ט"ו/אדר/תשס"ב
27 פברואר 2002
-"תסמונת הדור השני"- הדור השני להתנחלויות כהשתקפות בני הקבוץ הדתי.
יעל להמן
השנים שלאחר מלחמת יום הכפורים,למרות המחדל, היו שנים נלהבות לצבור הדתי- לאומי. הדור הצעיר, חובשי הכיפות הסרוגות, כשביניהם בולטים בוגרי "רוח מרכז הרב",היו חדורים ברוח עשייה. חלוציות המלווה בהקרבה אישית, שמחת יצירה, ונכונות להתגבר על קשיים למען הגשמת האידיאל.
דמות החלוץ המודרני נקבעה ועוררה התלהבות. הצעיר הציוני- דתי היה מושא להערצה, הן בתוך המחנה והן מחוצה לו. החלוץ היה חבוש בכפה סרוגה בעיקר גדולה, דובון, סנדלים. לעיתים קרובות גם היה מזוקן. הנערות בחצאיות ארוכות, והנשים בשביסים, כאפיות, נלהבות לא פחות מהגברים. משפחות צעירות, ולהם ילדים ראשונים, ניתקו עצמם ממרכזי ערים, ויצרו את הישוב הקהילתי הדתי. המרכיב האנושי היה איכותי, אידיאולוגי, ונכון להלחם על עקרונותיו תוך כדי בניית ישובים וביסוסם. האידיאולוגיה חייבה גם עשייה, אך גם לימוד תורה וביסוס היישוב על חיי רוח ומרכזיות הלימוד וקיום ההלכה.
השנים חלפו, והדור השני גם הוא כבר התבגר. מה קרה לדור זה?
מראש אציין, כי כל אשר ייכתב כאן הוא בגדר הכללה ואי לכך חוטא בפשטנות מה.
למען ההגינות גם אציין, כי מרבית התופעות שאליהם אתיחס אינן ייחודיות רק לדור השני של ההתנחלויות, והן מצויות אף בין בני הנוער בערים וישובים בכל חלקי הארץ. אך אף על פי כן, מן הראוי לבחון מה שרואות עינינו, ומה שמדובר בו רבות בעתונות ומעל כל במה דתית אפשרית.
העיתונות הדתית לסוגיה: הן עיתונות "פופולרית" והן עיתונות רצינית, וכן בטאוני היישובים- מצביעים מזה מספר שנים על תופעות שונות בהווי בני הנוער. הצעירים מאופינים ע"י כל קשת ההתנהגויות שנוער בכל העולם וברחבי הארץ מאופין בו: אלה ההולכים בתלם, ואלה המנסים דרכים משלהם, ביניהן דרכים המובילים אותם לשולי המחנה ואף מחוצה לו.
בראש ובראשונה תופעת החילון- שכבר מזמן איננו בגדר "חדשות", נוער המבלה בככרות הערים, נוער הנודד בגבעות שוממות, שימוש בסמים, ועוד.
העיתונות, הכנסים המתקימים תדיר, המפגשים וההוועצויות הבלתי פורמליות מבטאים אי נחת , שאלות ותהיות, נסיונות להבין ונסיונות להציע פשר. תוך מתן הסברים פסיכולוגיים, סוציולוגיים, רוחניים ודתיים. איש לפי דרכו- הסבריו עמו,ותשובתו עמו.
ומעט דוגמאות מן הכתוב: בחוברת בשם " בחור יוצא מן הכלל: על הנוער הדתי-לאומי שלנו_ בזיקה למצבם הנפשי- רוחני האמיתי של מחנכיו". ( יונדב קפלון,תמוז,תש"ס) מתאר הכותב את דמותו של הנער ואת התנהגותו החוצה הרבה קווים אדומים הלכתיים ואחרים, ואת מורכבות נשמתו ושאיפותיו, מול חדלון המחנכים העומדים מולו. וכך הוא כותב:
" סימנים שונים ומשונים מעידים על מה שליבם עוד לא יודע- או יודע ועדיין לא גילה לפה: משהו השתבש בדרך, ואם לא בדרך הראשית, אזי אולי בדרכים הצדדיות?
ובהמשך: "לאחר שנות ההתמסרות בת עשרות השנים לבנייה הפיסית של ארץ ישראל, ממשמש ובא ככל הנראה, שלב הבנייה הנפשית והרוחנית"
בעתון "דעות" (אלול תשס"א, 11, עמ' 34-38) כותב הפסיכולוג ברוך כהנא מאמר בשם: "אחרי קריסת החממות, חינוך דתי בעולם פוסט מודרני ".לדוגמא ציטוט מתוך המאמר: דומה שצמד המילים המאיים "משבר החינוך הדתי" כבר התאזרח היטב בלשוננו".
