"למה אני כותב? למי אני פונה? קודם כל אני פונה אליך, אתה שאשתך עוברת משבר דיכאוני, את שאישך נפל לתהומות היאוש, תדעו – אתם לא לבד". מה קורה לאדם שמגלה כי בן או בת זוגו לוקים במחלת נפש? ירון (שם בדוי) מספר על התקפי הזעם, הפגישות עם הפסיכיאטר והבדידות הנוראה. על זוגיות והורות בצל דיכאון
"כל אחד סוחב בבטן ומעט שעליהם רואים", שורה מתוך שיר חביב של עילי בוטנר. שורה שהשנה האחרונה העניקה לה משמעויות רבות עבורי. כל אחד, כך למדתי על בשרי, סוחב משהו בבטן. ומה רואים מבחוץ? מעט מאד. מעט מדי.
השנה האחרונה היתה השנה הקשה בחיי. מהמקום בו אני נמצא עכשיו אני יכול לומר שלמדתי הרבה, שהתקדמנו יחד, כזוג, כפרטים. שאנחנו במקום טוב יותר. אבל אם הייתי כותב את אותה כתבה לפני כמה חודשים, בעיצומו של המשבר, הייתי כותב דברים הרבה פחות אופטימיים ומטיל ספק אמיתי ביכולת שלנו כמשפחה להחזיק מעמד.
רוב האנשים שסביבי חושבים שעברנו משבר "רגיל" – חושבים שהיתה מחלה קשה ושברוך ה' היא הבריאה. מעטים יודעים את האמת. מעטים יודעים על האקדח, איומי ההתאבדות, השנאה (אלי, לעולם), הכעס והרצון האמיתי להפסיק את הכאב. מעטים יודעים ומעטים ידעו. כי על דיכאון לא מדברים. על דיכאון אסור לדבר.
אני מנחש שרוב הכתבות בגליון זה עוסקות במחלות עצמן. בהיבטים חברתיים, תרבותיים, אולי גם הלכתיים של מחלות נפש. משיטוט ב"גוגל", נראה שמעט מאד חומר ברשת פונה לבני הזוג, והמעט שקיים – מדריך את בני הזוג כיצד לעזור לחולים. אך כבן זוג של מי שעברה דיכאון קשה, חיפשתי לא פעם סיוע למצוקה שאני חויתי. כיצד אני יכול לעזור לעצמי? בדברים שלהלן אני רוצה לדבר על בת/בן הזוג של הדיכאון. תמיד יש מישהו שצריך לתמוך בחולה, ואמור להמשיך את החיים כרגיל. כרגיל?
למה אני כותב? למי אני פונה? קודם כל אני פונה אליך, אתה שאשתך עוברת משבר דיכאוני, את שאישך נפל לתהומות היאוש, תדעו – אתם לא לבד. כנראה שבבניין שלך, או בשכונה, נמצא עוד בן זוג שעובר את אותו הקושי. אנחנו לא נדע זה על זה, אבל כמעט לכל אדם שעובר דיכאון, יש בן זוג, שעובר גם הוא תקופה קשה מאד. אני פונה גם אליך – את או אתה, שמכיר מישהו שנמצא במצב הזה, שלחו לו את המכתב הזה. הוא לא לבד. כוחות הגוף והנפש שאנחנו צריכים הם עצומים. אנחנו צריכים להמשיך לעבוד, לטפל בילדים (אם יש), להגן על פרטיות החולה, לתמוך בו ולאהוב אותו – אפילו שהוא לא מסוגל בכלל להביע רגשות. הבדידות היא עצומה, הקושי הוא נורא. אני סבור שעצם השיתוף, התובנות והידיעה שעוד רבים מתמודדים עם הקושי הזה, יכולים לעזור לנו, כפרטים וכקבוצה.
רק על עצמי לספר ידעתי. התחתנו בגיל צעיר, מאוהבים ומאושרים, אחרי שנה הבאנו לעולם ילדה חמודה שהכניסה הרבה אור לחיים שלנו. אבל החושך בראש של אשתי רק הלך וגדל. הדיכאון תמיד היה שם, ברקע, אבל לא הבנו עד הסוף מה זה אומר. הזנחנו. ביקשתי כמה פעמים שתלך לטיפול. אבל היו כל כך הרבה ימים טובים, טיפול זה דבר יקר, אנחנו גרים בהתנחלות מרוחקת, איך היא תיסע לפסיכולוג? בקצה העולם…
פתגם מוכר טוען ש "מי שלא הולך לרופא שיניים, רץ לרופא שיניים". אז ככה זה גם עם דיכאון. יש דברים שאם לא מטפלים בהם בזמן, הם מתפוצצים. אולי אם היינו מטפלים בשלושת השנים שהיינו נשואים, אולי, ואולי ואולי. בפועל, יום אחד בהיר של שמש, הכל התפוצץ לנו בפרצוף.
