שבת אחר הצהריים באמצע שנות השמונים, בסניף גילה, על ספסל פח מלוכלך במקלט של בית הספר "הרוא"ה", הקשבנו בעיניים בורקות למדריך טוביה שהקריא מאמר של קישון על נוער חסר ציניות, שדברים מיושנים כמו תיקון פני החברה, עידוד העלייה וחידוש ההתיישבות מדברים אל ליבו. כך הועבר גם אלינו הנרטיב על הכיפות הסרוגות – ציבור שמתנהג אחרת, חושב אחרת, ומחויב לסטנדרטים אחרים.
דבריו של קישון היו כמים צוננים על נפשם של בנות ובני הציונות הדתית במאבקם ליישב את יהודה שומרון וחבל עזה. בריכוז מאמץ אדיר, במערכה שהתנהלה עשרות בשנים שינה הציבור הדתי את מפת יהודה ושומרון לכדי מציאות בלתי הפיכה, וקבע מציאות חדשה בשטח על אפם ועל חמתם של ישראלים רבים.
באותם ימים הרי גורל לא התמקד השיח הפנים-מגזרי במונחי שמרנות ושפיטות, אלא במונחי ארץ ישראל ובמונחים אחרים שכאילו באו מתקופה קדומה יותר בתולדות הציונות: הגשמה, הקרבה ואהבת המולדת. גם הייתה תודעת מיעוט, מיעוט נרדף לעיתים, אבל מלמעלה ריחפה ממלכתיות – חתירה להגשמת מטרות לאומיות שלא על מנת להשיא רווחים מגזריים – ולפחות מבחינה רטורית – ללא מרירות ותחושות קיפוח. המרירות פעפעה מאחורי הקלעים.
"לא הצלחנו להתנחל בלבבות" אמר אהרון דומב כמה שנים מאוחר יותר עם החתימה על הסכמי אוסלו, וכמו תמצת את השתברותה של אותה מראה מחמיאה שהציב קישון שני עשורים קודם לכן. בעיצומם של ימי אוסלו שמעתי את הרב יעקב מדן בא חשבון עם תנועת העבודה על חטאיה כלפי הציונות הדתית, על הקצאת קרקעות עמק בית שאן, ארץ גזירה, לקיבוץ הדתי, ועל הפקרת הרובע וגוש עציון בתש"ח. שוב פעם מפקירים אותנו, זעק הרב מדן – והצביע על בית המדרש דמוי הנשר של ישיבת הר עציון – כאן יקום הפרלמנט הפלסטינאי! אבל הפרלמנט הפלסטיני לא קם על חורבות בית המדרש ובפרספקטיבה בת 30 שנים המגזר הדתי לאומי הצליח להגיע למרבית יעדיו, לרבות יצירת מציאות בלתי הפיכה ביהודה ושומרון.
לכאורה, הבשילה שעתה של הציונות הדתית, שבשלושים השנים האחרונות הגבירה את השפעתה על סמלי השלטון; כבר אין רק כיסא "דתי" אחד בבית המשפט העליון ובכנסת פזורים כיסאות חברי הציונות הדתית מימין ומשמאל. כיהנו כאן יועץ משפטי דתי, מפכ"ל משטרה דתי, פרקליט מדינה השולח את ילדיו לחינוך הממלכתי דתי, ואפילו ראש ממשלה חובש כיפה סרוגה. האתוס הלאומי הפך דתי יותר, מסורתי יותר, שמרן יותר. דתיים מככבים במערכות החדשות, ואמנים כמו חנן בן ארי וישי ריבו מנסחים מחדש את הישראליות.
הייתה יכולה זו להיות שעתה היפה של הציונות הדתית אלמלא איבדו מובילי דרך רבים במגזר את הדרך שהביאה אותו עד הלום – את הממלכתיות.