הוא מסביר את התופעות כתופעות של גיל ההתבגרות "עד אז אנו חיים בתוך מיתוס, אותו אנו מקבלים ללא ביקורת, שכן החשיבה הביקורתית היא ממאפיניו המובהקים של גיל ההתבגרות. בגיל ההתבגרות אנו כבר שואפים להיות יוצרי הסיפור. כאן מתחיל דיאלוג מורכב מאוד בין המיתוס הכללי ובין הנרטיב האישי…… " מחנכי ההווה עושים כל מאמץ לחנך את תלמידיהם ברוח בה חונכו הם עצמם. הם אוחזים באידיאולוגיה שהלהיבה אותם בזמנם. "שיטת החממה" קרסה ,לא משום שלא היתה טובה, אלא שלא תוכננה לעמוד ברוח הפרצים של ההווה".
השבועון "מקור ראשון" שבת פרשת "תצווה" תשס"ב, מתאר את תופעת " הכיכריסטים". הטרנד החדש: בני טובים מההתנחלויות בפריפריה של ירושלים, מתמקמים בככר ציון עם סיגריות, דרבוקות וסמים."
לקט זה הוא מעט מזעיר מתוך שפע המאמרים והכתבות בנושא.כולם מצביעים על המבוכה, ושואלים את השאלה: מה קרה לבניו של דור מייסד, חלוץ, אידיאולוגי, שחינוך הדור הצעיר היה אחד מהמוטיבים המרכזיים של משנתו ונשמתו? אין ספק בעובדה כי המתישבים השקיעו, ועדיין משקיעים הרבה מזמנם, מרצם וגם כספם ביצירת מסגרות לימוד ייחודיות, נבדלות, בעיצוב תכני הלימוד, בעיקר התורניים. וזאת על מנת לקבל "תפוקה" של נוער ספוג אמונה, החי ביישוב איכותי, מתעלה ועולה במידותיו, בדבקותו בעולם התורה ןהמעשה על הוריו (שלא זכו בזמנם לחינוך כזה)
מעט מאד בני נוער נשאו על שכמם בעת גידולם ציפיות כה גבוהות של ציבור שלם, תוך השקעה נפשית, אמונית, רעיונית וכספית של ציבור שלם כבני ההתנחלויות.
מבחינה זו ראוי לבחון את התפתחות התופעות הללו בהשוואה לבני הדור השני של הקבוץ הדתי, שאף הם בזמנם היוו דור שהוריהם נשאו עיניהם אליהם, תוך ציפיות להגשמה והתעלות.
בעת הקמת ההתנחלויות, היו בני הדור השני (וראשוני הדור השלישי) של בני הקיבוץ הדתי למשל ושנינה. נהוג היה (ואולי עדיין) לאמר כי הקבוץ הדתי נכשל בחינוך בניו – בעיקר באי המשכיות בקיום מצוות. במיוחד בהשוואה לבני הערים, בוגרי הישיבות התיכוניות "ספינות הדגל", והממשיכים בדרך בישיבות ההסדר. ואומנם, לא מעטים מבני הקבוץ הדתי נטשו באופן חלקי או מלא את אורח החיים הדתי כמעט מיד עם גיוסם, או ללאחר מכן, בעת בחירתם במסלול חיים מחוץ לקבוץ.
גם בין הנשארים, אשר חיצונית קבלו עליהם את מחויבות החברה בה חיו, נמנו בנים אשר אורח החיים הדתי היה משני , ולא משמעותי עבורם.
רבים מחברי הקבוץ והמחנכים בו, צפו בתופעה בכאב, ניסו להבין את שורשיה ולהתמודד איתה, בהצלחה מועטה בלבד. זאת, כאשר הנוער ה"עירוני", בוגר הישיבות התיכוניות והאולפנות, ישיבות ההסדר, פרץ קדימה בעוז, הקים יישובים, דבק באמונתו והקפיד על קיום מצוות. נראה היה כי אירע כאן " היפוך היוצרות"- החברה האידיאולוגית- הקיבוצית הצמיחה באושים, ואילו החברה ה"בורגנית" הצמיחה פירות הילולים שהדגימו הלכה למעשה מהי "תורה ועבודה".
מעניין לבדוק מאפיינים ייחודיים אשר ליוו את צמיחת בני הדור השני בשתי החברות האידיאולוגיות, החדשות והמחדשות, חברות אשר תפסו מקום מרכזי בהיסטוריה המתהווה של מדינת ישראל . בחינת הדמיון במאפיינים ובהשלכותיהם עשוי להצביע על "תסמונת דור שני" ואולי לרמז על חשיבה הכרחית לשם התמודדות.
