גבר הולך לאיבוד: על גברים ואי שיוויון מגדרי / רן חורי

 

not memberg

 

גבר הולך לאיבוד: על גברים ואי שיוויון מגדרי

רן חורי

רן חורי הוא עורך תוכן ב"דעות", מאסטרנט בתוכנית ליהדות זמננו באוניברסיטת בר אילן, ואב גרוש.

 

השיוויון המגדרי הוא נושא אשר לרוב מעורר קונוטציה של עיסוק במעמד האשה, ובזכויותיה הנפגעות בתחומים רבים מדי. ואולם, ישנו לפחות נושא אחד שבו תביעה לשוויון מגדרי מחייבת מענה כנה באשר למעמד בו מצוי הגבר ביחס אליו. חזקת הגיל הרך, והאפשרות של גבר גרוש למשמורת שווה של ילדיו, הוא נושא כאוב וטעון, אשר מחייב חשיבה מעמיקה על הדרכים לקדם אותו. רן חורי, תובע בדברים הבאים כנות ביחס לשוויון זכויות, ובפרט בזכות להיות אבא

 

 

א.

גברים אינם גדלים עם תודעה של אי-שוויון. הם גדלים עם המחשבה והתפישה שנשים הן אלו שמתעסקות בדברים אלו. לפני שישים שנה, כתבה סימון דה-בובואר על האישה: "היא נקבעת ונבדלת יחסית לגבר, ולא הוא יחסית אליה, היא הלא-מהותי לנוכח המהותי. הוא הסובייקט, הוא המוחלט, היא 'האחר' ".[1] במילים אלה, פתחה דה-בובואר לנשים פתח לבוא ולהילחם למען שינוי המצב הזה: לא להיות אחרות, כי אם סובייקט פועל, מהותי ובעל נוכחות. אך הוא חי את חייו מהמקום הנוח שלו, חש מוחלט ומהותי, ואינו מטריד את עצמו בסוגיות של שוויון. אפילו המונח המקובל לתפישת השוויון בין המינים מתייחסת לנשים: פמיניזם. מהמקום הבטוח שלו, מה הגבר צריך את כל הסיפור הזה?

וכך, את המלחמות המגדריות מנהלות ומנהלים נשים וגברים למען נשים, ובדרך כלשהי, נעשתה תמונת העולם שתיארה דה-בובואר הפוכה לגמרי כאשר מדובר בשדה החתירה לשוויון בין המינים: תשומת-הלב מופנית לנשים ולצרכיהן, 'שוויון מגדרי' מתקשר אוטומטית עם המילים 'זכויות נשים', לימודי מגדר הם לימודי נשים ופמיניזם (באוניברסיטת בר-אילן, למשל, ישנו מסלול בתוך לימודי המגדר העוסק בלימודי גבריות כ"תחום מובחן בלימודי מגדר",[2]) ואילו כאשר גברים מופלים לרעה – הנושא אינו מעניין אף אחד; שהרי בכל הנוגע לחתירה לשוויון, הלא-מהותי, הלא-סובייקט, האחר – הוא הגבר. גברים הקמים לעתים כנגד נשים הקובלות על הדרתן מטקסים דתיים ודומיהם, וטוענים כי הם מעולם לא התלוננו על הדרתם מטקסי הדלקת נרות השבת ואחרים מעין אלו; שהרי בכל הנוגע לחתירה לשוויון, הלא-מהותי, הלא-סובייקט, האחר – הוא הגבר. גברים הקמים לעתים כנגד נשים הקובלות על הדרתן מטקסים דתיים ודומיהם, וטוענים כי הם מעולם לא התלוננו על הדרתם מטקסי הדלקת נרות השבת ואחרים מעין אלו – הם דוגמה טובה להמחשת הטענה: מקום בטוח המעיד על עצמו.