זה התחיל בכמה ימים של הסתגרות במיטה, התעלמות ממני ומהילדה. בנסיון הנואש האחרון שלה ליצור איתי קשר נורמלי, היא ביקשה שארחיק את האקדח שלי ממנה, אמרה שעדיף שאחביא אותו, שיש לה מחשבות על התאבדות. למרות שהרחקתי אותו, הבנתי למחרת שהאקדח נמצא שוב בחדרה וביקשתי אותו. היא לא הסכימה. אחרי שניסיתי שוב היא קמה (אחרי כמה ימים של שכיבה), לקחה את האקדח, הכניסה לתוכו את המחסנית וטענה. הראייה שלי התחילה להיות מטושטשת. התחלתי לצעוק שלא תעשה את זה. היא יצאה מהבית ונכנסה לאוטו. הזמנתי משטרה. היא התחילה לנסוע. לא יכולתי להסתכל מה קורה שם. נכנסתי להתקף חרדה ונשכבתי על הרצפה. היא נעצרה ונלקחה למשטרה ומשם לבי"ח פסיכיאטרי.
אני הגעתי לבי"ח. לשמחתי הילדה היתה אצל דודים שלה, במקום בטוח. אחרי טיפול רפואי קצר (ומיותר) השתחררתי מבית החולים, אספתי את הילדה, קיבלתי קצת אוכל לשבת מהגיסה, חזרתי הביתה והדלקתי נרות, שבת נכנסה. ישבנו אני והילדה היפה שלי, ובכינו יחד. הסברתי לה שאמא חולה והיא בבית חולים. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. חיבקתי את הילדה חזק חזק והבטחתי לה שיהיה בסדר, למרות שהיה לי מאד קשה להאמין בזה. לא התפללתי באותו ערב, לא הייתי מסוגל. בערב שבת אשתי חזרה הביתה (ברגל) מבית החולים. שחררו אותה כי היא לא רצתה להתאשפז. הכעס, השנאה והיאוש התרוצצו בעיניה. אני מתתי מפחד.
במוצאי שבת התקשרתי לחמישה פסיכיאטרים והתחננתי שיפגשו אותה. ידעתי שאם היא לא פוגשת פסיכיאטר אני עוזב את הבית, רק אלוהים יודע אם היא תשאר בחיים אחרי שאעזוב. ארבעה סרבו (לא מרוע, מחוסר יכולת), אחד מהם ניסה לעזור לי בטלפון, אך רק אחד הסכים להפגש איתה ב- 23:00 בלילה במוצאי שבת. יאמר לזכותו שהוא הציל את חיינו. ליטרלי. יאמר לזכותנו שעד היום אנחנו מפרנסים אותו כהוגן…
שבת הפכה מ"יום מנוחה ושמחה", ליום הנורא ביותר במהלך השבוע. כל שבוע ספרתי את הימים עד שיגיע אותו יום נורא, בו לא ממש היה לי ברור איך אשרוד. הייתי לבד עם הילדה, וגם כשהיו (והיו) נשמות טובות שהסכימו לארח אותנו, הרגשתי מאד מאד לבד. לא רציתי לנסוע לשבת, כי אשתי שכבה במיטה, והייתי צריך לבוא מדי פעם לראות מה איתה. לא רציתי להשאר בבית, כי היה צריך להיות בשקט בבית, בזהירות. רציתי להעלם. כל שבוע כשהגיע יום שלישי, התחלתי להלחץ מה יהיה בשבת. איפה נאכל? מה נעשה אחרי הצהריים? איפה נבלה את כל היום הארוך הזה? בשבת עצמה, חיכיתי שהיא רק תצא כבר. שהילדה תלך לישון, ואני אוכל ללכת לחדר שלי, לראות טלויזיה וללכת לישון. להתעורר לשבוע חדש שבו יש גן ועבודה ואני לא צריך להיות כל היום במקום החשוך והנורא הזה שהבית שלי הפך להיות.
לסיפור הזה יש עוד המשך – הרבה ייסורים, אתגרים, תקווה ויאוש, שמחות קטנות, שמחות גדולות והרבה עבודה קשה. אך לא זה המקום להאריך. כאן אני רוצה לספר על הדרכים שעזרו לי לעבור את התקופה החשוכה הזו ולצמוח למקום טוב יותר. אולי זה יעזור לכמה מהקוראים? ואם את/ה מכיר/ה מישהו שהדברים יכולים לעזור לו – תנ/י לו אותם.