בעת בקורי הלא מעטים בהתנחלויות הראשונות בתחילת דרכם, הגיחו זכרונות ילדותי בקבוץ בעוצמה, והציפוני בתחושה עזה של "סיפור חוזר". ואלה הם יסודות הספור:
"החצר". בקבוץ נפוץ מושג "החצר הקיבוצית". מושג זה מתאר את האווירה ה"רחובית" שבתוכה גדל הנוער. זאת בניגוד לתחום המצומצם של בית ההורים. ל"חצר" זו יש מאפיינים, חלקם ברורים וחלקם עמומים, החצר פתוחה ולעיתים פרוצה להשפעות שונות מבפנים ומבחוץ, ובתוכה מסתובבים, מושפעים וגדלים בני הנוער. בקבוץ נתפסה החצר הקיבוצית כרשות הכלל, אשר הפקיעה במידה רבה את רשות הפרט= המשפחה, ובה ומתוכה התחנך הנוער. חברי הקבוץ סברו לתומם כי בחצר הקיבוצית מתרחש אך טוב. החצר משרה אוירה בריאה, חופשית של חברה שחבריה חדורי אידיאולוגיה, והנוער יקלוט חינוכו הטוב בחצר זו ממש "מן האוויר". המשפחה הותירה לעיתים קרובות את בניה באחריות הכלל, אחריות ה"חצר" ומיעטה להתערב בחיי בניה. במידה רבה הפקיע הצבור את האחריות החינוכית מידי ההורים והשאיר אותה בידי החלטות הכלל, ובידי "אוירה" כללית שאמורה היתה להשפיע ולעצב את הבן הממשיך. עם זאת, ה"חצר" לא סיפקה מה שבית משפחה אמור לספק: חום, קירבה, אינטימיות, גבולות ברורים, אמירות ברורות, ואיפשרה התנסויות הגובלות בהפקרות. וההורים לא ידעו….. כי חצר אינה מגדלת ילדים, בית מגדל ילדים. חצר מותירה ריק נפשי, וואקום תעסוקתי – והריק דרכו להתמלא גם בתכנים זרים ושונים מדרכי ההורים.
גם בישובי יש"ע גדלו ילדים רבים בשבילי היישוב, בחופש משחרר, בתוך חברת הילדים, כשההורים מניחים להם לנפשם מתוך תחושת הבטחון שב"אווירה" המגינה ו"מחסנת". שמא גם חצר זו הניחה ריק "וואקום" שנפשם של הבנים חיפשה למלא?
זמן ומרחב פעולה.
הדור הראשון. דור האידיאולוגיה,(בקבוץ וגם בהתנחלויות) הניח לילדיו לגדול באוירה חופשית למדי, שבתוכה נספגים באורח אקראי שברירי דיבור אידיאולוגי, גבוה. אוירה השזורה בעיסוקי ההורים העסוקים תמיד בעניינים העומדים ברומו של עולם: בניה, לימוד תורה, ועדות, קליטה, הפגנה, בקצרה- עסוקים בטובת כלל ישראל.
כמה זמן נשאר לו להקדיש לילדים? להיות עימם בצרכיהם ההתפתחותיים, שלא כחלק ממסכת חייהם העסוקה? האם הונחה לפתחם אידיאולוגיה מסודרת, ברמה המתאימה ליכולת ההתפתחותית שלהם? האם הוצגה כמשנה סדורה המאפשרת התעדכנות והתאמה לחייהם?
איזה מקום נשאר לבנים לפעול, לאחר שאבותיהם ההירואים נשאו את הנטל, הקימו כבר את בתיהם היפים, מה נשאר להם!
היכן ימצאו הם את בחירתם וזהותם האישית!
השתנות המציאות- מול האידיאולוגיה.
הקבוץ היה האידיאל של דור המדינה. להיות "קיבוצניק" היה תואר כבוד, מעורר קינאה, אשר הצביע על איכות אנושית מיוחדת, והציב סטנדרטים גבוהים בכל תחום. אך לפתע, נפתח החוץ, זוהר ונוצץ ןמאפשר. הקיבוץ כבר לא הציע אידיאולוגיה מספקת. החלוציות, העשייה המקורית, היצירה-שהצדיקה גם ויתורים בתחום האישי למען הכלל-תמה. כל שנותר , בעיני רבים מבני הדור השני, היא המשכיות, החזקת מפעל שנוצר ע"י הדור הקודם, מפעל שאפילו רווחיו לא מובטחים, שאינו בטוח בקיומו, והתגמול לא נראה לעין. הצרכים האנושיים חיפשו מענה במקום אחר, ולרוב גם בדרך אחרת, פורצת גבולות.
