כל ממזר מלך
הורדוס בקאמרי מאת עדנה מזי"א ובבימויה
מלכים סיפקו מאז ומעולם חומר מרתק למחזאים ומספרי סיפורים. כמה מיצירות המופת של התיאטרון – ביניהן "המלט" ו "ריצ'ארד השלישי" של שייקספיר, ואצלנו "אכזר מכל המלך" של סובול ואפילו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בדרכו – עסקו באתוסים קדמוניים על מלכים ומלחמות. יש כנראה איזה משהו שקוסם לנו במלכים – הפתוס, הטקסיות, התככים. מעבר למימד האישי ישנו גם המימד העממי והלאומי – לומר משהו על המלכות זה לומר משהו על העם ובאופן חתרני – על מנהיגיו. אם אכן "משהו רקוב בממלכת דנמרק" משמע, בפשטות, שמשהו רקוב באנגליה. וכל זה בלי להזכיר את ההנאה הצרופה שיש לנו בעיסוק בצרותיהם של העשירים והמפורסמים…
עדנה מזי"א בחרה, במודע, לוותר על מקום בתוך השיח המלכותי הזה ורקחה את הצגתה "הורדוס" מחומרים אחרים, שונים ומפתיעים. כמו כל דבר – ההחלטה הזאת תידרש כאן לשבח ולגנאי כאחד.
מי היה הורדוס? נראה שבתולדות ישראל היה הורדוס אחד המלכים המרתקים ומלאי הסתירות שידענו. באותם ימים רחוקים שבהם "ישראל" היה שם של ממלכה מזרח תיכונית ולא משאת כיסופים אוטופית של נוודים הייתה נתונה המלוכה באופן כמעט בלעדי לאצולה המקומית. הורדוס, בן גרים אדומי, מוצא את עצמו מולך על ישראל. "מוצא את עצמו" הוא אולי ביטוי קל מדי בהתחשב בעובדה שהורדוס הפעיל מגוון דרכים – מתחבולות פוליטיות ועד מלחמות אחים מקומיות – כדי לעלות לכס המלוכה. כך או כך – הורדוס מולך על ישראל אחרי שושלת בית חשמונאי שהציעה, כזכור, שניים בכרטיס אחד: גם כהנים וגם מלכים. מנוגד, אמנם, לצו הקדמון של הפרדת הרשויות (או הדת מהמדינה, אם תרצו) אבל עטור בהילת ניצחון המכבים ובמורשתו של יהודה המכבי. בפועל בית חשמונאי של ימיו היה מסואב ומאובן והורדוס כבש בסערה את מוסרות השלטון. נישואיו למרים החשמונאית אמורים ניו לחבר אותו לשושלת בית חשמונאי ובכך להעניק לו את ההכרה לה היה זקוק כל כך אך לפי עדותו של יוספוס פלביוס ניכר שהורדוס סבל כל ימיו מחוסר אהדה בקרב העם.
מצד שני – ותמיד יש צד שני – הורדוס היה אחד האדריכלים המפוארים של עמישראל. הרבה אנשים שהיו יכולים להיות בזמנו של הורדוס ממתנגדיו החריפים ביותר נלחמים היום את מלחמת הר הבית (עבודות הרחבה, יישור קרקע ובניית המקדש) מערת המכפלה (בניית בניין מפואר על הקבר) ועוד מבנים אחרים. "מי שלא ראה את מקדש הורדוס לא ראה בניין יפה מימיו" אמרו חז"לנו, אולי בצער – אבל בכנות.
אז מה אפשר לעשות עם הורדוס? המלך המרתק ורב הסתירות. האם לעסוק בנישואיו הפוליטיים? אולי בתסביך הרדיפה שלו שהביא אותו להרוג את רוב משפחתו, כולל אשתו ובניו? האם להתמקד בניסיונותיו להתחבב על העם באמצעות מפעלי בנייה אדירים?
מזי"א בוחרת בפתרון משלה – קצת מכל דבר. ועוד הרבה ממה שאין במקור. בכל מה שנוגע להורדוס- כך מודה מזי"א בטקסט קצר שמפורסם בתכניה – רב הנסתר על הנגלה. מזי"א רוקחת בהצגה ערב רב של ז'אנרים ושל עלילות סבוכות כדי לתאר את הורדוס שלה. אין שום יסוד היסטורי מוצק שעליו ניתן להניח את טענותיה של מזי"א אבל אתם יודעים – אמנות, מי יכול עליה? הורדוס של מזי"א הוא גבר סוער, בעל מזג מזרח תיכוני (לא פעם היא מעטרת אותו בביטויים בערבית, סיבוב שני ל "המאהב"). היא טורחת להעלות אותו עירום לבמה בתחילת ההצגה כדי לסמן לנו שמשהו אחר קורה פה – בהצגה הזאת מרים החשמונאית תתלונן על היקף החזה שלה והורדוס יפגין שליטה בשרירי ישבנו. אתוס? לא כאן.
המון נושאים עולים לדיון בהצגה. אולי "עולים לדיון" הוא מושג מחמיא מדי – הם יותר "חולפים", "קופצים לקפה" ונעלמים כלעומת שבאו. שום דבר לא ממש מטופל לעומק בהצגה למרות – ואת זה אני זוקף לזכותה של מזי"א – שההצגה בונה קולאז' מרתק של פרשנויות סותרות לדמותו של הורדוס. פעם הוא תואם-ביבי, הזר המנסה להתמודד עם האליטות ללא הועיל ומאמין בעצמו יותר מאשר ביועציו עד. פעם הוא המנהיג החילוני השפוי המנסה, בלשון ההצגה "להוריד את מפלס הגאווה היהודית… אנחנו אמורים להיות אור לגויים, לא אש לגויים". ופעמים שהוא פשוט גבר מלא ביטחון עצמי וקול צרוד וסקסי שכאבי הראש שלו מעבירים אותו על דעתו. אבל מבעד לכל זה – מי הוא הורדוס? מה חושבת מזי"א עליו ועל ימיו? הבחירה להתנתק מציר זמן מנומק ולבנות את ההצגה מרגעים שטווח הזמן ביניהם לא ברור מאפשרת למחזאית לשלב בהצגה תמונות ארוכות העוסקות בנושאים שנראים, כך לפחות בעיני, לגמרי מחוץ לעניין. לדוגמא – נשיות.
כמה נשיות יכולה להיות בהצגה על מלך גבר? מסתבר שזה תלוי מי כותב את ההצגה. אני חושד שגם אם מזי"א תכתוב מונולוג לנענע הוא יעסוק בתחושת הרחם של העציץ. "הורדוס" מלאה בנשים – מרים, שלום אחותו של הורדוס, אלכסנדרה אמה של מרים ואפילו קליאופטרה, שמסתבר שפעלה במצרים בימיו של הורדוס שלנו. שוב ושוב עולות בהצגה שאלות של הריון, זוגיות, אהבה ונישואין. השאלות האלה אינן גורם מהותי בהצגה אלא מין הפוגות בין פרקי הורדוס השונים. בפרקים האלה מייסרת שלום – במשקפי שמש שחורות ותספורת אפרו – את בעלה החנון ואת אחיה שנתן לה אותו. מערכת היחסים הזוגית בין שלום לבין יוסף בעלה תופסת כל כך הרבה נפח ומעניקה למחזה כל כך מעט עד שקשה להבין מאיפה בא הרעיון להכניס אותם בכלל. תפקידה של קליאופטרה בהצגה מוגדר מאוד גם הוא – קינה מתמשכת על מעמדה של האשה בעולם הגברי. קליאופטרה מוצגת (וכאן – במידה לא מועטה של צדק הסטורי) כאמזונה בי'צית במכנסי עור ויחד עם אלכסנדרה – המלכה לשעבר לבית חשמונאי) היא מקוננת על מר גורלן. מצד אחד קליאופטרה של מזי"א היא מלכה אצילה, חכמה ומחושבת שמודעת היטב ליתרונותיה הנשיים ומנצלת אותם. אבל כשהיא מתחילה ללהג על "אנו הנשים" אתה מתחיל לשאול את עצמך על מה בדיוק ההצגה. קצת חבל על שחקנית מוכשרת כמו לימור גולדשטיין שמוצאת את עצמה בתפקיד שעושה שימוש בעיקר בקולה החושני ובנשיותה.