זהו ההסבר שאני נוטה לספק לעצמי לנוכח האדישות, ההתעלמות ולעתים אף העוינות, העולות אל מול הנושא של אי-שוויון מגדרי ביחס לגברים. כוחה של רגילוּת. אותו המצב הרגיל, שבו נשים וגברים לוחמים כנגד אי-צדק, אי-ייצוג, אפליית נשים והדרתן, הרי הוא מבורך מצד עצמו, אך בעייתי מצד זה שהפעילות מרוכזת לרוב במאבק למען מגדר אחד בלבד. יש האומרים שזו תנועת מטוטלת: לאחר מאות ואלפי שנות פטריארכיה, המאבק המגדרי מגלה גם עיוורון מגדרי מסוים, ועם העתיד – יגיע איזון. ייתכן והצדק עִמם. אחרים מעלים תאוריות הנוגעות למתחים שבין סוגים שונים של פמיניזם – זה הליברלי, הנובע מערך השוויון, וזה הרדיקלי, הרואה במאבק המגדרי ובדיכוי הנשים את חזות הכול. קצרה היריעה מלהרחיב בכל התאוריות הרבות המתייחסות אך דבר אחד ברור ואין עליו חולק – הגברים הולכים לאיבוד. אפליית גברים היא נון-אישיו.

ב.

ואולי, תוהה הקורא, אין מדברים על אפליית גברים פשוט משום שזו אינה קיימת? אולי באמת הגבר הוא ה'לא-מהותי' והאחר של המאבק המגדרי משום שבאמת אין לו על מה להיאבק? משום שהכול בסדר? משום שרק הנשים הן המופלות והמוּדרות תחת עולה של הפטריארכיה?

אולם לא כן הם פני הדברים.

ראשית, עצם הניסיון להכתבה של דפוסים מגדריים בעבור נשים – הכתבה המקוממת את שוחרי השוויון – מכתיב בהכרח את הדפוס המגדרי המשלים בעבור גברים.[3] מיצוב האישה האידאלית, למשל, כאם טבעית, שאל לה להציב את הקריירה שלה לפני המשפחה – מרכז חייה והווייתה, ממַצב בעצם את הגבר כמי שעיסוקו בחוץ, בקריירה, בפרנסה, כמי שהוא ההורה הטבעי פחות, זה שהמשפחה אמורה לתפוס אצלו מקום משני. הניסיון ליצירת שיח נשי מעצים, גם אם רווי לפעמים באפולוגטיקה ("נשים מברכות שעשני כרצונו משום שהן קרובות יותר לרצונו של הקב"ה"), עושה זאת לעתים על חשבונם של הגברים, באמצעות שיח מהותני שאינו מהסס להשתמש באמירות פוגעניות למדי כלפיהם. אפילו אנשי מקצוע, כמו פסיכולוגים (גברים!), מתייחסים לכך שאבות שומרים על ילדיהם הקטנים כמציאות של "אין בררה" משום שגם האם צריכה לפעמים להתאוורר.[4]

לכאורה, אלו הן דרכי התייחסות ומילים בלבד, ולא מעשים מדירים ואפליות חוקיות. אולם ידוע, ובאופן מיוחד למדנו זאת מהמאבק ארוך השנים למען שוויון מגדרי, כי מילים, תודעה ושיח יוצרים מציאות. ברור, אם כן, כי עצם האפשרות וההיתכנות של תופעות מעין אלו, אשר רק מיעוט שבמיעוט מהן אוזכר, גם מעידות על הנכונות למַגְדר את ציבור הגברים, וגם מחוללות חוסר מודעות ואדישות לאפלייתם.

אך לא רק בדברים שבפה, במילים ובשיח, באה אפליית הגברים לידי ביטוי, אלא גם בדברים שבמעשה. קולמוסים רבים נשברו בכתיבה על אי-השוויון הטמון במערכת הנישואין כלפי האישה הנקנית – אך כמעט שאין התייחסות למערכת ההתחייבויות ההלכתיות הנגזרת ממוסד הנישואין – לעובדה שכל גבר יהודי המבקש להתחתן בישראל נדרש לחתום על כתובה, שבה הוא מתחייב בפרנסתה של אשתו "כהלכות גוברין יהודאין", כמו גם לעובדה שהמסגרת הזאת מבנה מערכת של הסדרים ממוניים, זוגיים ומיניים ועוד. הבעייתיות מוזכרת רק כאשר מדובר בהדרת או אפליית נשים (הגבר הוא החותםקובלנה על הפסיביות המוחלטת של האישה בחופה המסורתית; הדיפת חובות האישה כמו רחיצת רגלי הבעל אל ההיסטוריה הנשכחת), אך כמעט שאינה מוזכרת כלל כאשר מדובר בפגיעה הצהרתית או ממשית בגבר.