גם האידיאולוגיה ההתישבותית, שאומנם מאפשרת עדיין הרחבת ישובים, הקמת גבעות פה ושם, אורה הבהיר התעמעם. שוב אין הציבור הרחב, ובוודאי לא כלי התקשורת ההמוניים מאדירים את ערכה. לא מעטים מבני ההתישבות כבר אינם הוגים את שם יישובם בקול רם, הם לוחשים זאת ומוסיפים נימת התנצלות,,, החוץ מטיל את צילו פנימה ועימו הטלת הספק בערך העשייה. הייתכן כי עשייתו של הדור השני לעולם תחסר את טעמה של יצירה חדשה?
סגירות וצמצום.
החצר הקיבוצית היתה סגורה, חבריה בלבד השתיכו אליה, וכל זר היה חשוד.
מאידך היתה בה שקיפות רבה, לא היה מקום להסתתר. כל בן היה אחד מהחבורה מיום לידתו והכלל ראה עצמו כזכאי ושותף בחינוך ואי לכך רשאי להעיר ולחנך . לנוער לא היה לאן לברוח והיכן להסתתר. האינטימיות הדרושה מאוד להתבגרות חסרה. ובהזדמנות הראשונה- ברחו, הן באופן ממשי- עזיבה, והן בהתנה גות אחרת, מתריסה, שונה. הצורך במרחב , בהצבת גבולות בין הצבור ובין הפרט הגדל ומתפתח- הוא צורך אנושי. האנונימיות שבעיר משכה להטמע בתוכה ולברוח מהקירבה, שלעיתים מיטיבה במוכרותה, אך לא פעם היא פולשנית ואף מחניקה.
בדומה לכך,גם היישוב , אף כי אינו כה "צפוף" פסיכולוגית כמו הקבוץ, מהווה חברה אינטימית, מוכרת, על כל הטוב ועל כל המגביל שבחברה כזו. רבים הצעירים החשים בעת התבגרותם בצורך להרחיק, להיות אנונימיים, להיות "הם" ולא להמשיך להיות הילד המוכר, "הסיפור "הותיק שאינו מאפשר שינוי וצמיחה חדשה..קיים צורך במציאת חברה רחבה יותר, חדשה, התנסות בקשרים שונים, בלתי צפויים, מפתיעים, ובהתנסויות מצמיחות שאינן משחזרות את ספורי העבר.
חיים והתפתחות בתוך הגדרה.
אידיאולוגיה מטבעה בנויה על מידור, הגדרות, על הענקת לגטימיות מוגבלת בלבד לעולם החיצוני .
היא מבטאת מרד, חשדנות כלפי האחר – הלא שייך, ערכים מוחלטים, מתנגדת לערכים זרים, עלולה להתבטא בדיבור המזלזל בזולת, ממעיט בערך האחר שמבחוץ. בני הנוער הגדלים בתוך עולם כזה מתקשים לבחון את ערכם העצמי מול עולם "פחות ערך". בדרך הפרדוקס ינסה הנער לבחון את עצמו בתוך אותו עולם חוץ, שכה רבות שמע אודותיו, למרות שלילתו המוחלטת ע"י הוריו. הגילוי המפתיע כי בעולם זה נעים לעיתים לחיות, אפשר לחיות בו ללא השוואת ערכים בלתי פוסקת, פשוט לחיות- הוא גילוי מרענן המושך אליו רבים מבני הנוער אשר מותירים מאחוריהם את ההגדרות, ומנסים לחיות ללא הגדרות, גבולות ומחויבות. מחויבותם בשלב זה היא לעצמם ולהתפתחותם בלבד.
מתח אידיאולגי מול חולשות אנוש .
חיים בקהילה החיה במתח אידיאולוגי גבוה יוצרים חיים מלווי מתחים, חידוד הבדלים דקים, ויריבויות, הנתפסים כקטנוניים בגילוייהם החיצוניים. הילדים עדים לוויכוחים, יצירת מרחק בין אנשים הגרים בשכנות, רכילות, הם עדים לעיסוק חדור להט בעניניי המקום והזמן.
כך היה בקבוץ ( וזכורה היפרדות משפחות בתחילת שנות החמישים ), וכך קורה לעיתים בישובים היותר, ועוד יותר תורניים.
