תופעת ה'התחברות' היא ביטוי לחיפוש אחר עבודת ה' משמעותית ומאפיינת את החיים הדתיים בעידן המודרני. שומרי מצוות רבים אינם חיים מתוך תודעת מחויבות אלא מתוך בחירה חופשית בתורה ובמצוות. מהן סכנותיה של תופעה זו למחויבות להלכה? כיצד יסייעו הנאמנות והאחריות להתמודדות עם הבעיה?
תופעת ה'התחברות':
אני מבקש לדבר על מה שקורה אצל חלק מן הנוער הציוני-דתי, במוסדות תיכוניים ובמכינות קדם-צבאיות, ואני מניח שגם אצל חלק מבני ישיבות ההסדר. איני מדבר הפעם על תופעות של חילון, שלצערנו קיימות גם כן במוסדות תיכוניים, אלא על שומרי מצוות שפיתחו לעצמם אידיאולוגיה חדשה. לפנינו תופעה מרתקת וגם מפחידה. מילת המפתח היא 'התחברות'. לדידם, ה'התחברות' היא הדבר היחיד והבלעדי המסוגל לקשר אותם לתורה ולמצוות. סמכות ומחויבות – שני יסודות שבלעדיהם קשה לתאר אפשרות של חיים על פי התורה – הפכו להיות בלתי רלוונטיים אצלם. לא זו בלבד שמושגים אלה אינם מדברים אליהם, אלא יותר מזה – עצם השימוש במונחים אלה על ידי בני שיחם גורם לנתק מידי, שכן ההתחברות שעליה הם מדברים היא התחברות אישית, אינדיבידואלית וחווייתית. היקפה של תופעה זו לא ידוע לי, אבל יש לי הרושם שהיא הולכת ומתפשטת.
אין ספק שיש כאן ביטוי לחיפוש אחרי עבודת ה' משמעותית ורלוונטית לכאן ועכשיו. בתורה כתוב "ובקשתם משם את ה' א-להיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" – הדרך מן השלב הראשון של "ובקשתם" עד השלב של "ומצאת" היא דרך ארוכה וקשה, אך בשום פנים אין לזלזל בעצם הביקוש. ניתן אף לראות בתופעה זו תגובה נגד העדריות והחד-גוניות, ההסתופפות תחת מטרייה של כמה סיסמאות וההסתפקות בהן.
לאמתו של דבר, את שורשיהן של תופעות אלו ניתן למצוא באופיים הפנימי של החיים הדתיים בעידן המודרני העכשווי, ואני מתכוון בעיקר לאופי דתיותם של יהודים הפתוחים למודרנה ואינם מסתגרים בגטאות.
קבלת עול מתוך רצון:
עם ישראל קיבל את התורה מסיני, על פי חז"ל, מתוך שני מניעים. האחד – "נעשה ונשמע"; השני – כפיית הר כגיגית עליהם. לכאורה, אין דבר נעלה יותר מקבלת תורה מתוך רצון ונכונות פנימית; המדרש מספר שבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, התפעלו מלאכי מעלה ושאלו מי גילה רז זה לישראל. אך עם כל זה, קבלת תורה המבוססת אך ורק על קבלתה מרצון, ללא יסוד של כפייה, יש בה פגם. וכך כותב המהר"ל בספר "תפארת ישראל":
"אבל מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל 'אנחנו קיבלנו התורה מעצמנו, ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה'. ודבר זה לא היה מעלת התורה… אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל, רק שהיה הקב"ה מחייב ומכריח אותם לקבל התורה, שאי אפשר זולת זה שלא יחזור העולם לתוהו ובוהו"
בתקופה האחרונה הרושם המתקבל אצלי הוא שיהודים אלה, שעליהם אני מדבר, שומרים תורה ומצוות לא מתוך מחויבות אלא מתוך בחירה חופשית, מתוך הכרה בעליונותם של חיים על פי התורה על-פני חיים המנוערים משמירת מצוות. תחושת המחויבות נחלשה בתקופה האחרונה, אם לא נעלמה כליל. לפנינו תופעה של קבלת עול מתוך רצון לקבל את העול ולא מתוך הכרה שהעול כפוי עלינו. איני יודע ראשיתה של תופעה זו; אני, בכל אופן, בהופעות ציבוריות בארץ ובחו"ל, מדבר על התופעה הזאת למעלה מעשר שנים.