המערכת החוקית בישראל השכילה לעמוד על היבטים שונים של אי-שוויון במסגרת הנישואים, החל מחוק יחסי ממון הקובע, בניגוד להלכה המקורית, בעלות משותפת של בני-הזוג על ממונם (דבר הבא לידי ביטוי גם בחלוקת רכוש במקרי גירושין), הגדרות מחודשות של הזיקות הממוניות בין הבעל לאישה, ביטול כמעט מוחלט של אבחנות בין גברים לנשים במסגרת הדינים הפוגעים בנשים וכלה במגמות נוספות. המערכת הדתית דנה מפעם לפעם בנושא זה, מתווכחת האם המוסכמות בנוגע להתנהלות כלכלית של משקי-בית בימינו משפיעה על ההלכה,[5] אך אפילו הרב יעקב אריאל כותב כדבר ברור כי חובת הפרנסה מוטלת על הבעל. הקריאה הפמיניסטית, שגם אני שותף לה, תראה בדברים מעין אלו את הדרתה של האישה מתפקיד המפרנסת, תפיסה מהותנית שלה כמי שאינה יכולה להתפתח מקצועית ותלויה כלכלית בבעלה. אך אסור להיעצר בקריאה זו. באותה המידה, ישנו כאן גם קיבוע מהותני של הגבר כמוביל כלכלי, המחויב לרדוף אחרי ממון, המוכשר פחות לעסוק בחיי היום-יום שבין כותלי הבית, בנפשות שבתוכו, ברגשות שבתוכו. "ערבוב של שר החוץ ושר הפנים", אומרים אבירי התפיסות השמרניות, "יוצר חוּצְ-פָּנִים". נשים פמיניסטיות מתרעמות על כך; ומדוע גברים אינם?

הביטוי החמור ביותר לאפליה מגדרית של גברים בישראל, העומד בזיקה ישירה לעולם ההלכתי, נמצא דווקא בצד ההפוך לנישואין – הגירושין. הדיון על גירושין בהקשר הציבורי-הדתי, ודאי בבמות בסגנון כתב-עת זה, מתקשר פעמים רבות למאבק למען מסורבות הגט, לארגונים כמו 'מבוי סתום', 'יד לאישה', 'קולך' ואחרים העוסקים בכךשעוסקים בכך, לאפלייתם של בתי הדין הרבניים את הנשים, לניסיונות ההלכתיים של רבנים שונים למצוא פתרונות לכך שבעל לא יוכל לסרב לתת גט לאשתו ולעניינים נוספים מעין אלו.

אולם, בכל הנוגע לאפליית גברים בהליך הגירושים – ככל שהעמקתי בהיכרותי עִמה, כן נוכחתי לדעת עד כמה רבה השתיקה בנוגע אליה בתוך הממסד הדתי. ברמה הבסיסית ביותר: מול מסורבות גט – ישנם גם מסורבי גט. משום שלא ניתן לגרש אישה בעל כורחה, מצריך סיום תהליך הגירושים את הסכמתם של שני הצדדים. במקרה של סרבנות גט, שני הצדדים אינם יכולים חוקית להינשא, ובפועל יכולים לקיים חיים עם בן-זוג. קיומו של הבדל – מעמדם ההלכתי השונה של הילדים הפוטנציאליים ממערכת זוגית פוטנציאלית (ואסורה הלכתית) שיקיים בן-הזוג המסורב – אינו מבטל את העובדה שקרבנותיה של סרבנות הגט נמצאים בקרב שני המינים. זאת, גם אם ישנה מחלוקת בנוגע לקריטריונים המגדירים אדם כמסורב גט.[6] בחוק, אגב, יש הבדלים מהותיים בסנקציות כלפי סרבנים משני המינים. אולם, עד כמה אישים בעולם הרבני ודמויות ציבוריות אחרות עוסקים בסרבנות גט של נשים כלפי גברים? עד כמה הם בכלל מכירים בה?