- אל תותרו על הטיפול בשביל החולה. גם אם זה יקר, גם אם זה רחוק, גם אם זה דורש מכם התארגנות לוגיסטית מסובכת. אני מאמין שרק טיפול הולם (תרופות ופסיכותרפיה) יוכל להוציא אותה (ואותך) מהמשבר הקשה שנקלעתם אליו. אתם צריכים הלואה – תקחו הלואה. עזרה מההורים, מהאחים, ממי שאפשר. עדיף שתהיה לכם בריאות נפשית מאשר חסכונות. אם גם חסכונות אין לכם, אני מציע לפנות לארגונים שעוזרים בהתנדבות לפגועי נפש ("אנוש" למשל), אך בכל מקרה – לא לותר על טיפול רפואי ונפשי.
- גם לך מגיע טיפול. אומרים שדיכאון היא אחת המחלות המדבקות ביותר… אסור לך ליפול לתהום הזו, אתה מוכרח לשמור על בריאות הנפש שלך. בשבילה, בשבילך, בשביל הילדים. אישית, יממה לאחר המקרה כבר הלכתי לטיפול פסיכולוגי דרך קופת החולים. הפסיכולוג שליווה אותי עזר לי מאד לעבור את התקופה הזו. עמותה שעוזרת למשפחות היא "מיל"ם", לא נעזרתי בהם, אבל אני בהחלט ממליץ לנסות.
- אל תתבייש לבקש עזרה – רק כך תקבל באמת את מה שאתה צריך. טוב שהיו כמה אנשים ונשים שעזרו לי, אחרת הייתי משתגע. כולם כמובן שמחו לשמור על הילדה (טוב, היא באמת מתוקה), אבל היו כמה שגם דאגו לי. אבל אל תצפה שאנשים ידעו מה אתה צריך. על אף הקושי שבדבר, עליך להגיד למה אתה זקוק כרגע. אני פניתי לכל מי שרציתי בעזרתו ואמרתי את האמת – אני צריך עזרה בלנקות את הבית; אני צריך הזמנה לסעודת שבת; אתה יכול לשמור על הבת שלי היום? אני צריך שקט; אני צריך קצת אוורור – אתה יכול לצאת איתי לסרט? השיטה הזו אמנם גוררת גם קצת אכזבות (כבר יש לנו אורחים לשבת… אני עסוקה מחר…), שעליהן צריך להתגבר. אבל תתפלא לגלות כמה אנשים שמחים לעזור כשהם יודעים בדיוק מה אתה רוצה.
- זה יעבור. ברוב מוחלט של המקרים, דיכאון היא מחלה שאפשר לטפל בה. זה לוקח זמן, אבל אתם עוד תחזרו לחייך ולצחוק יחד. אני ממליץ לנסות לקבוע פרקי זמן שבהם אתה בוחן – האם המציאות השתנתה? תקבע פרק זמן כזה לעוד שלושה חודשים, שלושה חודשים של טיפול פסיכולוגי/פסיכאטרי עושים שינוי. אל תצפה שזה יקרה תוך שבוע, אבל תאמין בתהליך – זה יקרה! ואם זה לא קורה? אז תחליפו טיפול, תחליפו מטפל, אי אפשר לחיות ככה. דיכאון קשה לא מאפשר חיים. צריך להתמודד איתו, לחיות עם דיכאון זה אפשרי, בטיפול מתאים. במקרה שלנו, רק אחרי שנה הצלחנו להחליט להרחיב את המשפחה. שנה שלמה. אבל בעצם – רק שנה והנה אנחנו מוסיפים חיים.
- זה לא יעבור לעולם. אל תצפה שהכל יעבור. א/נשים חיים עם דיכאון כל החיים. הכדורים, הטיפול והשינוי באורח החיים עוזר לחיות חיים טובים ומלאים, אך לא נטולי דיכאון לחלוטין. נראה לי שאצל רבים (לא יודע איך זה אצל כולם) הדיכאון הוא תמיד צל מאיים. תדאגו שזה יהיה "רק" צל, עם צל אפשר לחיות. ותהיה מוכן ל"אפיזודה" הבאה (שמגיעה בכ- 40% מהמקרים). היא עשויה להיות קשה יותר, או קלה יותר, אבל גם היא תעבור (עיין סעיף 4). תכין לעצמך רשת תמיכה חברית, משפחתית.
- אתה חזק. אתה ממשיך לתפקד, אתה עושה מה שצריך כדי לשרוד – אז אתה חזק. צריך לזכור את זה. אם אתה עדיין בחיים – זה אומר שכנראה יש לך הרבה כוחות, תפרגן לעצמך.