כאן יש להדגיש עובדה משמעותית. לא מדובר על יחס של בחירה מרצון כלפי כל מצווה ומצווה וכלפי כל הלכה והלכה, אלא מדובר על בחירה מרצון ביחס לעצם החיים הדתיים בכללותם, הנעשית מתוך הכרה ברורה שקבלת אורח חיים דתי יש בה יסוד של מחויבות להלכה. יש כאן קבלת מחויבות להלכה כחלק מן החיים שאדם בחר בהם, מתוך רצון ולא מתוך מחויבות.
"לא מדובר על יחס של בחירה מרצון כלפי כל מצווה ומצווה וכלפי כל הלכה והלכה, אלא מדובר על בחירה מרצון ביחס לעצם החיים הדתיים בכללותם, הנעשית מתוך הכרה ברורה שקבלת אורח חיים דתי יש בה יסוד של מחויבות להלכה."
אין ספק שגישה כזאת לתורה ומצוות נובעת מן האווירה התרבותית השוררת כיום בעולם. העמדת האינדיבידואליזם הליברלי כיסוד מרכזי בתרבות ימינו והעמדת זכויות הפרט בראש סולם הערכים הביאו לידי הלך רוח של חופש ממחויבות. עצם המחויבות לערך או לאובייקט כלשהו מנוגד לרעיון החופש. מכיוון שכך, כל מחויבות – בין אם מדובר במחויבות לעם, למדינה, לחברה או למשפחה – אין לה מקום בעידן של חופש הפרט. במחויבות יש אלמנט של כפייה, אך רק עשייה מתוך בחירה חופשית רצויה.
אין פלא, אפוא, שהאדם הדתי המודרני מושפע מאווירה זו גם ביחס לגישתו הדתית, וכך הופכת הבחירה מתוך רצון להיות היסוד הדומיננטי בעולמו הדתי. ושוב יש להדגיש – גם בגישה זו המחויבות להלכה קיימת, ולא זו בלבד שהיא קיימת אלא היא מודגשת ביתר שאת, מתוך הכרה שזהו עוגן ההצלה הבלעדי מהיטמעות מוחלטת בתוך האווירה התרבותית שמסביב.
פסילת המחויבות והעדפת החוויה:
והנה הגענו למה שקורה היום, על צעד נוסף, צעד מרחיק לכת ומסוכן: יש מי שהוציא מהלקסיקון שלו גם את המחויבות להלכה. כל מחויבות פסולה. המושג סמכות מעורר אצלו חשד שמחויבות נגררת בעקבותיו, ומכאן ההתנגדות גם לעצם המושג סמכות. ואחרי שגם סמכות הוצאה מן הלקסיקון שלו, מה נשאר? נשארה ההתחברות. גופי תורה ומצוות שהוא יכול להזדהות אתם ותואמים את אישיותו, שה’אני’ שלו יכול להתחבר אליהם חווייתית, הופכים להיות חלק מה’אני’ שלו, וזה הבסיס הבלעדי לאורח החיים של שמירת המצוות שלו. ההתחברות חייבת להיות אישית ואינדיבידואלית, וממילא חייבת להיות חווייתית. חוויה זה עניין אישי; כל אחד חווה בדרך שלו. התחברות על יסוד תבונה והיגיון חסרה את היסוד האישי האינדיבידואלי, באשר היגיון זה דבר אוניברסלי ולא אישי, ולכן אינה מספקת את הצורך בו.
טבעה של דרישה להתחברות, ללא אלמנט של מחויבות, הוא שלא סגי בהתחברות חד-פעמית בעת רצון, אלא יש צורך בהתחברות חדשה מדי פעם מאחר שמחויבות אינה קיימת. כמו כן ברור שגם התחברות של פעם בעת רצון אינה יוצרת מחויבות לזמנים אחרים שאין בהם עת רצון.
והמרחק מכאן להתחברות סלקטיבית אינו גדול. התחברות סלקטיבית פירושה שאין מסתפקים בהתחברות לחיי תורה ככלל, אלא יש צורך בהתחברות נקודתית לכל מצווה ומצווה, ואז קורה שלמצווה מסוימת מצליחים להתחבר ולמצוות אחרות לא מצליחים.