אך גם מבלי לדון בנקודה שבה עוסק הפמיניזם ולהוכיח שנפגעים ממנה גם גברים – ניתן למצוא עוד מוקדים קשים של אפליה. השולחן ערוך קובע כי עד גיל שש ישהו הילדים אצל אִמםאמם. באותה המידה, היא קובעת כימידה הוא קובע כי לאחר גיל שש ילכו הבנים לאב והבנות לאם, באותה המידה היא גם קובעת כי אם המסרבת, וכי במידה והאם מסרבת להעביר את הבנים לאב לאחר גיל זה, תאבד את זכותה לתמיכתו הכלכלית. הרמ"א הוא שקובע למול אותן פסיקות משמורת את עיקרון טובת הילד כעיקרון מנחה.[7] מתוך כל אותן הלכות, נותרה היום במציאות הישראלית אך ורק ההלכה הראשונה, חזקת הגיל הרך הקבועה בחוק, אשר טווח סיומה מוארך בפועל בהרבה.[8] ושוב – קריאה פמיניסטית תטען כי זו מנציחה את תפישת האימהוּת הטבעית, אך בפועל – מדובר כאן באפליה, הפוגעת בזכותם וחובתם ההורית של האבות להיות הורים שווים ומעורבים לילדיהם.

נקודה נוספת: אחריות כלכלית על ילדים. לפני למעלה מחמישים שנה, בשנת 1959, נחקק במדינת ישראל חוק הקובע כי לשני ההורים אחריות כלכלית על ילדיהם וכי אין לגבות כספי תמיכה כלכלית מהורה שאין בידו לשלם, בלא שיישאר לו מספיק למחייתו. החוק שוויוני וראוי, אך בלהטם של אידאולוגים לשמר מטרות אחרות ומתוך חוסר אחריות הלכתי, נקבע כי החוק לא יחול על מי שחל עליו הדין האישי (כלומר הדין הדתי) – ובמדינת ישראל הדין האישי חל גם על יהודים. ומהו החוק בנוגע לגרושים יהודים? על-פי תקנת אושא, המופיעה במסכת כתובות,[9]האבות הם היחידים הנושאים באחריות כלכלית לצורכי ילדיהם. במילים אחרות, ובלא להיכנס למלוא המונחים והחילוקים המשפטיים, לאם היהודייה בישראל אין לאם כל אחריות כלכלית שהיא על הצרכים ההכרחיים של ילדיה, וזאת ללא כל תלות בשאלת המשמורת. מעבר לכך, במידה שיש ביכולתה, עלולים לחול עליה חיובים נוספים מעבר לצרכים ההכרחיים, כמו גם על האב. גם כאן, ניתן להפעיל קריאה פמיניסטית, אך בפועל – זהו חוק בלתי שוויוני, המפלה אבות, פוגע באופן קשה ביכולתם להתפרנס בכבוד ואף הופך אותם, אם אינם משמורנים, להורים שכל חובתם החוקית לילדיהם היא נתינת כל הכסף הדרוש למחייתם לאמם, ותו לא, בשל ההלכה,[10] אף ללא יכולת להשפיע ולהתערב בנוגע לאופן שבו תוציא האם את הכסף.

והעולם אינו שותק. שנים ארוכות של מחאות, תלונות, צרות ופעילויות הביאו לידי גיבושן של שתי ועדות אשר הגישו לאחרונה את המלצותיהן – ועדת שניט, שעסקה בנושא המשמורת (ינואר 2012) וועדת שיפמן, שעסקה בנושא האחריות הכלכלית (נובמבר 2012). מסקנותיהן של השתיים נוטות לכיוונים שוויוניים יותר מזה של ההסדרים הקיימים כיום. וראה זה פלא – אותו התרחיש שהתרחש לפני חמישים שנה שב והתרחש כעת. נציג בתי-הדין הרבניים בוועדת שיפמן, חלף שיגייס את יכולותיו כדיין וישנה את ההלכה, הצהיר כי בתי-הדין הרבניים יתמכו בהמלצות הוועדה בתנאי שהן לא יחולו על בתי-הדין הרבניים, ואלו יוכלו להמשיך ולפסוק על-פי דיני המעמד האישי. יש להעיר כי מדובר בהצהרה בלבד, זאת משום שעל אף הדבקות בהלכה הכתובה, בתי הדין הרבניים אינם פוסקים בפועל סכומים המכסים את צורכיהם ההכרחיים של הילדים – כלומר שימורם של הסעיפים, המסגרות והחוקים, חשוב יותר, גם אם אין להם שום ביטוי ממשי במציאות. על כל פנים, גלגלי הרכבת הולכים ונעים, ותשומת-לב מוקדשת במסגרת החקיקתית והציבורית לאפלייתם של גברים בישראל, לפחות בשדה הגירושין.

