקפורט (מבחר) (1993).
