במה
תמר ויס
"צל חולף"
במאי: מיכאל גורביץ
מוסיקה:ערן דינור
הצגה ללא מילים
דַבֵּר, זכרון
מנמוסינה, מן היפות באלות יוון, היא אלת הזכרון, ואחותו
של כרונוס, אל הזמן. היא-היא גם אימן של תשע המוזות, שתפקידן להשכיח מלב בני האדם
את סבלותם.
קרובי משפחה
מיתולוגיים אלה הם ללא ספק הגיבורים האמיתיים של המחזה 'צל חולף' המופיע כעת בתאטרון
ה'חאן'.
מיכאל גורביץ,
הבמאי, מעלה הצגה שהיא כולה 'צל חולף'- הבלחות, הבזקים, היה-או-לא-היה.
בצל חולף שולטים ביד
רמה הזכרונות:
זכרונותיה של אשה
השבה אל עיר הולדתה ואל משפחתה, לאחר שנקרעה מהן, זכרונות ללא מילים, כדי שנוכל
לשמוע.
הבמאי מוותר על
המלל, מנמיך את הווליום של תחושת ההווה של הגיבורה עד למינימום, עד לחוסר ממשות
כמעט, ובכך מאפשר לנו לשמוע את צעדי הזמן, לחיות במלוא העוצמה את הזכרון. הוא נותן
לנו סיכוי להינצל מידי כליון השכחה וההדחקה, לאסוף את כל רסיסי-האור האלה, נקודות
כאן ועכשיו מסנוורות, ולנסות ליצור מן ההתפרצות האסוציאטיבית ('בית הקפה הזה מזכיר
לה- – -', 'שולחן האוכל של אבא ואמא מזכיר לה- – -') את הסיפור, סיפורם של
התום, האִיוּם, קסם-היצר והמוות.
תפקיד הרכבת-הפאזל
שמור במוצהר לקהל.
רק הוא יכול למלכותו
הבלעדית של הזכרון, רק בידיו לארגן מחדש, במחתרת, את הממלכה.
גורביץ, מצידו, נותן
את השרביט בידי אלת הזכרון- שהרי מי מלבדה יוכל לשבור את הלינאריות של הזמן, לקבוע
את כיוונו, לממש אותו? הזמן הוא שקוף, והזכרון מלביש אותו בגלימת הארוע. המוזיקה
מגדירה וקוצבת את הזמן, התנועה הודפת אותו לאחור ומפנה מקום לעתיד. ביכולתם של
פנסי התאורה שעל הבמה לשפוך אור על אותן התרחשויות המבליחות מתוך אפילת השכחה,
וביכולתם גם לסנוור אותנו (פיזית!) מלראות התרחשויות אחרות.
היעדרות האשה
מעיר-מולדתה יוצרת קרע, ולכן, אולי, מה שנשאר בזכרון הן הסכימות, הסמלים: הם
המובילים את ההצגה, את ההתרחשויות, הם המשחזרים ובוראים את הזמן, מניעים אותו.
השפה העשירה הזו, על כל סמליה, כבר מוכרת לנו:
הבלון הילדותי
והתמים, מזוודת הנדודים, שולחן המשפחה המהוגן, המראה המשקפת, אשר מעברה השני (כך
מגלה לנו עליסה בארץ המראות) אפשר לזכור קדימה ולבצע פעולות לאחור.
זכרונותיה של האשה
משתמשים ב'קודים' אוניברסליים המסייעים לנו להתמצא, אך משתפים אותנו גם ב'קודים'
חדשים, אישיים, המלמדים אותנו את שפת-חייה של הילדה-אשה.
מודע היטב לצורך
של הקהל ב'ארגון' של העלילה, ב-'התחלה, אמצע וסוף', חורג הבמאי מן השתיקה-המילולית
שקיבל על עצמו באמצעות כתוביות בסגנון 'סרט אילם': הוא נותן כותרת לכל סצנה, מסווג
את הזכרונות על פי נושאים, ובכך פוגם מעט ברצף האסוציאציות שהקהל שותף לו בהנאה
גלויה; שכן ברגע מסוים הפזמון המוסיקלי החוזר כבר הפך להיות חלק מעולם האסוציאציות
של הצופה עצמו, ובית הקפה הזה מזכיר גם לו–, שולחן המשפחה מזכיר גם לו- – .
הצופה מחבר את
הנקודה 'כאן' שעל ציר המרחב הנייח עם הנקודה 'עכשיו' שעל ציר הזמן המחזורי, ומגלה
שנקודת האפס היא אישית ומשתנה,
או
פשוט מגלה מה יכול
לקרות כשקוסם מתאהב בילדה, כשנערה מוצאת קסם.