אין הכוונה לתת המגזר החרד"לי, שהממלכתיות ממנו והלאה מזה עשרות שנות מאבק לכפיית ערכיו חסרי הסובלנות, להפרדת מגדרית של בתי ספר ממלכתיים דתיים ולהחרמת מורים ורבנים שדעותיהם שונות. התהייה הגדולה נוגעת לרבים מבני הזרם המרכזי של הציונות הדתית, ליוצאי הישיבות המתונות, למשפטנים ואנשי אקדמיה רבים, לרבנים ומובילי דעת קהל. קולמוסים עוד ישתברו בשנים שיבואו בנסיון להסביר כיצד ברגע השיא של התפרסותה בנקודות מפתח בחרו רבים כל כך מקרב הציונות הדתית להצטרף למהלך לשבירת שיטת הממשל הדמוקרטית-ליברלית תוך הפניית עורף לממלכתיות.
לא סתם להצטרף, אלא לקבל על עצמם את תפקיד הקטר האידאולוגי.
המונח "ממלכתיות" אינו רק הפנמה כי מגזר מסוים או נציג ציבור של אותו מגזר לא יוכל לקבל את כל מאווייו, וכי אל לו אפילו לנסות לעשות כן. ממלכתיות כוללת רובד יסודי בהרבה – הפנמת ערכים והזדהות עם שותפיך תוך זיהוי הערכים החשובים להם וכיבודם. זוהי הערבות ההדדית העמוקה המאפשרת יצירת חברה משגשגת. ללא אחווה, לא תוכל הממלכה להתקיים.
רבים מאזכרים את ההתנתקות כאחת מהסיבות להפניית העורף לממלכתיות, ומעדיפים לשכוח כי מפעל ההתנחלויות נוצר בסיוע חיילי סדיר ומילואים ובתוכם אנשי שמאל רבים. גם בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, בהן ניטש במלוא עוזו הקרב בין שמאל לימין, לא נרשמו סירובי פקודה משמעותיים, הגם שההתיישבות נראתה כאסון בעיני רבים רבים בציבור הציוני. עתה החליט המגזר לפגוע בציפור נפשו של הצד שכנגד, ובעשותו כן הוא שומט את הקרקע תחת עצמו: הערבות, השותפות וההסכמה, לעיתים מכורח, של ציבורים רבים עם היבטים כה רבים בחייהם הנוגדים את אמונותיהם, לטובת החרדים, הדתיים והציונות הדתית – מבתי דין רבניים ועד להתיישבות – נעשו מתוך ממלכתיות וערבות הדדית. הברית הנרקמת בין הציונות הדתית לציבור החרדי ולגורמים נוספים משקפת שינוי מהותי ובלתי הפיך שהשלכותיו הרות גורל.
יכולה היתה זו להיות שעתו הגדולה של המגזר הדתי, לו היה מחליט למשל כי מערכת הבריאות היא ציפור נפשו, כי לא ניתן להמשיך עם התורים הארוכים, כי הגיע העת להעביר את מערך בריאות הנפש למאה העשרים ואחד, להתאים את מספר המיטות למספר האזרחים, או כי הנתונים הבלתי נתפסים על אחוזי התמותה בפריפריה בהיעדר רפואה דחופה הם בבחינת לא תעמוד על דם רעך.
יכולה היתה זו להיות שעתו הגדולה של המגזר הדתי לו השכיל להבין כי המדינה ניצבת בצומת דרכים בין כריתת ברית עם הציבור החרדי תוך הפנייתו ללימודים מקצועיים, ולשילוב בר קיימא בחברה הישראלית, לבין התדרדרות, וכי נדרשת אמנה חברתית חדשה. יכולה הייתה זו להיות שעתו הגדולה של המגזר הדתי לאומי לו היה מחפש אחר הבנה בין דתית.
אך דווקא עתה בוחרים כה רבים במגזר הדתי להוביל מהלך של סגירת חשבונות והבערת הבית המשותף מתוך רגשות מרירות וקיפוח. יש כל כך הרבה לשנות, ויש לאן לנתב את תחושות הקיפוח – בין אם הן מוצדקות בחלקן ובין אם הן בגדר רוחות רפאים מהעבר.
אסף בנמלך, יו״ר תנועת נאמני תורה ועבודה
