הסבבה של שייקספיר
"כטוב בעיניכם" מאת ויליאם שייקספיר, תרגום: דן אלמגור, בימוי: עמרי ניצן
תיאטרון הקאמרי
פצחו את זה: אוליבר, בן האצילים, מגרש את אורלנדו אחיו הצעיר מביתו אחרי שזה תובע ממנו את חלקו בירושת אביהם. הדוכס הותיק מודח על ידי אחיו פרדריק וגולה מהארמון עם כל פמלייתו. רוזלינד וסיליה נוטשות את ביתו של פרדריק, אביה של סיליה, בעקבות איומו לגרש את רוזלינד, בתו של הדוכס המודח… אל יער ארדן מתנקזות דרכיהן של כל דמויות המחזה – מי מנומקת יותר ומי פחות. אורלנדו נמלט אל היער אחרי שהוא מביס את גיבורו של הדוכס בקרב האבקות; רוזלינד, המאוימת על ידי פרדריק, ומאוהבת באורלנדו מאז אותו קרב האבקות, נמלטת אל היער עם חברתה כאחות לה סיליה – בתו של הדוכס. וביער – שם מחכים להם כבר הדוכס המודח מלא החיים וחובב הטבע, ז'אק האינטלקטואל האומלל, חבורת הנגנים המלוה את הדוכס המודח ורועי העיזים הכפריים המתגוררים ביער. הוסיפו לכך את נוכחותם הבלתי נמנעת של מלווהו הנאמן של אורלנדו – אדם, ושל ליצן החצר אבן-בוחן המתלווה אל רוזלינד וסיליה והרי לכם מרקחת שייקספיר מפוארת. נשמע מסובך? "כטוב בעיניכם" היא אם אמהותיהן של כל אופרות הסבון. יש בה הכל בכל מכל כל – כטוב בעיני הקהל.
היער הוא לב לבה של ההצגה ובעיבודה הבימתי החדש בתיאטרון הקאמרי מחודד ההבדל בין "העיר" לבין "היער" באופן קיצוני ביותר תוך יצירת שני עולמות [באופן פשטני משהו] השונים זה מזה מהותית בעיצובם הבימתי. יער ארדן, לעומת "העיר" המתכתית, הסימטרית והקרה, הוא משטח ענק של נוצות – מסיבת כריות גדולה מהחיים, מציאות שהיא הזיה, פנטזיה של חירות מוחלטת. זוהי יותר מהברקה עיצובית של המעצבת רות דר – ב "כטוב בעיניכם" קורה על הבמה משהו שהוא יותר מעוד עיבוד למחזה של שייקספיר. זה נפלא וגם מטריד- מצד אחד מלבבת החיות העצומה שמקבלים כתבי שייקספיר כשהן מונחים בידיים מיומנות כשל עמרי ניצן, מצד שני – עושה רושם שיש בהצגה קצת יותר ממה ששייקספיר התכוון, ולאו דווקא לטובה.
היה גאון, שייקספיר הזה. לא "גאון" במובן המתחכם – גדוש אינטלקט ובלתי מובן לפשוטי עם שכמונו. שייקספיר היה גאון כי הוא הבין מה מדבר אל הקהל שלו. שייקספיר הנהיג קבוצת תיאטרון שנשענה כלכלית על הקהל שלה – בני המעמד הבינוני והנמוך בלונדון. הקהל הזה לא בא לראות "מחזות של שייקספיר", הם באו ליהנות מההצגה החדשה של הבחור הזה, ויליאם מה-שמו. וויליאם מה-שמו שייקספיר ידע היטב מה ידבר אל הקהל שלו.
עושה רושם ש "כטוב עיניכם", ויעיד עליו גם שמו, הוא מחזה כבקשתך. לקח שייקספיר סיפור מן המאה ה 14, יצק לתוכו את כל המרכיבים המנצחים של עבודותיו האחרות וחיש קל יצר לו מחזה חדש. כך אנו מוצאים ביער את ז'אק ההוגה המיוסר, בן דמותו של המלט; את אורלנדו שעובדת היותו בן לאויבו של הדוכס פרדריק מזכה אותו בשיגור חד כיווני אל מחוץ לארמון בעוד לבו הולך שבי אחרי רוזלינד היפה השוהה באותו ארמון (מישהו אמר "רומיאו ויוליה"?) וכך הלאה. כל כוכבי העבר של שייקספיר מופיעים כאן בחגיגה של אנרכיה – חילופי זהויות מיניות, משחקי הטעיה, מתח בין אחים, אהבות לא ממומשות, הוגי דעות משעשעים המציעים את מרכולתם כאתנחתא קומית בתוך עלילה קלה כנוצה וקרבות במה מזדמנים – כטוב בעיניכם.
עמרי ניצן, במאי מוכשר ועתיר נסיון, מביים כאן בפעם השנייה שלו את "כטוב בעיניכם" מעל בימת התיאטרון הישראלי. הבימוי שלו הוא עשיר, קולח ומדויק, השימוש בבמה הוא אופטימלי ומעל לכל – ניצן מצליח לשמר את אווירת הסבבה שלדעתי הייתה גם אצל שייקספיר כשהעלה את מחזותיו לפני הקהל האוהד של בית"ר לונדון. ניצן נהנה מהאפשרויות שהותיר לו שייקספיר בנדיבות במהלך המחזה – הוא מנצל כל הזדמנות להעניק עוד קרב על הבמה, עוד קטע מוסיקלי או עוד הפוגה קומית – גם אם אלה לא ממש נחוצים לעלילה. ניצן מעלה כאן חגיגה של תיאטרון שאין בה רגע דל – וזה דווקא בתוך המסגרת המחייבת וחמורת הסבר שמאפיינת, בתפיסה הרווחת, "תיאטרון שייקספיריאני".
הגיבור האמיתי של "כטוב בעיניכם", ויסלחו לי הבמאי והמעצבת, הוא ללא ספק דן אלמגור – מתרגם המחזה. אלמגור, בתרגום חדש למחזה הקלאסי, מרהיב בשימושו בשפה העברית. מעטים הם האנשים שיכולים, מתוך עושר תרבותי אמיתי, ליצור עברית מרובדת ומרתקת כל כך ותוך כך לשמור על חיוניות הטקסט, על ההומור המושחז ועל הארומה השייקספירית שלו. אלמגור לקח את רוח הדברים של שייקספיר – את ההנאה ממשחקי מילים, מכפל משמעויות ומשימוש עשיר במכמני השפה וניביה ובמקום לתרגם אותם בדיוק לשוני הוא תרגם אותם בדיוק "אווירתי". אני לא יודע אם יש מקבילה באנגלית למשחק המילים שבו מטיח אבן-בוחן, ליצן החצר, כלפי רועה העיזים את הטענה שהוא אמנם חומד לצון – אך הוא (הרועה) חומד את הצאן. נוצר מצב שבו התרגום, ברגעים מסויימים, יכול לעבוד רק בעברית – ובאנגלית זה לא היה נשמע יותר טוב. החירות הזאת שנוטל המתרגם לעצמו היא אולי המענה שלו לייסורי ה"נשיקה מבעד למטפחת" כפי שכונתה מלאכת התרגום. אלמגור זורם עם הטקסט, חוגג על משחקי המילים והגסויות הקלילות, נהנה עם הדמויות ומוסיף להם כהנה וכהנה ביטויים ואמירות שספק רב אם מר ו. שייקספיר העלה אותם על דעתו. כך יאמר אוליבר לאורלנדו "שמע אחי מוסר אחיך", כך יאמר גם אבן-בוחן "היו לילות – אך מי אותם זוכר עוד?" ויתרפק על זכרונותיו מהגורן בליל לבנה.
באשר לשחקנים – "כטוב בעיניכם" היא בפירוש שעתם הגדולה של שחקני המשנה. אורלנדו (מיכה סלקטר) ורוזלינד (ענת וקסמן) מובילים את המחזה מבחינה דרמטית, אך קשה לי לומר שחיכיתי להופעותיהם על הבמה. סלקטר שיחק את אורלנדו באותה אגביות שהיא כבר סימן ההיכר שלו, ווקסמן מולו התאמצה על הבמה בשביל שניים. לוקסמן תפקיד לא פשוט – רוזלינד הענוגה מתחפשת לגבר צעיר בשם גנימד כדי לשוות לה ולבת זוגה סיליה חזות בטוחה יותר ביער. בפגשה את אורלנדו היא מחליטה שלא להתגלות בפניו אלא לסייע לו בעוד הוא מתייסר באהבתו לרוזלינד על ידי כך שהיא/הוא יעמיד פני אשה ואורלנדו האומלל יחזר אחריו/אחריה כדי להשביע את רעבון אהבתו. המצב המפותל הזה, בו מחוזרת רוזלינד על ידי בחיר לבה כאשה ומשתוקקת להיענות לו, ובו זמנית מחוזרת על ידי אשה (פיבי, רועת האווזים השיינקינאית, בגילומה הצעקני של מיטל דוהן) כגבר, מעמיד אתגר מרתק לשחקנית – ריבוי זהויות ורצונות מנוגדים שביניהם צריכה הדמות לנווט בכל רגע. וקסמן מתאמצת מאוד – אולי מתאמצת מדי. כרוזלינד היא כמעט ולא מאופיינת, וכגנימד היא פרודיה גסה על המין הגברי. לא אומר שהיא משחקת לא טוב, וקסמן היא שחקנית יוצאת מן הכלל – אבל משהו ממשחקי הזהות המינית המעודנים של שייקספיר מוחמץ כאן.
שאר שחקני המשנה נהנים מהדמויות שלהם ולוקחים אותן אל הקצה – אלי גורנשטיין כדוכס הגולה פליט הסיקסטיז וכאחיו הפאשיסט, יצחק חזקיה כהוגה המבכר את חברת עצמו שגם זהותו המינית שלו, כך אנו מגלים לקראת סוף המחזה, לוטה בערפל, שלמה וישינסקי כרועה בעל פילוסופית החיים הפשוטה ועוד – כולם מצחיקים, טבעיים ומופרכים כאחד. אחת ההברקות של ההצגה היא דמותו של לה-בו, איש חצרו של הדוכס פרדריק, בגילומו של אלון אופיר. אופיר בנה דמות נורא מצחיקה, שלמרות נוכחותה השולית לכאורה במחזה זכורה היטב ומתקבלת בתשואות בסופו.
סופו של המחזה המקורי בהכרזתו של לה-בו כי הדוכס פרדריק עזב את העיר וכי כולם – ובתוכם ארבעת הזוגות המתחתנים בסופה של ההצגה – יכולים לשוב העירה. עמרי ניצן הוסיף עוד תמונה אחת למחזה – ובה, בשובם לעיר, פוגשים בני החבורה את הדוכס ואת בני פמלייתו ממתינים להם בארשת פנים זוממת רעות. הכל היה מלכודת מחוכמת. אודה ולא אבוש – התבאסתי. מה אכפת לו למר ניצן שנצא מההצגה שמחים? כלום לא די לנו בחדשות הרעות שהחיים האמיתיים מזמנים לנו, עד שגם לפנטזיה אוורירית כמו "כטוב בעיניכם" הוא חייב להדביק סוף קודר כמו פרשנות של אהוד יערי?
סיכומו של דבר – ההצגה היא באמת סבבה, ומעריצים מושבעים של שייקספיר עלולים למצוא את עצמם מאוכזבים ביותר – ההצגה מוותרת מראש על התמודדות עם כל רובד מעמיק יותר מהעלילה עצמה. ימי "בואו נעשה את שייקספיר בג'ינס" חלפו מזמן, ודומה שבתיאטרון הישראלי עוד לא עודכנו בעניין. מצד שני – יוצרי ההצגה הצליחו ליצור ב "כטוב בעיניכם" הצגה ססגונית, מרתקת ומצחיקה – יעידו מאה וחמישים תלמידי תיכון שנכנסו לאולם בקול תרועה רמה ובתוך חמש דקות נשבו לחלוטין בקסמה של ההצגה. את אות המופת על צניעות הליכות בתיאטרון לא הייתי נותן להצגה, אבל גם כך אני ממליץ בחום רב.
כיף של הצגה, שייקספיר היה נהנה.
