גיליון זה נחתם בצלו הקשה של הטבח בבית הכנסת הקונסרבטיבי 'עץ החיים' בעיר פיטסבורג שבפנסילבניה. הזעזוע שאחז באזרחי ישראל בהיוודע דבר הטבח ביטא תחושת שותפות גורל המאחדת בינינו לבין יהודי ארצות הברית, אך לא היה בה כדי לכסות על הניכור והמשבר הגדול אליו נקלעו היחסים בין מדינת ישראל לרוב מניינה של יהדות ארצות הברית.
העובדה שהרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, תוך הבעת צער ותנחומים (בראיון עיתונאי), נמנע מלכנות את בית הכנסת עץ החיים בשם 'בית כנסת', אלא כינה אותו 'מקום בעל סממן יהודי' – מבזה את הרבנות הראשית, את מדינת ישראל, ואת הציבור הדתי־לאומי האחראי גם הוא להתנכרות המדינה לאחינו שבארצות הברית. הדברים משקפים תפיסה חרדית של בעתה מרפורמים ומקונסרבטיבים, ופסילת של ציבור שלם שלא ניתן לכבס את מעמדו באמצעות סיווגו כ'תינוקות שנשבו'.
ומהי עמדתו של הציבור הדתי־לאומי?
בהיוודע דבר הטבח הודיע שר התפוצות על צאתו לחזק את הקהילה היהודית בפנסילבניה בשעתה הקשה. נסיעתו עוררה הסתייגות אצל רבים מיהודי ארצות הברית, ולא בכדי. תנחומיה של מדינת ישראל הגיעו על רקע הפניית גב מתמשכת ליהדות ארצות הברית בשורת החלטות, ובראשן החלטת הממשלה על ביטול מתווה הכותל, אשר בוטל בלחץ חרדי אך בהסכמה דתית־לאומית ששיקפה את האדישות וההסתייגות של רבים ממנהיגי הציבור הדתי־לאומי ורבניו לגורל הקשר עם הזרמים המהווים את רוב מניינה של יהדות ארצות הברית. תחושות ההסתייגות והאדישות נובעות מסיבות רבות, בהן תחרות על הגמוניה דתית בעולם היהודי, המולידה טינה הדדית כשתי נשים הצרות זו לזו (כדברי הרב אהרון ליכטנשטיין, מבקשי פניך, עמ' 154). וישנה גם התנשאות, כמו ההשוואות שעורכים כותבים שונים בין מספר הקהילות הרפורמיות בישראל למספר הקהילות האורתודוקסיות.
קיים גם חוסר היכרות עם תפקידם החשוב של הזרמים כשומרי זהות יהודית. הצצה מאלפת לתפקיד זה מספק פרופ' אביעד הכהן במאמרו (שבדפוס): "'בעל תשובה' ו'בעל שאלה': כשאברהם (יהושע השל) פגש את אליעזר (ויזל)". הוא מתאר כיצד בני משפחתו של הרב אברהם יהושע השל שפעל במסגרת התנועה הקונסרבטיבית ביקשו להשיבו לדרך אבותיו באמצעות שליח שניסה לדבר על לבו. "'באחת השבתות לאחר התפילה…', סיפר אותו רב (שהשל התפלל ב'שטיבל' שלו) 'הזמנתי את השל לדירתי שהייתה מעל ל"שטיבל". עשינו קידוש, שתינו כמה כוסיות, דיברנו וצחקנו. ואז אמרתי לו: למה אתה צריך להיות במקום כזה [=הסמינר התיאולוגי]? מדוע אינך יכול לעזוב אותם ולשוב לקהילה שלך? השל השיב: יש מיליון חברים בתנועה המסורתית [=הקונסרבטיבית]. איני יכול להתעלם מהם. עלי לעזור להם. עלי לעבוד בשבילם'". הדרתם של אחינו הקונסרבטיבים והרפורמים ממעגל הלגיטימיות היהודית היא הרחקתם של מיליוני יהודים מעלינו, ופגיעה קשה בנו לא פחות מאשר בהם.
בשנת 1997 כתב הרב אבי וייס, ממנהיגי הזרם המתון באורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית, מאמר חשוב (Open orthodoxy! A modern rabbi's creed) שבו לצד ביקורת דתית על דרכם של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי הביע תקווה כי היהדות האורתודוקסית גם תלמד מזרמים אלה. למשל: מהיהדות הרפורמית את המחויבות לתיקון עולם, ומהיהדות הקונסרבטיבית את עוצמת המחויבות לעשיית צדקה. קשרים אלה יאפשרו גם ליהדות האורתודוקסית להשפיע על הזרמים האחרים, למשל בהמחשה עבור הרפורמים של עוצמת המחויבות שבמצוות. את כל אלה ניתן להשיג באמצעות כבוד הדדי, ללא ויתור על עקרונות; מתוך הבנה כי הדאגה לעם ישראל אינה נחלתו הבלעדית של זרם זה או אחר. דברים אלה נכתבו לפני למעלה מעשרים שנה, וצר כי טרם נמצא להם הד אצלנו.
התוצאה היא ברית גורל בסיסית בינינו לבין יהודי ארצות הברית, הנקבעת על ידי שונאינו; בעוד שרבדים עמוקים של ברית הייעוד היהודי, הערכים המשותפים ותיקון העולם – חסרים כל כך. חובתנו בעת הזאת ליצור מנגנוני היכרות, שיג ושיח, לימוד משותף, ויכוחים נוקבים לצד תמיכה הדדית. הפניית הגב לקונסרבטיבים ולרפורמים היא איוולת עד כדי בכייה לדורות. הגיעה העת לשינוי.
זו העת להודות לתהלה פרידמן, יו"ר התנועה בעבר, ובשנה האחרונה ביחד עימי. תודה לך תהלה על פועלך החשוב כל כך ובהצלחה בהמשך הדרך.
אסף בנמלך
יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה
