החינוך למיניות בריאה מתמצה לרוב ב"סור מרע" בלבד, עיסוק זה מוביל לכך שהיא נתפסת כמשהו שלילי ואסור. הדבר מוביל למצב חינוכי של או-או. כיוון שתלמידים רבים לא מצליחים לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של דרישות ההלכה בעולם המודרני, הם רואים את עצמם כחוטאים גמורים, וכבר זורקים את הכל. כיצד נשמור על מחויבות לצניעות לצד חינוך למיניות חיובית?
לאורך הסרט הנפלא "כנר על הגג", אנו חווים את המתח של טוביה החולב, בהתמודדות שלו בין התפיסות של העולם הישן למודרנה, שרוחותיה נושבות בשטעטל הקטן של 'אנטבקה'. לשיטתו של טוביה, נישואין שלא באמצעות שדכנית נחשבים לפריצת המסורת. בימינו, לא יעלה על דעתו של אף אחד מילדי שאני אחליט עבורם עם מי להתחתן.
במשך מאות בשנים, ניתן לומר באופן כללי, לא היה חינוך בנושאים של בינו לבינה, בוודאי לא בתוכנית מוסדרת בתוך מוסדות הלימוד. כמובן שהיה שוני בין קהילה לקהילה, אבל ככלל ניתן לומר שלא היה חינוך למיניות חיובית, מונח אותו אסביר בהמשך דבריי.
בעשור האחרון ישנה מהפכה בתחום זה במגזר הדתי. אמנם ישנה התקדמות רבה בחינוך הפורמלי אך השינוי הגדול מתרחש דווקא לקראת החתונה או אחריה. כמעט בכל הקורסים להדרכת חתנים וכלות של מגוון הארגונים הפועלים בתחום ישנה התייחסות לחינוך זוגי ומיני. השינוי התחיל בטפטוף קטן, אך כיום כבר ישנה הכרה מלאה בצורך בחינוך למיניות בריאה ברמות השונות. אך עדיין אנו עומדים כאן בפני שאלה:
איך מחנכים לצניעות בעולם לא צנוע? איך מחנכים את הנוער להימנע מיחסים עם בני המין השני עד החתונה, בעולם תרבותי שמעודד שחרור מיני וביטוי מיני אישי בכל דרך אפשרית? אחד האידיאלים של העולם התרבותי סביבנו זו הלגיטימציה של ביטוי מיני, שמשודרת ללא הפסק בכל אמצעי התקשורת ובעיקר ברשתות החברתיות. האם רלוונטי לומר לבנינו ובנותינו שעליהם להמתין לביטוי מיני זה עד החתונה?
כך כתב הרב יובל שרלו במאמר שפורסם כבר בשנת תשס"ד:
"כיצד נעמוד ונדון בפומבי בעניינים הנוגעים לצניעות? כיצד נעסוק עם תלמידינו בצניעות ובטהרה, בלי ליפול לתהומות הסחי והמאוס שבצד השני? איזו דרך אפשרית למצוא את העיסוק במה שמעניין אותם ובמה שהם נחשפים אליו בכל עת, ובד בבד גם לתת מקום למניעות ולטהרה הטבועה בנשמותיהם, וגם לרומם את המציאות אל שערי הקודש?
כשאנו באים לנסח דרך זו אנו נתקלים, מלבד בבעיות שעלו לעיל, עוד בעניינים הנוגעים ליכולת העיסוק הפומבית. קשיים אלה נובעים ממקורות נוספים. ראשית, מידת הצניעות היא להצטנע, ואף אנו חשים כי קשה לעסוק בפומבי בסוגיות אלו. שנית – המטרה היא לבנות ולא להרוס. כלל עיקרי זה בנושאי חינוך, מחייב שלא להיכנס לעולם בו קיימת סכנה כי בדרכנו נסתור את העולם הקיים אך לא נצליח להקים אחר במקומו, הן בשל הבנות שעדיין אין סוגיות אלה מהוות עיקר בעולמם, ואנו מערערים את יציבות עולמם הפנימי, והן בשל העובדה כי עצם העיסוק האינטנסיבי בצניעות עלולה להתלהט לסקרנות יתר, ועוד תחת הלגיטימציה שאנו עצמנו נותנים".
לדבריו, אנו נמצאים במורכבות גדולה. מצד אחד אנו רוצים לדבר עם התלמידים שלנו על 'הכל'. מצד שני, עצם הדיבור הוא עצמו לא צנוע ואולי אף נותן להם לגיטימציה להגיע למקומות לא צנועים נוספים. אני סובר שדבריו הם תמרור אזהרה לכל מי שלוקח על עצמו את העיסוק בנושא זה, ומתוך אזהרה זו, אני ניגש לכתוב את הדברים הבאים.