"יש מי שהוציא מהלקסיקון שלו גם את המחויבות להלכה. כל מחויבות פסולה. המושג סמכות מעורר אצלו חשד שמחויבות נגררת בעקבותיו, ומכאן ההתנגדות גם לעצם המושג סמכות. ואחרי שגם סמכות הוצאה מן הלקסיקון שלו, מה נשאר? נשארה ההתחברות."
הנוער הזה מצפה שהקב"ה יפנה אל האדם ויציע לו מצוות שדרכן הוא יוכל להגיע לחוויה דתית ולהתרוממות נפשית; סגנון זה מדבר אל לבו. אבל לקבל את הקב"ה כמלך מצווה ופוקד וכופה – דבר זה הוא למעלה מהשגתו ואינו מדבר אל לבו. הגמרא אומרת שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ומוסיף שם רש"י: "להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צוואריהם ניתנו". אִמרה זאת, לפי טעמם של הדוגלים ב'התחברות', מתייחסת לדור אחר.
לפנינו תופעה קשה, גם אם היא מביאה להתלהבות בתפילה תוך שירה וריקודים. אם ארצה ללכת בעקבות ר' לוי יצחק מברדיצ'ב וללמד עליהם זכות, אומר שהביקוש להתחברות נובע מתחושת הניכור שמאפיינת היום את העולם. מרבים לדבר על כך שבעקבות אמצעי התקשורת העולם הפך בימינו להיות כפר גלובלי. לדעתי יש כאן טעות בהגדרה – העולם הפך להיות לא לכפר גלובלי אלא לכרך גלובלי, כרך גדול עם כל תחלואי האורבניזציה, שמגבירים את תחושת הניכור באוכלוסייתו. האוטומטיות שהתפשטה לכל תחומי החיים הביאה לידי כך שהקשרים בין בני האדם לבין המציאות הסובבת אותם הפכו להיות נטולי ממד אנושי. הכול הופך להיות וירטואלי, הווירטואלי הוא המקור, והממשות היא כאילו חיקוי של הווירטואלי. כל הדברים הללו מגבירים את תחושת הניכור, במיוחד אצל צעירים שטרם התאזרחו אזרחות מלאה בעולם ועדיין מחפשים את דרכם בחיים. מה פלא אפוא שמחפשים תרופה לכך בהתחברות.
נאמנות ואחריות:
יש להניח שלמעשה יש רמות שונות של דרישה ל'התחברות', והמודל שהצגתי הוא מודל קיצוני. בכוונה בחרתי במודל קיצוני זה, כי לדעתי בכל הדגשת יתר של 'התחברות' קיימת סכנה שתוביל למודל שתיארתי. יודע אני שכדי להתמודד עם תופעה זו אין זה מספיק להצביע על הסכנות. יש צורך להתמודד חזיתית עם עצם האידיאולוגיה של 'התחברות'. בהקשר זה אני רוצה לעמוד על שתי נקודות.
"אמונה, אפוא, מבטאת שני דברים: אמון בו יתברך ונאמנות בכל הנהגתו, ובמילים אחרות – מחויבות. לעומת הזרות שיש במילה מחויבות, המילה נאמנות מבטאת משהו שקרוב לאדם. זו מילה שלא מעוררת שום אסוציאציה לא-נעימה, מילה המבטאת דבר שאדם מתגאה בו."
