תכלה שנה וקללותיה. שנה שהחלה עם היום השחור בתולדות מדינת ישראל, ומסתיימת עם הישגים כבירים שאינם יכולים להקהות את העובדה כי 101 מאחינו ואחיותינו חטופים במנהרות החמאס, עם אופק לא ברור.
בתשפ"ד נתגלו ביטויים נעלים של ערבות הדדית ושל הקרבה עצמית של טובי בניה ובנותיה של הארץ הזאת, וזאת במקביל להמשך שגשוגה של פוליטיקת הזהויות, גם בעת צרה ומלחמה, כאשר צו השעה הוא אחדות.
פוליטיקת הזהויות הולכת והופכת לבעיית יסוד של החברה הישראלית. בעבר הצליחו מפלגות בעלות אידאולוגיות שונות בתכלית לקיים דיאלוג ולשתף פעולה בכנסת; בעבר הקול הצף המכריע את גורל הבחירות עמד על מספר דו ספרתי של אחוזים ואילו היום מדובר בשברי האחוז. אם בעבר ניתן היה לצפות מפוליטיקאים לשקול את טובת הכלל הרי שכיום מדובר במיעוט נכחד, ואם יבוא ח"כ ויכריז כי הוא מתכוון להעמיד בראש שיקוליו את טובת הציבור כולו ולא רק את טובת חברי מפלגתו או הסקטור המזוהה עמה – הוא יוקע וימצא עצמו חסר עבודה. משמעותה של פוליטיקת זהויות היא שהנאמנות המפלגתית מכתיבה את עמדותיו של נבחר הציבור גם אם הוא יודע שהצד השני צודק.
המעבר ממשטר מפלגתי לחברה הפועלת על יסוד פוליטיקת זהויות מביא תועלת רבה למערכת הפוליטית וממיט אסון על האזרחים. פעיל פוליטי מוכן לתמוך בעמדת המפלגה משום שההשתייכות למפלגה מעניקה לו תועלת והשפעה. אזרחים הפועלים תחת פוליטיקת הזהויות מתנהגים כאדיוטים שימושיים בהעניקם למנהיגיהם נאמנות טוטלית ללא קבלת תמורה אזרחית אמיתית. מדובר בחברי מפלגה בהתנדבות.
כך, גם בתוך המלחמה הקשה שהתרגשה עלינו, חגגו השופרות, וטיעוני הwhat about . חיילים שחזרו לבתיהם בסיום ימי מילואים ארוכים מצאו עצמם נבוכים ומנוכרים לשיח ברחוב ובכלי התקשורת. השלכת ביצים לעבר משפחות החטופים שבאו להפגין מחוץ לאירועים של מפלגת הליכוד היא ביטוי כמעט שגרתי של מציאות זו.
הציבור הדתי לאומי הוא אחד מקורבנותיה העיקריים של פוליטיקת הזהויות. שמו וזהותו נלקחו בידי מפלגת הציונות הדתית הקיצונית בנסיון לשכתב את האנתרפולוגיה הישראלית ולהציג ציבור זה כקהל דוגמטי, נטול איזונים, ונטול דילמות ערכיות.
המשימה האזרחית הראשונה במעלה המוטלת על כתפנו בשנה הבאה עלינו לטובה היא לשוב ולבנות חברה אזרחית מפוכחת מאוזנת וממלכתית, תוך טיהור השיח הפנימי. המערכה שנתרגשה עלינו הדגישה את הפער בין העם הטוב הזה לבין רבים מדי בהנהגה שאינם ראויים לו. המערכה שנתרגשה עלינו הדגישה עד כמה קטן הפער בין ניכור פילוג ופוליטיקת זהויות לבין אובדן הביטחון. אבל אנו איננו מתייאשים.
אפרת שפירא רוזנברג ואסף בנמלך
יו"רים משותפים נאמני תורה ועבודה קולך