הכל גלוי והרשות נתונה
אנו חיים בדור של בחירה מוחלטת. אנו בוחרים האם להיות דתיים או חילונים, לגור בארץ או בחו"ל, להשתמש באינטרנט ללימוד תורה או לדברים אחרים, וכן הלאה. בני אדם יכולים אפילו לבחור לשנות את מינם ועושים זאת, גם בחברה הדתית.
בדור של בחירה מוחלטת אין לנו את הפריווילגיה שלא לחנך למיניות חיובית. אם לא נחנך, מישהו אחר יקח את המושכות, ולרוב זה לא יהיה ההורה או המורה של הכיתה, אלא החברים והאינטרנט. לכן, חובה על כל מורה והורה לעשות השתדלות גדולה להיות הכתובת עבור בניו ובנותיו, תלמידיו ותלמידותיו, בנושאים שעומדים ביסוד החיים וביסוד ההתעניינות של התלמידים שלנו.
"בדור של בחירה מוחלטת אין לנו את הפריווילגיה שלא לחנך למיניות חיובית. אם לא נחנך, מישהו אחר יקח את המושכות, ולרוב זה לא יהיה ההורה או המורה של הכיתה, אלא החברים והאינטרנט."
צריך לדבר איתם על: אהבה, התפתחות פיזיולוגית של האישה והאיש, על איברי הרבייה, על הנאה ועונג מיני, על טהרת המשפחה, על ערך הנישואין והולדת ילדים, על מוגנות מינית והאוטונומיה של כל אדם על גופו, על צניעות, כוחות החיים שבזרע ובביצית, על אמצעי מניעה (ארחיב בהמשך), על חיזור ודייטים, שידוכים, להט"ב, קדושה וערך המשפחה.
אני בטוח שכמעט כל אחד מהנושאים לעיל מעניינים את התלמידים שלנו הרבה יותר מאשר שיעור באלגברה. האלגברה אמנם תפתח את שערי המדע עבור חלק מתלמידינו, אבל הנושאים לעיל יקבעו איזו איכות חיים תהיה להם. כולנו מכירים אנשים שחייהם נבנו או לצערנו נחרבו בגלל הזוגיות שלהם. ועל כן, יש לנושאים הנ"ל חשיבות עצומה בהכנה לחיים של ילדינו ותלמידינו, לא פחות מכל נושא אחר שמלמדים בבתי הספר.
החינוך למיניות כיום
ברוב בתי החינוך בארץ, החינוך למיניות בריאה מתמצה ב: איך לא להיות פוגע מינית (בנים) או נפגעת מינית (בנות), או איך למנוע הריון (לרוב רק בבתי ספר כלליים; בנים ובנות – כל אחד בסגנון שלו). יש מעט בתי ספר שמלמדים את כלל הנושאים שהזכרתי בפיסקה הקודמת. התוצאה היא שמיניות נתפסת כמשהו שלילי ואסור. זה הדבר שאסור לעשות, אבל אף אחד לא מלמד אותם מה כל כך יפה במיניות. לא מלמדים על הנאה ועונג מיני. לא עוצרים לשאול למה כל העולם עוסק בזה, שר לזה, כותב על זה אינספור ספרים ומראה את זה בסרטים ללא סוף. ולא רק בגלל יצרים ותאוות. על זה לרוב לא ידברו, משתי סיבות:
בבתי ספר דתיים לא רוצים לתת לגיטימציה לקיום יחסים בהווה, ובבתי ספר כלליים מפחדים לומר אמירות בהירות על זהות מינית, משיכה בין המינים וערך המשפחה. כלומר, מרוב הפוליטיקלי קורקט, כבר אי אפשר לדבר על כלום. רק לומר, סור מרע. מציאות זו היא גרועה מאד, כיון שנמצאנו קרחים מכאן ומכאן.
"בבתי ספר דתיים לא רוצים לתת לגיטימציה לקיום יחסים בהווה, ובבתי ספר כלליים מפחדים לומר אמירות בהירות על זהות מינית, משיכה בין המינים וערך המשפחה. כלומר, מרוב הפוליטיקלי קורקט, כבר אי אפשר לדבר על כלום. רק לומר, סור מרע."
הכל אסור=פריצת גבולות
מתוך מחקר לא מדעי שאני עורך במשך כמה שנים עם בוגרי בתי ספר דתיים (אולפנות, ישיבות תיכוניות ומקיפים) שמגיעים למסגרות של מכינות קדם צבאיות מעורבות, עולה תמונה של מצב יחסית טוב לעומת בתי ספר כלליים. כיוון שחלמי"ש (חינוך לחיי משפחה) הוא מקצוע חובה לבגרות, בתי הספר מלמדים נושאים אלו, מרצונם או שלא. אבל הקו השולט בכל החינוך הדתי הוא לרוב חד ערכי: שחור ולבן. צריך לשמור נגיעה, אסורים כל סוגי היחסים לפני החתונה, הוצאת זרע לבטלה אסורה ועל עינוג עצמי של בנות לא יעלה על הדעת של (כמעט) אף מחנכת באולפנה לדבר.