- תנמיך ציפיות. הבית יהיה מבולגן יותר, הילדה תישן אצל הסבא והסבתא כמה ימים, תקנה אוכל מוכן, תאכל ג'אנק פוד, תבזבז קצת כסף, כל אלה דברים שלעולם לא היית עושה אם הכל היה בסדר. אבל לא הכל בסדר ואתה חייב להנמיך ציפיות. אתה מקדיש עכשיו את מירב המאמצים שלך כדי לשרוד (וכדי לטפל בילדים אם יש). אחר כך יהיו עוד שנים ארוכות ב"ה של עבודה משותפת ואז הבית יהיה יותר נקי והאוכל יהיה בריא. עכשיו זה לא הזמן לעשות דברים שלוקחים לך יותר מדי אנרגיות. תשמור את האנרגיות הללו.
- ספרים מומלצים. כדאי להבין עם מה אתה מתמודד. אני ממליץ על ספרים כמו "דמון של צהריים", "איך להתגבר על הדיכאון", אישתי קראה ספרים רבים, למעשה כל הספרים על הדיכאון שהיא הצליחה למצוא בחנות. ידע, כמה קלישאתי, נותן כח.
- שיתוף. אני הבנתי שעוזר לי לשתף, אך מצד שני לא רציתי שידעו, במיוחד בשבילה – לא להרוס לה את העתיד… הפתרון – שיתפתי כל מיני א/נשים זרים. טרמפיסטים, חברים אקראיים – כל אלה זכו לשמוע בפירוט על מה שעברתי. הם מאד התעניינו ושמחו שסיפרתי להם, הבטיחו לשמור בסוד, ומעולם לא פגשתי אותם יותר. השיתוף עזר לי להוציא החוצה במקום לשמור בפנים, זה היה מאד משמעותי עבורי.
- דרכי תקשורת. אחת המצוקות הגדולות שהתמודדתי איתה הייתה חוסר התקשורת ביני ובין אשתי בתקופת המשבר. בשלב מסוים גיליתי, לשמחתי, שתקשורת בכתב קלה לה הרבה יותר מתקשורת בעל פה. בעידן שלנו, כבר לא צריך כסת ודיו כדי לתקשר בכתב – מספיק שיש פלאפון, SMS, ווטסאפ, ולפעמים אפילו מייל. כל אלה היוו ערוצי תקשורת טובים ומועילים פי כמה מאשר הנסיון לנהל שיחה בעל פה.
חשוב לי להדגיש – אינני אדם מוסמך מבחינה מקצועית (למעשה, תחום העיסוק שלי רחוק כרחוק מזרח ממערב מתחום הטיפול הנפשי), אלא אדם פשוט שחווה נסיון קשה. אלה חלק מהתובנות שהצלחתי לנסח ולהעלות על הכתב. האם העצות הללו מתאימות לכולם? ברור שלא. אך אני מאמין שעצם הקריאה והמחשבה עשויה לעזור.
היום, כאמור, אני במקום אחר. אני חושב שאני בריא יותר, חזק אפילו יותר, הזוגיות שלנו בודאי טובה הרבה יותר. אנחנו מדברים על הכל ומסוגלים לשתף גם במקומות הקשים, בלי לפחד, בלי להסתיר. הטיפול שלה ממשיך (גם בשיחות וגם בכדורים), ועוזר לפרק את הדיכאון מהשורש, גם אם הדיכאון כנראה תמיד יהיה איתנו באופן כזה או אחר. ההחלטה להביא ילד נוסף לעולם היתה קשה מאד – הן מבחינה פרקטית – היכולת שלה לקחת על עצמה את פרויקט ההריון, הלידה וגידול הילד (בשלב הזה אני כמובן אהיה חלק יותר משמעותי). אך גם מבחינה מהותית – ההחלטה להביא ילד טומנת בחובה אמונה גדולה בחיים, בשמחה וביכולת לאהוב. מבחינתי הרגע שבו היא החליטה שהיא מסוגלת לכך, היה המהפך הגדול ביותר השנה. ואני יודע ומוכן לכך שההריון הזה ילווה בקשיים נפשיים, אך גם מאמין שנעבור אותם יחד, ונגדל משפחה טובה יותר בהמשך דרכנו.
מה למדתי מכל התהליך? לכל אחד יש את "שק הייסורים" שלו, שהוא סוחב על גבו יחד עם "שקים" נוספים – של כשרונות, ושמחות ואהבות. מעטים יודעים מה עברנו, אני חושב אפילו שרוב המכרים שלנו חושבים שאנחנו עוד אחד מהזוגות הנהדרים שהחיים שלהם זורמים על מי מנוחות. אני מקוה שהמשך דרכנו יהיה כזה. אני מקוה גם שהמשך דרכך יהיה כזה.