האשה של מזי"א היא חזקה כל כך עד שהעובדה היסטורית על הירצחה של מרים החשמונאית בידי הורדוס בעלה הופכת בהצגה למין התאבדות מחוכמת שמארגנת מרים לעצמה – כולל נאום פרידה בלתי נמנע. עוד נאום כזה מספקת גם קליאופטרה בסצינה ארוכה שמבויימת בחכמה וברגישות אסתטית אך מיותרת לחלוטין למחזה עצמו.
מה היא רוצה מהורדוס, עדנה מזי"א? לאורך כל ההצגה לא יכולתי שלא לשאול את עצמי למה היה להיכנס לתוך התקופה ההסטורית כשאת מה שהיא מספרת היה אפשר לספר גם היום? הרי שפת הדמויות שלה היא עכשווית לגמרי. שלום מתלוננת שהיא אינה רוצה להתחתן עם יוסף כי היא לא מסוגלת לדמיין איך תכנס למיטה עם מי שהיא זוכרת את הנזלת שלו מגן הילדים, מרים רוצה להתחתן מאהבה ולאריסוטבולוס קוראים ארי. אין הצגה טובה שאיננה "רלוונטית". יופייה של הדרמה הוא ביכולתה למצוא מבעד לשנים את האלמנט האנושי שמשותף לכולנו ולתת לו ביטוי. לא צריך להתאמץ ולתת לכל שפה אחת ודברים אחדים. ימי בית שני, לפי מזי"א, הם היום – רק בגלימות. נדמה שבעיניה ההיסטוריה בכלל היא מין "היום" – הווה מתמשך שחי את חיי הנצח שלו בארלוזורוב פינת אבן גבירול. מי שבא ל "הורדוס" כדי לקבל את רוח התקופה – מוטב לו שישוב אל ספרי יוספוס פלביוס – אמנם אין שם את לימור גולדשטיין, אבל לפחות נשאר ריח אמיתי של פעם.
"הורדוס" מסקרנת באמביוולנטיות שלה כלפי העבר בכלל וכלפי העבר היהודי בפרט. מצד אחד ניכרת כאן משיכה אל אותו פרק בעבר היהודי שהתרחש ממש כאן, בארץ ישראל. אל החוויות הראשוניות שלנו כעם. מצד שני – יש ב "הורדוס" החלטה מודעת שלא לתת לעובדות לקלקל את ההנאה. הורדוס, מרים, קליאופטרה, אריסטובולוס – כל אלה משמשים רק חומרי עבודה בידיה האמונות של מזי"א שמעניקה להם חיות ושנינות עכשוויים וקונקרטיים. המחזאית והבמאית המוכשרת מנצלת את הבסיס ההיסטורי לרקימת מסכת שעוסקת בחיים, בכוח וברצון האנושי להתקבל ולהיות נאהב. לטוב ולרע – אין כאן שום עיסוק באתוס. בכלל, אני מסופק אם יש דרך להתעסק באתוס היהודי. נראה שהתרחקנו עד מאוד, ושיצירות כמו "מלך בשר ודם" של משה שמיר (שההשוואה בינו לבין "הורדוס" יכולה הייתה להיות מרתקת) היו שייכות לאיזו תופה רומנטית שהשכבה היוצרת בארץ מעדיפה להתרחק ממנה וליצור תיאטרון מיידי, מצחיק וקצבי ומה לעשות – תלוש.
צוות השחקנים הכולל את גיל פרנק המצויין בתפקיד הורדוס, את ליאת גליק כמרים החשמונאית, את תחיה דנון כאלכסנדרה ועוד – עושה עבודה מצויינת. אלכס אנסקי מפתיע בהברקת ליהוק כניקולאוס היועץ וכמורה בסוף ההצגה (תמונה מיותרת ודידקטית, אבל העובדה שזה אנסקי משעשעת ומתוחכמת).
כך שהורדוס היא הצגה טובה, מצד שני – היא לא כל כך על הורדוס. אז תחליטו לבד.