ניסיון לחינוך חד ערכי מוביל למצב חינוכי של או-או. כיון שתלמידים רבים לא מצליחים לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של דרישות ההלכה בעולם המודרני, הרי הם רואים את עצמם כחוטאים גמורים, וכבר זורקים את הכל.
לפני כמה שנים תלמידה שלי החליטה לחקור למה כל כך הרבה בנים בשכבה שלה הורידו את הכיפה [באחד האזורים המבוססים בהתיישבות ביו"ש]. היא הלכה וראיינה אחד אחד. המחקר שלה העלה שמחוסר אפשרות של התמודדות עם איסור הוצאת זרע לבטלה וצפייה בפורנוגרפיה, הם נטשו את הדת.
"ניסיון לחינוך חד ערכי מוביל למצב חינוכי של או-או. כיון שתלמידים רבים לא מצליחים לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של דרישות ההלכה בעולם המודרני, הרי הם רואים את עצמם כחוטאים גמורים, וכבר זורקים את הכל."
אני סבור שבחינוך נכון ובשיחה פתוחה, כנה ולא מתנשאת על אתגרי גיל הנעורים, ניתן היה לחנך למורכבות של קיום מצוות. יש אכן אתגרים מורכבים לגיל הנעורים (ולא כאן המקום לפרט) אך ניתן לחנך לשמירת הלכה מורכבת. אין או-או. אני בתור מחנך אציב את האידיאל בפני התלמידים בתור אדם המחוייב להלכה, אבל גם אדע להפריד ולהסביר מה חמור ומה קל, מה דאורייתא ומה דרבנן. כל זה על מנת שהנער לא ירגיש שהוא כבר עבר את הסף שאין ממנו דרך חזרה.
חינוך לחד מימדיות של הלכה גורמת לחוסר פרופורציה ועיוות ההלכה. לפני כמה שנים התייעצה איתי עובדת סוציאלית מאחד היישובים התורניים שמטפלת בבחורה שמקיימת יחסים בגיל תיכון. העו"סית אמרה לה שהיא צריכה לדרוש מהחבר שלה ללבוש קונדום על מנת שלא תיכנס להריון. בפגישה לאחר מכן, דיווחה הנערה שהבחור מסרב, כיון שהאמצעי הזה גורם להוצאת זרע לבטלה. סיפור זה ממחיש בעיניי עיוות ערכים – דרבנן הופך לעיקר מדיני התורה או דברים חיצוניים מקבלים מקום יותר חשוב, כיוון שהם מסמלים שהאדם דתי או תורני.
בעיניי, חוסר בחינוך למורכבות של חיים צנועים בדור לא צנוע, מוביל לעיוותים הנ"ל. לכן אל לנו לפחד מחינוך מיני חיובי לתלמידינו, כיוון שללא החינוך הזה הם יישארו עם חינוך מיני לא בריא. הם לא יישארו ללא חינוך בכלל, אלא עם חינוך לעיוותים.
מיניות חיובית
אני מגדיר מיניות חיובית כך: משיכה ופעילות מינית שנעשית מרצון מלא של שני משתתפים פנויים באופן פרטי. למחויבים להלכה אני מוסיף: במסגרת של קדושת הנישואין ובטהרה.
הרצון של שני המשתתפים והפרטיות הם תנאי לכך שהמיניות שלהם תהיה טובה להם וגם לא מזיקה לאחרים. הסכמה לא מספיקה, צריך רצון אמיתי להשתתף בפעילות הזאת. כמו כן, הם צריכים להיות פנויים, אחרת הפעילות שלהם תפגע במי שאינו פנוי מהם, בצד השני.
בעולם הדתי אנו מחפשים גם ערך של קדושה המושגת על ידי כריתת ברית הנישואין ושמירה על טהרת המשפחה. היהדות לא מכירה במושג של יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין כמשהו חיובי וכמאמרו המפורסם של החזון אי"ש: מה שהם מכנים 'אהבה' אנו קוראים 'כרת'.
לכל הדברים האלו צריך לחנך את ילדינו על מנת שייטיבו להתנהל בעולם הפתוח, החשוף והמבוגר שאליו אנו מכינים אותם.