הנוער מתקשה למצוא לעצמו מרחב מחיה להתפתחות בחברה המחייבת נקיטת עמדה אידיאולוגית מחודדת בכל ענין מחד, ומאידך אינה מצליחה לעיתים קרובות לחיות בתוכה בשלום ובשלווה. הנוער מאפיין זאת כ"צביעות" וביטויים דומים כהולם נערים בגיל ההתבגרות בכל העולם. שניות זו בתוך עולמם המתבגר מזרזת נטישת האידיאולוגיה ועימה נטישת כל האידיאולוגיות כולם. כך יוכלו לצמוח בעולם הרמוני יותר לתפיסתם. ( אם כי הנערים מכירים היטב את "ז'רגון" השפה האידיאולוגית, והם מסוגלים להסביר את נטישת האידיאולוגיות במונחים "אידיאולוגיים" המצליחים להטעות את סביבתם).
עד כה נגעתי בששה תחומים בהם ניתן להבחין בדמיון רב בין התנהגות בני הדור השני בקבוץ הדתי, ובין זו של בני ההתנחלויות, וזה על אף המרחק במקום, באידיאולוגיה ובתקופה.
זו רשימה חלקית בלבד, וניתן למנות מרכיבי דמיון נוספים כגון: שבירת מוחלטות המסגרות הלימודיות, ועוד. בצדק ניתן לטעון כי יש גם הבדלים, אך לענינינו חשוב לתת את הדעת על הדמיון, וזאת בעיקר בשל הצורך ללמוד מהנסיון.
ובכן- מה ניתן ללמוד מהעבר ? האם יש לעבר נתיב להורותינו בדרך להתמודדות רצינית ,הן בקיבוצים והן בהתישבות?
השאלה הנרמזת היא האם "נגזר" תמיד על בני דור חלוץ, מסור, יוצר לסטות מהדרך.
ברור כי לכל דור הצורך והזכות ליצור ולעצב את חייו בעצמו. על הדור הראשון להבין כי אמת זו היא בסיסית. לפיכך, יש לבחון את ה"חצר", דהיינו את המרחב הנוצר תוך כדי התהוות, ולהשתדל לא לשכוח כי בתוך היצירה הכללית, מתפתחים וגדלים ילדים פרטיים. לדור הצעיר צריך להשאיר ולאפשר מספיק מרחב פעולה, שאינו תחום בהגדרות צרות ומגבילות מדי.
לצעירים יש צורך בעשייה, לא רק במילים. החינוך האידיאולוגי, תורני, מסביר, מפרש ומספק טיעונים מילוליים ,חלקם נאמרים גם "בגובה העיניים" כנדרש. חשוב מאוד לשוחח, להסביר ולתת עוגנים מחשבתיים לדרך הרצויה, אך לצעירים אין בכך די. הם זקוקים גם לפעולה ממש.
צרכים אלה הם אוניברסליים, ואין להם קשר ל"פוסט- מודרניות" כפי שמקובל להסביר. פגעי התקופה אומנם אינם מקלים עלינו, אך כפי שתואר כאן, התופעות התרחשו גם בתקופות שעדיין לא כונו "פוסט- מודרניות".
קהילה הבונה את חייה, חשוב כי תפתח אוירה צבורית שיש בה יותר מרחב לפרטים שונים, תדגים זאת בדרך דיבורה הפנימי, תגלה כבוד ואחווה בהתאם לאידיאולוגיה, כך שהצעירים יחוו את היכולת להגשים אידיאולוגיות ללא וויתור על אנושיות והתפתחות אישית.
צעירים שהתפתחותם תקינה צריכם לעבור התנסות של בחירה כדי להצליח להתבגר.
הרבה פעמים הצעיר יבחר באותו חלק של חיי ההורים שמאפשר לו לחיות עם עצמו בשלום. הבחירה הסופית איננה בחירה מוחלטת של מרד בהורים. לשם כך חשוב שהצעיר יחווה בגידולו קירבה ואינטימיות, יחד עם מרחב ללא "צפיפות" פסיכולוגית רבה מדי, הצבת דרך מובהרת היטב ומודגמת בחיים ממש, מחד, אך מאידך מאפשרת פיתוח שונות אישית.
אמירות אלה הן מסקנות ישירות מההשוואה שערכתי במאמר . יתכן שאין בהן חידוש של ממש, אך מכיוון שתופעות של שני ציבורים לפנינו, תוקף הדברים מתחזק. הדברים צריכים פירוט ותרגום מעשי לכל תחומי החיים: עיצוב דרכי הלימוד, גיוון המטרות הלימודיות והחינוכיות, תרבות הפנאי, ועוד. אני מקווה שהצגת הדברים באופן זהתסייע במעט לרבים ולטובים, הטרודים בעיצוב דרכים להתמודדות ברמה הקהילתית.