אך מי אינו שותף לתהליך הזה? קול תמיכה ושותפות אינו נשמע לא משוחרי השוויון, לא מארגונים פמיניסטיים ולא מההנהגה הציונית-הדתית. דווקא בשנה שבה המושג 'הדרת נשים' הפך למושג מוביל המגייס בעד שירת נשים, נאומים והספדים הנישאים על-ידיהן ובמניעת הפרדה בין המינים באוטובוס וכל אקט מדיר יצירתי אחר, משקי החתירה לשוויון כלפי גברים כמעט שאינם נותנים קולם בשדה הציוני-הדתי. יתר על כן, רבים מהגברים בציבור הכללי, הנאבקים למען שוויון מגדרי, תופשים את המאבק בשדה הגירושים אף כמאבק בדת ישראל על תחלואיה, ושם השם יוצא מחולל. ייתכן כי במקרה זה, הפיכתה של הלכה ישנה לחוק אזרחי כבלה את ידיהם של הרבנים מלדון בה, משום שמדובר בחוק, וכבלה גם את ידי המחוקקים מלשנות אותו, משום שמדובר בהלכה.[11] בסופו של דבר, שתיקה. וכאמור בראש הדברים – אפליית גברים היא בבחינת נון-אישיו. מלבד עבור אלו אשר איתרע מזלם להיות מאלו הסובלים ממנה.

ג.

שאלות רבות סובבות סביב מאמר זה, ואין בשורות קצרות אלה כדי לתת עליהן תשובה. מהו שוויון? מהיכן הוא מגיע? ומדוע בכלל? הנחתי היא כי ייטיבו לעשות ההלכה, התודעה, השיח והממסד ככל שיחתרו להשתחרר מתפיסות מגדריות מהותניות, מגבילות, מבוססות-דימויים ומעוגנות בחלקן בימים עברו שאינם עוד, ויחתרו להטבת מצבם ומעמדם של שני המינים על בסיס השוויון. טענות כגון: "(1) בהינתן שגברים מרוויחים יותר, (2) אז יש להפלותם בתחומים הכספיים", נכונות כלפי שני הצדדים – תלוי מה מבקשים להכניס בכל איבר של המשפט. המשותף להן אחד הוא – הניסיון לשמר מאבק מגדרי ומציאות בעייתית ולא לחתור בכל הכוח, בכל האפיקים, למצב ראוי ומתוקן.

חתירה לשוויון אין משמעותה בהכרח הצהרה על המציאות. חתירה לשוויון בצה"ל, לדוגמה, אין משמעותה כי כל הנשים מסוגלות או צריכות לשרת. אחד הבסיסים שעליהם עומד השוויון הוא הניסיון להימנע מקביעות על בסיס הכללות, ולאפשר לפרטים לבחור את בחירותיהם באופן כמה שיותר חופשי. לשון אחר – שיח הנמנע ממהותנות והכללה ומדיניות המאפשרת הזדמנויות הם מהיעדים המרכזיים של החתירה לשוויון. כך, לדוגמה, גם אם הורות דורשת כישורים מסוימים, וגם אם במצב הנוכחי לרוב כישורים אלו מצויים יותר אצל האמהות, לפחות בחלק ניכר מן הזוגות, אין זה מצדיק אפליה קבועה וגורפת.

מן הראוי והנכון שציבור שוחרי השוויון המגדרי יפעלו למען מטרה זו לטובת שני הצדדים. באין בסיס ארגוני, באין תמיכה ציבורית ובאין אפילו מילה אחת המתארת את השוויון כלפי גברים (פרויקט נוסף לאקדמיה, אחרי ה'ראשה', ה'רבת-טוראי' ו'האלופה') – אין ספק כי מדובר באתגר משמעותי, אך קהל היעד הטבעי שלו נמצא דווקא בקרב נאמני הפתיחות, השוויון והקדמה. ואולי, אם יתגייסו אליו, בעוד שנים רבות, תשוב אפליית גברים להיות נון-אישיו, משום שתיעלם. ולכשיוקם אז המוזאון להיסטוריה של השוויון המגדרי יוצגו בו, באגפים שווים, פריטים מההיסטוריה של שני המאבקים. אולי אפילו ללא מחיצה באמצע.

---