הערה לגבי אמצעי מניעה. אני היום סבור (ולא כך לפני עשור), שיש צורך בהרצאה על אמצעי מניעה בכל ישיבה תיכונית ובכל אולפנה (או לפחות ברובן). לא בגלל שהם מקיימים יחסים בתיכון. ברוך ה', רוב נערינו ונערותינו, גם אם לא שומרים שמירת נגיעה מלאה, לא מקיימים יחסים מלאים (אין לי מחקר מבוסס על כך אלא זה הנתון העולה ממאות שיחות שלי עם חתנים לקראת נישואין). אבל, תוך זמן קצר הם ימצאו את עצמם בצבא או באוניברסיטה וחלקם בהחלט יצטרכו את המידע הזה. הריון לא-רצוי בכוחו להרוס חיים של האמא וגם של האבא. לכן, מתוך אחריות לעתידם של ילדנו, חובה עלינו לחנך אותם כיצד להימנע מהריון לא-רצוי. איני חושב שהרצאה מקצועית על כך תעודד קיום יחסים, כמו שהרצאה על סמים המועברת ברוב בתי הספר, לא מעודדת שימוש בסמים. וגם אם כן, זו עדיין אחריותו של המחנך להעביר הרצאה על כך.
אז איך עושים את זה?
למעשה, הדרך היחידה לדבר על זה בצורה נוכחת, אמיתית, לא מתנשאת ולא מטיפה לתלמידינו וילדינו, הוא לעבור תהליך אישי עם המיניות של עצמנו. רק כאשר אדם חש בנוח עם המיניות של עצמו, הוא מסוגל לדבר על זה בצורה נוכחת עם אחרים. לאחר שלב זה יש צורך במידע מקצועי, וברוך ה' יש כיום מסגרות המלמדות תוכן זה (על אף ששמעתי שיש מכללות למורים דתיים שאין בהן קורסים למיניות בריאה – הייתכן?).
אנחנו צריכים ללמד את האידיאל של חיים צנועים על פי ערכי התורה וההלכה ללא פשרות, ביחד עם ההבנה שהם חשופים ללא הרף לתכנים לא צנועים, ולהיות המתווך בין העולם הערכי לעולם המצוי.
"יש אכן אתגרים מורכבים לגיל הנעורים אך ניתן לחנך לשמירת הלכה מורכבת. אין או-או. אני בתור מחנך אציב את האידיאל בפני התלמידים בתור אדם המחוייב להלכה, אבל גם אדע להפריד ולהסביר מה חמור ומה קל, מה דאורייתא ומה דרבנן."
אבל, האם החינוך למיניות חיובית לא תעודד את התלמידים ואת הילדים שלנו להתנסות בכך?
במדינות רבות בארצות הברית אין חינוך למיניות בריאה מסיבות שמרניות או דתיות. החינוך למיניות בעיקר מתבסס על "הימנעות" Abstinence (בדומה לחברה הדתית בארץ, אך בשינויים רבים). לעומת זאת ברוב מדינות אירופה יש חינוך מאד פתוח למיניות בכל הגילאים ובפרט בתיכון. מחקרים מראים שבהולנד למשל יש הרבה פחות הריונות של נערות ופגיעות מיניות והרבה יותר כבוד לבני המין השני.
אני סבור שכמאמר אחד המוסדות שבהם אני מלמד: חירות זו אחריות. ככל שניתן לתלמידים ולילדים שלנו יותר מידע אמיתי, ככל שנביע בהם יותר אמון ובטחון, הם יוכלו לבצע את הבחירות הנכונות. אני יוצא מתוך הנחה שחלק גדול מתלמידינו יגיעו למידע מיני בכל מקרה. כל השאלה היא, האם הרב, המורה או ההורה יהיה מקור המידע או שמא יהיו אלה האינטרנט והמדיה החברתית.
אחרי 25 שנות נישואין, טוביה מאנטבקה נזכר לשאול את אשתו אם היא אוהבת אותו. אנו חיים בדור של הרבה יותר מודעות מאשר כל הדורות הקודמים. אנחנו לא רק רוצים עבודה. אנחנו מחפשים עבודה עם הגשמה עצמית ומשמעות. אנחנו לא רוצים רק להתחתן ולהוליד את הדור הבא. אנחנו דורשים זוגיות מספקת וחברית. הרב קוק במאמר מאד חשוב "לתקופת המעבר" שיבח את המציאות הזאת וראה בה חלק מהגאולה. אני סבור שבדור שלנו, גם אנו לא יכולים להסתפק בחוסר דיבור, אלא חיי הזוגיות החיוביים של ילדינו באחריותינו כבר עכשיו.
"תורה היא וללמוד אני צריך"
*הרב רפי אוסטרוף הוא ראש המועצה הדתית גוש עציון ומחנך לזוגיות ומיניות חיובית.