ראשית, למילים יש דינמיקה. המילה 'מחויבות' היא מילה חדשה, המעוררת אסוציאציה של כפייה, של דבר שאינו חלק מעצמנו אלא כפוי עלינו. במקורותינו המילה הבאה במקום מחויבות היא נאמנות – "נאמן אתה להחיות מתים": כביכול מחויבותו של הקב"ה היא להחיות מתים. יותר מזה – "וארא אל אברהם וכו' אני ה' ", ומפרש רש"י שם: "נאמן ליתן שכר". שם הוי"ה מצביע על נאמנות. לפעמים גם המונח אמונה הוא ביטוי לנאמנות – "ומקיים אמונתו לישני עפר". אמונה, בלשון חז"ל, היא אמון בו יתברך, משום שהוא מקור הנאמנות. "יען לא האמנתם בי" פירושו 'לא היה לכם אמון בי'. במשלי נאמר: "רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא", וכותב על זה המהר"ל: " 'איש אמונים מי ימצא' – הן שתהיה האמונה בו יתברך, הן שתהיה האמונה שהוא נאמן בכל עסקיו והנהגתו". אמונה, אפוא, מבטאת שני דברים: אמון בו יתברך ונאמנות בכל הנהגתו, ובמילים אחרות – מחויבות. לעומת הזרות שיש במילה מחויבות, המילה נאמנות מבטאת משהו שקרוב לאדם. זו מילה שלא מעוררת שום אסוציאציה לא-נעימה, מילה המבטאת דבר שאדם מתגאה בו. מחויבות – בלשון חז"ל נאמנות – אינה דבר חיצוני; היא נובעת מן הטבעיות האנושית. טול מן האדם את טבע הנאמנות – או במילים אחרות, טול ממנו את המחויבות – נטלת ממנו את צלם א-לוהים שבו. עולם המתקומם נגד מחויבות מתקומם בעצם נגד טבעו האנושי, ואני מאמין שהטבע יתגבר בסופו של דבר, וכל התופעה הזאת – שהיא תופעה אנטי-טבעית, אנטי-אנושית – תיעלם בעתיד הלא-רחוק.
שנית, לאור הרתיעה מה'מחויבות', עלינו להניף את דגל ה'אחריות'. במידה מסוימת, האחריות מחייבת אפילו יותר ממחויבות, אך מאידך, זהו מונח רך יותר, המעניק גם סיפוק: אם הוטלה אחריות מסוימת על אדם, פירושו של דבר שהוא ראוי לשאת באחריות זו. אנשים נוטים להרגיש הזדהות עם משימות המוטלות עליהם, וכאשר הם עומדים במשימתם – הם מרגישים סיפוק על הצלחתם. האחריות הנדרשת היא בתחומים רבים: אחריות לחוסנו הנפשי והרוחני של הציבור, אחריות כלפי אנשים הזקוקים לעזרה, ואחריות לדרוש, לחפש ולמצוא דרכים שאפשר לתרום בהם. בלשונם של חז"ל, 'אחריות' היא 'ערבות': "כל ישראל ערבין זה לזה" – משמע, עם ישראל הוא רקמה אנושית חיה, שכל איבר בה – אכפת לו ממצבם של אחיו, והוא אחראי לעשות את המקסימום לשיפור מצב זה. תחושת אחריות שאדם מרגיש כלפי מישהו אחר פירושה שהוא אינו מחפש כר או כסת לשבת עליהם כאשר חבריו שרויים בצער. משה רבנו ישב על אבן כיוון שהרגיש שותף בצערם של אחיו, ואף אנו נדרשים להרגיש שותפות וליטול אחריות לתיקון החברה כולה.
"צדיק באמונתו יחיה":
אומרת הגמרא במסכת מכות:
"תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה… בא דוד והעמידן על אחת עשרה… בא ישעיהו והעמידן על שש… בא מיכה והעמידן על שלוש… בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'"
"במידה מסוימת, האחריות מחייבת אפילו יותר ממחויבות, אך מאידך, זהו מונח רך יותר, המעניק גם סיפוק: אם הוטלה אחריות מסוימת על אדם, פירושו של דבר שהוא ראוי לשאת באחריות זו."
אין הכוונה לאמונה במובן שאנו משתמשים בו היום, אלא במובן שבו השתמשנו קודם – אמון בו יתברך. וכך אנו קוראים בחבקוק: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר. הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה". משמעות דבריו היא שהאמונה כי אכן בוא יבוא היא צד אחד של אמונה, והצד השני הוא שהצדיק בנאמנותו, במחויבותו, יחיה. בא חבקוק והעמידן על אחת – על אמונה שהיא מטבע שיש בו שני צדדים: אמון בנאמנותו של הקב"ה כלפי האדם, ונאמנותו של האדם כלפי הקב"ה, מה שקרוי בשפה שלנו מחויבות. כך הופכת המחויבות להיות יסוד התורה כולה, "וצדיק באמונתו יחיה".
*הרב יהודה עמיטל ייסד את ישיבת הר עציון ועמד בראשה לצידו של הרב אהרן ליכטנשטיין עד סמוך לפטירתו בשנת תש"ע. שיחותיו על סוגיית המחויבות וסוגיות חינוכיות נוספות כונסו בחוברת 'בין התחברות למחויבות' ובספרו 'והארץ נתן לבני אדם'.
