not memberg

דבר היו"ר לגיליון זה הוא גם סיומה של תקופה שבה כיהנתי כיו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה. את דברי היו"ר הבאים יכתבו מחליפיי, תהילה פרידמן ואסף בנמלך, ואני מאחל להם הצלחה – גם בניווטה של התנועה וגם בכתיבת דברי היו"ר…

טקס מקובל הוא לסיים תקופה בדברי שבח עצמיים על המאמצים שהושקעו, ההישגים שהגענו אליהם והמכשולים שעליהם התגברנו. ברשותכם, אבקש לא לעשות כך, ובמקום זאת להביט קדימה.

מהו האתגר העיקרי של הציונות הדתית לשנים הקרובות? אני יודע שדעתי כאן תהיה אולי דעת מיעוט, ולכן אני כותב אותה בזהירות. לעניות דעתי, הנקודה המכאיבה, שתלך ותתעצם לפי הערכתי, היא ניתוקה של הציונות הדתית מן המחויבות לדמוקרטיה ולערכיה. חלקים רבים מדי בציונות הדתית, ולא רק המיעוט החרד"לי, רואים בדמוקרטיה כלי להשגת שלטון ותו לא. הנוכחות של מפלגות המזוהות עם הציונות הדתית בקואליציות האחרונות, והשאיפה אף להנהיג את מחנה הימין, הביאו אולי להיבריס מסוים: לתחושה שלא רק שאנחנו בקרון של הקטר, אלא גם שעלינו לבנות מחדש את המסילה.

במסגרת זו יש לראות את המלחמה בפקודת השירות המשותף ובמפקדי צה"ל: בעבר היו הרבה יותר אתגרים הלכתיים בשירות הצבאי, והם נפתרו בכלים שאינם כוללים קמפיין רעשני ומבזה. לפיכך, לא שאלות הלכתיות עמדו מאחורי המתקפה האחרונה על פקודת השירות המשותף, אלא כפירה בערכים כמו שוויון ומניעת אפליה. הטיעונים בדבר הצורך לאפשר לצבא לנצח רק כיסו על הבעיה העיקרית: לתפיסתם של התוקפים, מי שמחזיק בעמדה בסיסית ופשוטה במונחים דמוקרטיים ולפיה המדינה מחויבת לגברים ולנשים כאחד, וצריכה לאפשר הזדמנויות שוות לכולם ולמנוע אפליה, הוא בוודאי "פמיניסט רדיקלי", כמו הרמטכ"ל אייזנקוט.

גם תפיסות תיאולוגיות שדווקא מקדשות את המדינה, כמו מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק, הביאו בסופו של דבר לעמדה מסוכנת זו של חלקים בציבור שלנו. אי אפשר להתעלם מכך שדמוקרטיה היא פעולה למרחקים ארוכים. העליות והמורדות במצבה של המדינה בהקשרים שונים הביאו לתפיסה המוטעית כאילו הדמוקרטיה היא מקור השיבושים במדינה. כישלונות צבאיים, כלכליים ומוסריים נתלו בה – שלא בצדק – והיא צוירה כמכשול המעיק על הגשמת ייעודה של המדינה היהודית.

התיעוב לדמוקרטיה הוא גם תיעוב למוסדותיה ולערכיה. בתי המשפט, פקידים בכירים במנהל, מפקדי מערכות הביטחון ואפילו מערכת החינוך מתחילים להיתפס כגורמים זרים, מפריעים, שמנסים לחבל ביהדות ובתפיסה האידיאולוגית הרצויה. זכויות אדם נתפסות כמעין זרוע של האתאיזם שמנסה למנוע מהאל לפעול כרצונו. שוויון, אחווה וסובלנות הם מונחים זרים שהושתלו במדינה על מנת להשמיד את היהדות.

לדעתי, תופעה זו מסוכנת לעתידה של הציונות הדתית, ואפילו לעתידו של העם היהודי בישראל ובעולם. ולכן, האתגר הקרוב שלנו צריך להיות השבת הדמוקרטיה וערכיה למרכז ההסכמה של הציבור הדתי, תוך פעולות הסברה, חינוך ושיח ערכי. אני מתכונן להמשיך לעשות זאת באמצעות תנועתנו האהובה.

תודה על ההזדמנות שניתנה לי לסייע ולהתוות מדיניות. תודה לצוות המדהים של עובדי התנועה שאותו זכיתי להכיר בתקופה זו, ובראשם המנכ"ל המצוין שמואל שטח. תודה למתנדבי התנועה הרבים, ותודה לכתב העת הזה ולעורכו המוכשר והמבריק, אריאל הורוביץ (שעוזב אף הוא בגיליון זה), על ההזדמנות לכתוב בו מדי גיליון. ברכות לממשיכים בתנועה וגם לעורך המצטרף אלינו, אביעד עברון.